לראות את התמונה המלאה

 

 

אנו מוצאים אנשים אינטליגנטיים מתווכחים על הנושא של הבריאה והאבולוציה. אך מה קורה, כאשר אחד מן הצדדים לא רוצה לראות את התמונה המלאה?

 

וכך פרופסורים אמרו לי: "אולי ימצאו תשובה להסתברויות…" ו"אולי גם ימצאו תשובה להתפתחות הצלופח…" ו"אולי גם ימצאו תשובה להתפתחות החיפושית המפציצה…" ו"אולי גם ימצאו הסבר להתפתחות אותן 40 עיניים בנפרד…" ו"אולי ואולי ואולי…" ובכל פעם אותם אנשים מתבוננים רק על פיסה אחת קטנה מן התמונה השלמה ומנסים לתרץ אותה.

 

אך התמונה השלמה כוללת אין ספור של הוכחות הקיימות בבריאה, הגאונות העצומה הקיימת בכל: בעלה הנופל לאדמה ובעין המתבוננת עליו.

 

על כל אחד מאיתנו, לראות את כל התמונה במלואה ולא רק חלקים ממנה. חלקנו, יכולים להרגיש שחסידי האבולוציה מצליחים להסביר נקודה מסוימת טוב יותר מהבריאתנים, אבל בדרך זו אנו מתבוננים רק על חלק אחד מהתמונה המלאה של הבריאה, הכוללת את כל מישורי החיים. החל מהאורגניזמים החיים, וההסתברויות להופעתם במקרה, ועד הרגשות האנושיים שבאדם והמוח האנושי. 

 

אולי כולנו צריכים ללמוד משהו מהמשל הישן על האנשים העיוורים והפיל….

 

זהו סיפור ישן, על שישה אנשים עיוורים מהודו, שעל אף המגבלה שלהם, החליטו לשוטט בעולם ולנסות להכירו. באחת ההזדמנויות שנפלה בחלקם, החליטו העיוורים ללכת ו"לראות" את היצור הגדול הנקרא "פיל". כשהגיעו אל הפיל, כל אחד מהם קיבל את תצפיתו מנקודה שונה והיה שבע רצון לגבי תגליתו:

 

העיוור הראשון שהתקרב לפיל נתקע בצידו של הפיל ומעד. כאשר קם העיוור ומישש את עורו המחוספס והעבה של הפיל, קבע ברורות: "הפיל הזה דומה לקיר!".

 

כשהעיוור השני התקרב, הוא מישש דווקא את ניבו החד של הפיל… "עגול.. חלק וחד…" העיוור בדק שוב וקבע בביטחון: "הפיל הוא יצור הדומה לחנית חדה!".

 

כשהעיוור השלישי התקרב לחיה, הוא מצא את חדק הפיל, ולאחר שמישש את חדקו של הפיל זמן מה, קבע ברורות: "הפיל הוא מין סוג של נחש!".

 

העיוור הרביעי הגיע לרגלו של הפיל, ולאחר שבדק את רגלו של הפיל מכל צדדיו קבע מיד: "הפיל הוא סוג של עץ!".

 

כשהעיוור החמישי נגע בפיל, הוא הרגיש את אוזנו הגדולה של הפיל, ולאחר שמישש את האוזן היטב, קבע בביטחון: "הפיל דומה למניפה!".

 

העיוור השישי התהלך מעט סביב הפיל ומצא את זנבו הרפוי של הפיל, כאשר אחז בזנבו ומישש אותו, קרא גם הוא בביטחון: "הפיל דומה לחבל!".

 

כך, ששת העיוורים מהודו, התווכחו להם זמן רב בקולניות, כאשר כל אחד מהם נותר בדעתו החריגה והמקורית. אמנם אם חושבים על כך, כל אחד מהם צדק במעט לגבי הפיל, אך יחד, הם כולם טעו!

 

כך גם אנחנו יכולים להתווכח על עוד איזה פרט שולי מתיאורית האבולוציה. כל אחד ינסה להוסיף עוד איזושהי ראיה לצדקת דבריו. אנו נצביע על עוד "צורת התפתחות בלתי אפשרית" של איזה יצור מתוחכם, מתוך מיליוני היצורים המתוחכמים בגאונות לא פחותה ממנו… והמאמינים באבולוציה יוכלו גם הם לנסות לתרץ בצורה רופפת "היאך הדבר יתאפשר?"

 

כל זאת, כאשר שני הצדדים מתבוננים על הפרט הקטן ולא על התמונה הכוללת, המונה בה גאוניות עצומה, בין בבריאת עולם הדומם המאפשר את בריאת עולם החי, ובין את עולם החי עצמו המונה מיליוני יצורים חיים, צמחים ופרחים המדהימים ביופיים, ואל נשכח את נזר הבריאה: המין האנושי היכול לתהות על כל זה!

 

 

 

להלן סיפור הומוריסטי שכתבתי, המציג אדם בעל "ספיקות", הרואה את התמונה המלאה אך בכל זאת מסיק את המסקנות ההפוכות מן המקובל.

 

יש לציין ששום דמות או מאורע בסיפור להלן אינו קשור במציאות לאדם זה או אחר. עוד אציין שאת הסיפור חשוב לקרוא עד סופו, כדי להבין את המסר היוצא ממנו. וזה הסיפור:

אתמול דיברתי עם פרופסור על האבולוציה והאלוקים ומאז יש לי ספיקות…

 

הפרופסור הסביר לי כיצד "הכל הוא מקרה". שתי עיניים הם מקרה, שתי אוזניים הם מקרה, לשון היא מקרה, שיניים הם מקרה, לב הוא מקרה, מוח הוא מקרה, חוקי הטבע הם מקרה, השמש היא מקרה, הכל נובע מצירופי מקרים. הפרופסור אמר לי, שאם אחשוב על כך "ממש חזק", גם אני אצליח להבין שלעולם שלנו אין תכלית…

 

ובכן, חשבתי על כך בכל הרצינות, ולפתע נהיו לי ספיקות, "האם באמת יש אלוקים? או שאולי התפתחנו בתהליך של מיליוני שנים ללא עזרה של שום מישהו חכם, כך שהעולם והיקום שלנו הגיעו מעצמם במקרה?"

 

שאלתי את עצמי "מדוע יש לנו בדיוק שתי גבות? ומדוע הן דווקא מעל העיניים?" אולי זה מקרה? והדבר עשה לי ספק בלב. אחר כך חשבתי על חוקי הטבע, ושאלתי את עצמי "אולי הם במקרה מאפשרים לי לחיות?" וזאת הודות למה שאמר לי הפרופסור, הוא גרם לי לספיקות…

 

למחרת בבוקר, נתמלאתי ספיקות! ראיתי את השמש הזורחת בשמיים מכיוון שכדור הארץ מסתובב סביבה, וחשבתי על המקריות שהביאה לכך. אחר כך ראיתי עננים, וחשבתי על חוקי הטבע המאפשרים גשמים, ואמרתי לעצמי "אולי זה קורה במקרה?" אחרי זה היה לי מאוד קשה להתפלל, בגלל שהאמונה החלה להיחלש אצלי, אתם מבינים?

 

לאחר מכן היה לילה, וראיתי את הירח המסתובב סביב כדור הארץ כמו לווין, וחשבתי לעצמי "אולי גם זה קורה במקרה?"

 

הרבה ספיקות החלו לנקר בי.

 

ראיתי נמלה עוברת בחדר שלי וגרגיר לחם בפיה, שאלתי את עצמי "הנמלה הזאת לא מספיק חכמה בשביל להבין שהיא צריכה להביא את האוכל הזה למושבה שלה, אז איך נמלים אחרות מספיק חכמות בשביל לדעת לבנות קן, או לשמור על המלכה או להאכיל את הצאצאים? הרי אין להם בית ספר!"

 

התקשרתי מהר לפרופסור ושאלתי אותו. "אלו האינסטינקטים" הסביר לי הפרופסור, "הם גם הגיעו במקרה". ובכן, חשבתי על כך כמו פרופסור חכם, ולבסוף הגעתי למסקנה "זה חייב להיות מקרה!"

 

לאחר מכן התחלתי להסתכל על הדברים אחרת. ראיתי שיש לי ידיים כדי לכתוב ולצייר, ושאלתי את עצמי "אולי גם זה מקרה?" ומה שאמר לי הפרופסור נראה לי מאוד הגיוני, שאין תכליתיות לשום דבר בעולם.

 

חשבתי על הרגשות שלי, הבינה והתודעה ואפילו על המצפון שלי ואמרתי לעצמי "אולי זה הכל נובע ממקרה?"

 

חשבתי על זה שהשיער צומח לנו על הראש, מהר יותר משהוא צומח לנו על החזה ואמרתי לעצמי: "איזה מקרה נהדר!" שאם זה לא היה כך, הייתי צריך להתפשט אצל הספר כל כמה שבועות.

 

כמה ימים לאחר מכן הלכתי לטיול בנגב, בה היתה סופת חול וגרגירים רבים עפו לכל עבר, אך הריסים שלי, מנעו מהם להיכנס לי לעיניים. אז חשבתי לעצמי "זה מוכרח להיות מקרה!"

 

אז כבר לא האמנתי שיש אלוקים מאחורי הבריאה, הבנתי שהכל חייב להיות תוצאת מקרה, הרי לא יכול להיות שכל המדענים והפרופסורים האלה טועים.

 

עוד באותו היום בנגב, קנינו גלידה קרה שהיתה מאוד טעימה ואמרתי לעצמי "איזה מקרה נהדר זה שיש לנו לשון", כי אם המקרה הזה לא היה קורה, אז לא הייתי יכול ליהנות מהגלידה הטעימה כל כך.

 

אחר כך רציתי לאכול גבינה מהצידנית שלנו, אך היא היתה בת כמה שבועות, אז הרחתי אותה קודם כל וחשתי בסירחון. זרקתי את הגבינה, ואמרתי לעצמי "זה חייב להיות מקרה שיש לנו אף להריח", וכשחשבתי על כך אפילו יותר, הבנתי שזה גם חייב להיות מקרה, שאנו מזהים סירחון ויודעים להתרחק ממנו ולהבין מה הוא דבר מקולקל.

 

אחרי כמה חודשים אשתי ילדה תינוק, והדוקטור סיפר לי שהתינוק נולד עם גולגולת בקועה, כי רק כך הוא מסוגל לצאת מהרחם הצר של האישה. "אם זה לא היה כך, אז התינוק לא יכול היה לצאת" הסביר לי הדוקטור.

 

"דוקטור, האם הילד שלי יישאר עם גולגולת בקועה לעד?" שאלתי אותו. אז הדוקטור הסביר לי שהגולגולת נסגרת אחרי שהתינוק נולד, ונחה דעתי.

 

חשבתי על הרעיון הזה רבות, והגעתי למסקנה שזה חייב להיות המקרה הנהדר ביותר, כי אם הוא לא היה קורה, אז לא הייתי כאן ולא יכול היה להיות לי ילד.

 

כמה ימים לאחר שנולד התינוק, הרגשתי שבא לי להתפלל! להתפלל לכל המקרים המופלאים, לכל המקרים האלה שכל כך עוזרים לי וכל כך איכפת להם ממני, המקרים האלה שנתנו לי ראש לחשוב ולהרגיש וידיים לכתוב ולצייר ועולם מסודר שבו אוכל לחיות וליהנות.

 

החלטתי לקרוא למקרים האלה בשם "אלוקים" ומאז אני מתפלל אליו, כי אני כל כך אוהב את כל מה שהוא עשה בשבילי ואת החיים שהוא נתן לי במקרה, ומאז אני אדם דתי.

 

 

(מתוך אתר haemet.net)