גם אתה יכול

 

 

המורה הורה לכולם לרדת מהאוטובוס. כולם זינקו ממקומם וירדו בצעקות ובמהומה רבה. עודד, מדריך הטיול, הביט בהם בשתיקה, מנסה לאמוד איזו כיתה קיבל הפעם.

 

הם נראו כילדים טובים. נראה היה שהמורה מצליח לשמור על הסדר די בקלות. הוא אהב להדריך כיתות שהמורה שלהם מצליח להשתלט על הילדים בקלות. ההדרכה של הטיול קלה יותר. הוא ידע שאינו מסוג מדריכי הטיולים שמצליחים להשתלט על הכיתה מכוח עצמם. אם המורה לא היה מספיק חזק, הוא היה הולך לאיבוד. ”לך ולעלה ברוח יש את אותה אישיות”, אמר לו פעם אחיו אבנר.

הוא הסתכל על הילדים המתארגנים כמי שרואה הצגה. כל החיים עברו עליו כך בצפיה שקטה באותה הצגה גדולה הקרויה בפי כל ”חיים”, אותה הצגה שלו אין שום קשר אליה. הוא אף פעם לא יכל לראות את מה שחוצה לו כאמיתי. אי שם בשכלו היתה מונחת הידיעה שכך הם פני הדברים אבל מעולם לא היה מסוגל להרגיש שזה באמת ככה.

 

עבורו החיים היו ההתמודדות הנוראה עם אימות העבר וחרדות העתיד וממילא מה לשאר האנשים ולכל זאת. מעטה עבה ואטום עטף אותו ולא איפשר לחיים שבחוץ לחלחל לתוכו. תמיד הוא חי בתחושה ש”ההם” שם בחוץ הם אנשים שלמים, כל מעשה שהם עושים וכל דבר שהם אומרים נובע מכוח עצמם, מכוח מה שהם, רק אצלו כל צעד ושעל כרוכים במאבק אדירים עם חוסר הוודאות הגדול שאופף את חייו.

 
אבנר אמר לו פעם שהוא מדי שקוע בעצמו, שכדאי לו קצת להשתחרר. הוא לא אמר לו כלום באותו זמן. בעצם הוא אף פעם לא אמר לו כלום. וכי מה יאמר לו, בכל מקרה הוא לא יבין. הרי בשביל אבנר החיים היו ההצגה הגדולה שבה הוא השחקן הראשי. תמיד אבנר היה מקפיד שלא להשתתף בהצגות של אחרים שבהם הוא היה אמור לשמש כשחקן משנה.

המורה קיבץ את כולם. הוא הורה להם לחלק ביניהם את הציוד שצריך לקחת למסלול. דני מיד קפץ ולקח את הרמקול לידיו. היו לו עיניים חצופות ובוטחות. הוא הזכיר לעודד את אבנר. גם לאבנר תמיד היתה את ההתנהגות הבוטחת הזאת, המרגיזה, ששייכת לאנשים שיודעים שאיך שהם לא יתייחסו לחיים, החיים יחייכו אליהם בחזרה.

 

הציוד חולק בין כולם. עודד הבחין בג’ריקן מים יתום ליד האוטובוס שאיש לא לקח. הוא הפנה את תשומת ליבו של המורה לכך. הלה ביקש מתנדב. אף תלמיד לא התנדב. המורה ביקש משמוליק שייקח את הג’ריקן.

 
”למה אני?” התמרמר שמוליק ”אני סחבתי אותו בפעם הקודמת ואף אחד לא החליף אותי”. המורה לקח אותו הצידה, התנצל בפניו ואמר לו שהוא צודק אבל אף אחד אחר לא מסכים ואין זמן עכשיו כל כך להתעכב. הם חייבים להתחיל כבר את המסלול. שמוליק נכנע והעמיס את הג’ריקן על כתפיו. הם החלו את המסלול המעגלי הסובב את פסגת הר מירון. עודד תיכנן בראשו את מספר ההפסקות שיעשו במהלך המסלול, ומה יאמר בכל הפסקה. לכיתה כזו ניתן להעביר הרבה חומר. אחרי כל כך הרבה שנים בהדרכת טיולים הנושאים כבר הסתדרו בראשו מעצמם.

 

המחשבות על אבנר הציפו אותו. פעם הוא היה כל חייו. איך לא, שני אחים שגדלו ללא אב, שפשוט נעלם יום אחד ועם אמא שרוב הזמן היתה מחוץ לבית בכדי לפרנס, אל מי ישא עיניו אם לא לאחיו הגדול, אלא שאחיו הגדול מעולם לא החזיר לו מבט.

 

הם הגיעו לתחנה הראשונה. הוא הסביר להם קצת על הסביבה ועל הר מירון. הוא סיפר להם שהר מירון הוא ההר הגבוה ביותר שיש. הוא השתתק לשניה וציפה לשאלה הקבועה. היא לא הגיעה, הוא המתין עוד מספר שניות ואז מישהו צעק ”רגע, החרמון גבוה יותר”. סופסוף, חשב לעצמו. ”נכון”, ענה ”אבל פסגת החרמון רק חלק מהחרמון והר בלי פסגה לא נחשב הר”.

 

כשראה שהכיתה מתחילה לאבד ריכוז סיים דבריו והורה להם לקום ולהמשיך במסלול. דני ניצל את זמן ההתארגנות, אחז ברמקול וסיפר בדיחה. כולם פרצו בצחוק. הם המשיכו בהתארגנות ועודד הבחין ששמוליק מבקש מדני בקול תחנונים מוסווה שיתחלף איתו עם הג’ריקן וייתן לו להחזיק קצת את הרמקול. דני חייך אליו חיוך דק: ”נראה לך?” שאל אותו בזלזול סלחני והתחיל ללכת. שמוליק הביט בו בעיניים כלות וכבש מבטו בקרקע. עודד התמלא ברחמים עליו.

הוא נזכר שכשהיו נערים, אבנר היה הכוכב הגדול. כל חבריו היו כרוכים אחריו. הוא שנתן את הטון והוא שהחליט בכל דבר. עודד היה מביט בו בהערצה. לו עצמו לא היו חיים משלו. היה מבלה ימיו בהתבוננות אינסופית בשיירות הנמלים בחצר, או בשכיבה על הגב בוהה בעננים ומדמיין בהם צורות. הוא תמיד חיפש סיבות, יהיו שטותיות אשר יהיו, ובלבד שימצא אמתלא להיכנס לחדר עת היה אבנר שם יושב עם חבריו. הוא היה נכנס מתיישב בפינה ושותק רואה הכל כמתבונן מבחוץ. הוא ידע שהוא מבוזה בעיני אבנר, בעיני חבריו ובעיני עצמו, אבל הוא היה מוכן לספוג הכל ובלבד שיזכה למעט שברירים מהאור הגדול של תשומת הלב שאחיו קיבל. מאחיו לא היה מקבל מאומה.

כשהיה נער צעיר היה שוכב במיטה בלילות ונתקף בחרדה שהוא לא יירדם יותר בחיים. זה היה מבהיל אותו מאוד, ולאמא התשושה אי אפשר היה ללכת. הוא היה מנסה להעיר את אחיו בכל פעם כזאת. ”משוגע”, היתה התגובה, ”לך לישון”, ואחר כל דחייה היה מנסה שוב לחזור אליו ולנסות ולשאוב קצת נחמה, קצת חמימות. זה אף פעם לא היה בא.

כשרק גדלו והיו בזכות עצמם שכח מאחיו הקטן לגמרי. כאילו כל מה שהיה עד עכשיו היה רק תשלום מס למושג אח, למושג משפחה, ומעתה שהמס שולם שוב לא חייב מאום. כאילו קשר דם וקשר מים זה היינו הך. כשאמר לו אבנר שהוא נוסע לחו”ל לעבוד הוא היה המום. איך הוא משאיר אותו פה לבד. הוא ניסה לדבר איתו שיעזור לו, שידריך אותו, שיבין שהוא לא מאלה שמבינים בלחיות את החיים, הוא מבין רק בלצפות. השתררה אז דממה מוחלטת. מסוג הדממות שגורמות לך לרצות להתגרד מרוב שלא נעים.

 

אבנר החל לדבר ואמר לו שהוא צריך להבין שהם גדלו לבד ללא אב, כך שכל אחד גדל איך שיצא ואיך שהחיים ניתבו אותו, שכל אחד הוא כמו נהר שצריך לזרום באפיק שלו, וכבר כאן עודד ידע שזה עומד להיות אחד מההסברים המאוד ציוריים שאנשים משתמשים בהם כאשר הם לא רוצים לעזור. הוא אף פעם לא הבין מהיכן זה מגיע, כל היחס הזה מאבנר. הוא תמיד רצה לשוחח איתו שיחה רצינית, יסודית, מסוג השיחות שאם אתה מנהל אותה עם מי שצריך לנהל אותה אתה תמיד יוצא בהרגשה שמעתה אחרי שהתבררו הדברים, החיים ודאי יהיו טובים יותר, העתיד נראה מתוק מתמיד.

 
במשך השנים הוא ניהל עם אחיו הגדול שיחות שלמות מהסוג הזה, אלא שכל השיחות הללו היו תמיד בראשו. היום השיחות הללו לא פוקדות אותו אף פעם. עודד שמע מדי פעם מאנשים על ההצלחה הגדולה של אחיו שם בחו”ל. הוא עצמו לא היה איתו כמעט בקשר, חוץ משיחות טלפון מדי פעם בחגים. לפני שאבנר התחתן הוא התקשר להודיע לו על כך. ”תשתדל להגיע”, אמר לו בטלפון ובזאת הסתפק.

הם הגיעו כעת לחניה הבאה. מהחניה הזו ניתן היה לראות את ציונו של רבי שמעון בר יוחאי. הוא סיפר להם את הסיפור על הבריחה של רבי שמעון בר יוחאי מהרומאים ואת הסתתרותו במערה. הוא סיפר להם על הנס שנעשה לו עם עץ החרוב שגדל.

”אני הייתי מעדיף שהיה נעשה לי נס עם עץ של במבה”, נשמע קולו של דני דרך הרמקול הידני וכולם צחקו.

”המדריך איזה נס אתה היית מעדיף?” המשיך קולו של דני להישמע.

”נס קפה”, השיב וכולם שוב צחקו. הוא לא אהב את הבדיחה הזו במיוחד אבל הוא ידע שהיא עושה רושם טוב, נותנת תחושה שהמדריך בעניינים.

ואז באה הנפילה הגדולה. הצרות נפלו על אבנר אחת אחרי השניה. ראשית היתה ”ההתרסקות” כפי שכינו זאת מי מהעיתונים הכלכליים שטיפלו בכך. הרבה אנשים התמוטטו באיזו מערבולת פיננסית שעודד לא ידע את פרטיה. כל מי שהיה מעורב בה נפל. דובר שם על עניינים לא חוקיים. זה עשה הרבה רעש בחו”ל. אשתו נפטרה במחלה. הוא עצמו עבר שני אירועים מוחיים קשים שהגבילו אותו מאוד בתנועה. הוא החליט לעזוב הכל ולחזור לארץ. גם ילדיו לא היו לצידו באותה עת.

 

אפילו אז לא יכל עודד, עם כל השנים שעברו, שלא להרגיש שהוא מקנא בו. גם בזמן הנפילה הוא נופל בקול רעש גדול שנשמע למרחקים. הוא עצמו, ידע, לא מהסוג שנופלים בקול רעש, הוא מאלה שנובלים עד שהוא קמל סופית.

הוא התקשר אליו כשהגיע לארץ. עודד לא טרח להתקשר חזרה. אין טעם. הוא ידע שכעת התהפכו היוצרות. עכשיו אבנר צריך אותו. הוא ידע שהוא לא יעזור. כל כך הרבה שנים הפכו את החלק שבליבו השמור לאבנר למין אגוז עם קליפה עבה וקשה כברזל. הוא כבר מזמן ויתר על השיחה ההיא המיוחלת. שום שיחה שבעולם לא תפצח את אותו אגוז.

הוא ידע שאם יספר זאת לאחרים יתמהו מאוד. אכזריות כזו יאמרו לעצמם, מדוע לא מדבר עם אחיו? וכי מה עשה לו האח על שכך מגיע לו והרי הוא חולה. כל זאת רק משום שלא חיבק אותו בלילה? לך תסביר להם עכשיו. הוא לא אשם שהאמת היא לא סיפורית, שהאמת אמיתית וזה שאי אפשר לספר אותה לא אומר שהיא לא קיימת. לך תסביר שזה כמו חץ דק שנכנס לפני ולפנים ולא יוצא אלא נשאר ומטפטף את ארסו הקטלני אט אט. את זה אי אפשר להסביר לאף אחד.

בהפסקה האחרונה שוב ניסה שמוליק לקחת את הרמקול מדני. המורה ראה זאת והורה לדני להעביר לו את הרמקול תוך שהוא מסביר לכיתה כולה על ההתנהגות המופתית של שמוליק.

 

היה ברור לעודד ששמוליק היה מעדיף לוותר על הכל, ובלבד שזה לא יקרה בצורה משפילה כזו שבו הרמקול ניתן לו בתור פרס על התנהגותו הטובה, על היותו ילד טוב שהמבוגרים מאשרים. הוא רצה שזה יהיה בזרימה הטבעית של הדברים, אותה זרימה שהביאה את הרמקול לידיו של דני, אותה זרימה שגורמת לדני בכל פעם שהוא מפעיל את הרמקול להשמיע בדיחות מצחיקות ולשיר שירים שגורמים לכל הכיתה לשיר עימו. הוא גם ניסה לספר בדיחות ברמקול אבל זה היה עלוב, אף אחד לא צחק.

 
עודד ידע שכעת שהרמקול כבר אצלו, שמוליק לא יוותר. הוא יעדיף לספוג את כל ההשפלה והביזיונות ובלבד שהרמקול יישאר אצלו, לאחר שנלחם עליו כל כך הרבה. הוא רצה לגשת אליו ולהניח יד מנחמת על כתפו, להגיד לו שכדאי לו לוותר, בשביל עצמו.

 

הוא רצה לספר לו על ציידי הקופים בארצות הרחוקות, שכשהם רוצים לצוד קוף חי, הם מחפשים עץ עם חור קטן ומניחים בעץ אגוז. הקוף מכניס לחור את ידו הפשוטה ואוחז באגוז. כשרוצה להוציא את ידו אינו יכול, שכן ידו המאוגרפת גדולה מדי. לשחרר את ידו ולהוציא את ידו כשהיא פשוטה לא יעלה כלל על דעתו. הוא לא בנוי לכך, הוא לא מסוגל לוותר על האגוז. הוא יישאר שם עד שיבואו לקחת אותו או עד שימות.

 

אבל בסוף הוא לא אמר לו כלום מזה. הוא עוד צעיר, הוא לא יבין. בגיל הזה עוד לא מבינים באגוזים. חוץ מזה הם כבר היו קרובים לסוף. הוא אהב את המסלול הזה. לא בגלל ההר, אלא בגלל המעגליות של המסלול. הוא תמיד העדיף מסלולים מעגליים שבהם תמיד חוזרים לנקודה שממנה התחילו. במסלולים כאלה לא מתקדמים לשום מקום לא צריך לדאוג שהאוטובוס יגיע לנקודה המתאימה ולא צריך לדאוג שאולי לא יגיע ואולי לא בזמן, וגם פחות שואלים מתי מגיעים ואם זה ארוך ואם יש בסוף עליה. במסלול מעגלי כולם יודעים שחוזרים לנקודת ההתחלה, שלא מתקדמים לשום מקום, ואז כמעט שאין שאלות. כולם תמיד יותר רגועים שזה ככה.

 

לפני שהגיעו לאוטובוס עוד הצטער לשניה שבכל זאת לא דיבר עם שמוליק. אולי היה גורם לו להבין ואז זה היה נגמר יותר יפה. אולי הסוף היה יותר טוב. אין מה לעשות, אין כמו סיפורים עם סוף טוב.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)