מנהיגות ושתלטנות

יש להזכיר שוב את ההבדל בין מנהיגות, המאופיינת

 

 

 

אני נמצא פרק זמן קצר לפני החתונה ומטרידות אותי כמה שאלות.

 

שאלה מרכזית שעליה אני חושב רבות נוגעת ביחס הכללי כלפי אישה. אומרים לי שהבעל צריך לגלות מנהיגותו בביתו, האם באמת ראוי שאחרי נישואי אתנהג בתקיפות בבית כדי שלא אראה חלש מדי, או שעדיף להשתמש בלשון רכה ובשפה מפרגנת. אינני יודע מה לעשות ואשמח מאוד אם תעזרו לי למצוא דרך לצאת מהמבוכה שאני נמצא בה.

 

* * *

 

 

שאלתך אופיינית לצעירים רבים שנמצאים ערב נישואיהם, ומתוך חוסר נסיון אינם יודעים מה הדרך הנכונה שכדאי וראוי להם לבחור בה. כמוך רבים שומעים על כך שהבעל צריך להנהיג את הבית, ובשפת הרחוב אף קוראים לזה "להיות גבר" ו"לא להיות סמרטוט", ובמחשבתם מהדהד הפסוק "להיות כל איש שורר בביתו"…

 

ודאי אתה יודע את דברי הגמרא שאומרת "אל יטיל אימה יתירה על ביתו". כלומר, שלא יווצר מצב שבו האישה תתמלא פחד ואימה מבעלה. וכפי שהגמרא עצמה מסבירה, הרי עלולים לצאת ממצב שכזה מכשולים. גם בקיום מצוות כמו גם בניהול התקין של חיי הבית. ומצד שני, כפי שאתה אומר, ישנו מצב שבו נחלש מעמדו של הבעל בפני אשתו. רבים מתבלבלים ונבוכים סביב שאלה זו. אבל צריך לדעת להבחין בין הנהגה שהיא דבר חיובי, שמעניק בטחון לכל הסובבים את האדם שמנווט בבטחון את דרכו, ובעיקר לאשתו, לבין גילויים של תקיפות לשמה, חוסר כבוד כלפי האישה והטלת אימה.

 

נתחיל באימה יתירה, כשהבעל חושב שאת מעמדו כמוביל הבית ישיג בכך שיכתיב לאשתו מה לעשות בלא להתייעץ עמה, ואולי אף יאמר את דבריו בקול גדול ובשפה בוטה, אזי, אולי לטווח קצר הוא עשוי לחשוב שהוא מצליח בכך, שכן יתכן שאשתו מפחדת ממנו, אולם ברור שלטווח ארוך עלולה להתרחש התפוצצות או לפחות להתפתח אווירה עכורה בבית. כי לא אף אחד – וודאי לא אישה שאונאתה מצויה – אוהב מצב שבו מכתיבים לו, לא כל שכן כשמכתיבים לו מה לעשות בסגנון בוטה.

 

הזכרנו את הגמרא (במסכת שבת דף ט"ז ע"א) שאומרת: "ג’ דברים צריך אדם לומר ערב שבת עם חשיכה. עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר". אבל הגמרא מקפידה להוסיף כי "צריך למימרינהו בניחותא", וזה כדי להוציא מחשבות כמו אלה שהביאו אותך לכתוב את המכתב…בל יחשוב אדם שמכיוון שחז"ל קבעו שיש לומר דברים אלה כדי להמנע מאיסור, אז זה מתיר לעשות זאת "בכל ההידורים", בתקיפות, בבוטות, בסגנון מעליב. לא! כי אם בניחותא! בסגנון ידידותי, ענייני ומפוייס.

 

הדרך הטבעית שצריכה להנחות בעל, ובמיוחד בעל צעיר, היא הדרך הידידותית, מסבירת הפנים והמכבדת. בעל שמתנהג ב"אימה יתירה" חורג מהדרך המומלצת והדבר נובע מחוסר הבנה או מידע לקוי או מהעדר הדרכה נכונה של ‘מה צריך לעשות ובאיזו דרך יש להתנהג’. יתכן שהתנהגות זו של אימה יתירה נובעת ממחשבה נפסדת, לפיה ע"י גילויי התקיפות הוא ישיג, כביכול, את חיזוק מעמדו בפני אשתו. יתכן גם שהדבר נובע ממניע גרוע עוד יותר – וקשה הרבה יותר לתיקון: חיקוי התנהגות הוריו.

 

באשר למחשבה שהתקיפות תזכה אותו בכבוד בעיני אשתו, הרי זו כאמור טעות מוחלטת. גילויים של סגנון מעליב רק מפחיתים את כבודו בעיניה, וללא כל צורך. אם היתה לה הערה כלפיו, וסביר שהיתה לה, הוא עלול בהתנהגות מעליבה ובלתי מכבדת לגמד הערכה זו. כאשר נוקט הבעל בדרך שלילית הוא רק גורם שערכו ירד בפני אשתו. וזאת משום שלאשה קשה להעריך בעל שמתנהג בצורה לא מכובדת. על כן, דרך זו לא רק שאיננה מקובלת היא גם איננה כדאית, לא לבעל ולא לאישה ולא לקשר שהולך ונירקם ביניהם.

 

מאידך גיסא, גם בעל שמכבד את אשתו אך תוך שימוש בגינוני דרך ארץ מוגזמים, גם זה אינו מן הנכון. החזון איש זצ"ל כותב באחד ממכתביו: "לפעמים התייחסות בכבוד וחרדת דרך ארץ מראה חסרון קירוב", עכ"ל.

 

כלומר, בני זוג אמורים להרגיש "היימיש" (טוב עם עצמם, ‘כמו בבית’), כמובן תוך התנהגות מכובדת, אבל בלי מחיצות. החזון איש ממשיך "צריך להתייחס ביחוס יותר קרוב, אשר יחוס מכובד לא ימצא לו מקום. ובדיחות וקלות יותר אהוב מכובד ראש וחרדת הכבוד". עכ"ל.

 

וכמובן, אין הכוונה של החזון איש לקלות הדעת אלא לאווירה משפחתית נעימה וקלילה, שבאה ביחד עם מצב רוח חיובי ואווירה שמחה, שהיא ניגוד לאווירה כבדה ומתוחה וכובד ראש, שכאמור גורמים לריחוק. כאשר משוחחים עם אדם חשוב, פונים אליו בלשון רבים "אתם" או בלשון "הרב" כי כל אלה שומרים על מרחק. אבל מרחק טוב במקומו – לא בפניות בין בעל לאשתו.

 

הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל כותב, שאווירת השמחה שאנו משרים בבית היא זו שיוצרת בין בני הזוג אחוה ושלום ורעות. וזה שאנו מברכים "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה וחדוה אהבה ואחוה ושלום ורעות", פירושו, שכדי ליצור אהבה ואחוה וכו’ ברא בורא עולם כוח של ששון ושמחה. וזה הולך יחד עם אווירה קלילה ללא מחיצות, ללא גינונים מיותרים וללא זהירויות, וכמובן, תוך התהנגות יפה ומכובדת.

 

זה טוב ונכון תמיד, אבל ביחוד בשנה ראשונה, צריך להשתדל ביתר שאת וביתר עוז, שאכן תשרה רוח זו של שמחה, שכאמור היא שיוצרת את האחוה, השלום והרעות. אולם ישנם כאלה שדווקא משום שהם מרגישים היימיש וקרובים זה לזה, אזי הם מקצינים ומתנהגים לפעמים בצורה שמפחיתה את כבודם העצמי, וכך גם את כבודם בעיני זולתם. בה בשעה שהתנהגות כזו לא היתה ננהגת מחוץ לביתם, כי היא איננה הולמת אותם והם מתביישים בה, הרי שבביתם פנימה, משום שהם מרגישים קרובים, הם מרשים לעצמם להתנהג כפי שהם נוהגים: בחוסר מעצורים, בלי שליטה על הלשון. התנהגות כזאת מורידה את ערכם ואת מעמדם בפני האישה הצעירה, שחיכתה למשהו אחר, אך מגלה לפתע, שהתנהגות בעלה הצעיר, אינה עונה במדוייק על ציפיותיה.

 

למעשה, אנחנו מוצאים מקבילה לדו שיח שבין בעל ואישה גם בדו שיח שבין הורים לילדיהם. מצד אחד הורים לא אמורים ליצור ריחוק ביניהם לבין הילדים, ומן הנכון שינהגו עימם באווירה משפחתית חסרת מחיצות, שבה אף מותר וראוי לאבא הבוגר והנכבד לשחק עם ילדיו בחביבות בלתי אמצעית, לשמח אותם ולעסוק יחדיו בדברים שמעניינים אותם, על אף שאותו, כמבוגר, המשחק כלל וכלל אינו מעניין. אולם יחד עם זאת, חשוב ליצור הבדלי מעמד חדים וברורים על מנת שיהיה להורים כוח השפעה על ילדיהם והם לא יהפכו לחבריהם מן המניין. ואם האבא, לדוגמא, ירד לרמה נמוכה ויחקה מאן דהוא או שאר מעשים שטותיים זה יכול לגרום לפיחות מעמדו בפני ילדיו.

 

גם בין בעל ואישה אמורה לשרור קירבה רבה והרבה מאוד פתיחות, אבל יחד עם זאת יש להקפיד שלא לרדת לרמה נמוכה ולגרום בכך לאישה שלא תעריך את בעלה, ויקל הבעל בעיניה והיא אף תבוז לו בליבה.

 

החיים בלי מחיצות בתוך הבית מבלבלים לעיתים ומשכיחים מאיתנו שגם בבית אנחנו עומדים במבחן. כפי שאנחנו עומדים בחוץ ואף יותר. וכשם שבחוץ אנחנו מתנהגים באופן מכובד, כדי שיעריכו אותנו, כמו כן עלינו להתנהג באופן מכובד גם בבית. זהו מבחן של ממש. כי בבית הפתיחות כאמור מפחיתה את הדיסטאנס, יוצרת תחושה שאפשר להעלות על הלשון את כל מה שבלב.

 

בעיה נוספת: בבית אנחנו נמצאים יותר זמן, גם נמצאים במצבים לא יצוגיים. בשעת אוכל, בשעת פנאי ובעוד הזדמנויות של החיים "בנעלי בית", שמשכיחים את הצורך לגלות עירנות.

 

יש גם מצב נוסף שהבעל יכול לגרום לזילות בכבודו, אם הוא מגלה התעניינות יתירה בבישולים ובשאר נושאים השייכים לאישה, כמו תפירה וכו’, ואולי אף מגדיל לעשות כאשר מקשיב ‘ברעבתנות’ לשיחותיה עם חברותיה, והוא נותן לה את ההרגשה שכל שאיפותיו כמו מרכז חייו ומאווייו סובבים סביב תחומי התעניינותה שלה. לא אחת, ההתעסקות המופרזת והמוגזמת בעיסוקים שאופיינים לאישה, עלולה להוריד את מעמד הבעל בעיניה.

 

ואכן, בשנה הראשונה בפרט, עלולים לפעמים להגיע לנטיה מוגזמת של התעניינות בדברים שלא אמורים להיות בתחום ההתעניינות של הבעל, וזאת עקב מצבו החדש שנסחף אליו יתר על המידה ואינו יודע להציב לעצמו גבולות. ובמקום שיחזק את מעמדו בשלב החשוב, כשאשתו מתחילה להכיר אותו מקרוב ולגבש את עמדתה כלפיו, הוא יכול ‘בידיים’ לגרום את ההיפך מהרצוי.

 

ולסיכום, תמיד עלינו להלך בשביל האמצע. לא להתנהג בקיצוניות לשום כיוון, כלומר לא להיות קפדן מצד אחד, ולא להיות בעל גינונים מיותרים לאשתו, אלא בדרך האמצע הקלילה והזורמת בין שני בני הזוג. והנני אף מכיר גדולי ישראל שהרבנית שלהם קוראת להם בשמם הפרטי ללא כינוי ‘הרב’ (וכמובן על דעת הרב) וזה כדי שיהיה קירוב ביניהם. אולם כאמור, כל זה כשיש כבוד הדדי בין בני הזוג.

 

באשר לתקיפות יש להזכיר שוב את ההבדל בין מנהיגות, המאופיינת בשיקול דעת, ביכולת החלטה וכו’, לבין גסות רוח המאופיינת בביטויים גסים, בחוסר התחשבות, בניסיונות לכפות, בהעדר יכולת הקשבה. המרחק בין שני אלה הוא כמרחק שבין אור לבין חושך.

 

והעיקר יש לזכור, התנהגות בוטה לא תמנע מהבעל דימוי של ‘סמרטוט’, אלא דווקא תחזק דימוי זה.

 

 

(מתוך "שעה טוב בבית").