נסיעות וניסיונות

כאשר האדם נוסע ומיטלטל בדרכים הוא מתמודד

כל הזמן עם נסיונות חדשים של אמונה. לעומת זאת,

כשהוא יושב לבטח בביתו הוא מתרגל לנסיונות ולמהלכים

שבחיי היום יום שלו, ועלול הוא להרדם ולישון את חייו.

 

 

סיפורי מעשיות

 

מעשה ב –  ממלך וקיסר – (שיחה א)

 

 

מַעֲשֶׂה בְּקֵיסָר אֶחָד, שֶׁלּא הָיָה לוֹ בָּנִים. גַּם מֶלֶךְ אֶחָד לא הָיָה לוֹ בָּנִים…

 

מעשיה זו היא מאוד נסתרת, וקשה מאוד לפרש מיהו הקיסר ומיהו המלך, ומה הוא העניין שלא היו להם בנים וכו', כי כל אלה דברים נסתרים ונשגבים מאוד מבינתנו, אולם אנו נלמד ממנה על פי דרכינו בסיעתא דשמיא, הנהגות טובות ודרכים פשוטות להתקרב אל הבורא על ידם.

 

וְנָסַע הַקֵּיסָר עַל הָאָרֶץ לְשׁוֹטֵט לְבַקֵּשׁ אוּלַי יִמְצָא אֵיזֶה עֵצָה וּתְרוּפָה לְהוֹלִיד בָּנִים, גַּם הַמֶּלֶךְ נָסַע כְּמוֹ כֵן…

 

נסיעות הם תיקון גדול מאוד, ובכל נסיעה שאדם נוסע הוא מתקן הרבה מאוד וזוכה אחר כך לישועות, כמובא בשיחות הר"ן (פ"ה):

 

"…כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָדָם נוֹסֵעַ לְשָׁם הוּא מְתַקֵּן שָׁם אֵיזֶה דָּבָר, רַק שֶׁיִּזָּהֵר לִהְיוֹת שָׁמוּר מִן הָעֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל כְּשֶׁהוּא רַק שָׁמוּר מִן הָעֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי כָּל אָדָם מְתַקֵּן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא נוֹסֵעַ לְשָׁם, אֲפִלּוּ אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי…"

 

עוד מובא (שם), שכאשר מזדמנת לאדם נסיעה לאיזה מקום, צריך שיסע לשם ולא יתנגד לכך, כי בודאי מוכרח הוא מן השמים להיות שם באותו מקום דווקא כדי שיתקן שם את מה שהוא צריך לתקן שם, ועל כן הוא טובה לפניו מה שנזדמן לו נסיעה לשם, כי אולי יהיה מוכרח לבוא לשם בשלשלאות של ברזל, כמו שאמרו רז"ל (שבת פט), על יעקב אבינו: ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו (שירד בכבוד גדול וכו').

 

ובפרט הנסיעות שנוסעים לקרב רחוקים ולהפיץ דעת רבינו בעולם, בודאי שבנסיעות אלו מתקנים הרבה מאוד, דבר שאינו אפשרי לאדם לתקן בשום אופן כאשר יושב בביתו, כי לכל אחד יש ניצוצות רבים שפיזר בעוונותיו, וצריך הוא ללכת ולהחזיר ניצוצות אלו אל הקדושה.

 

ודע, שאין לאדם להשלות את עצמו ולחשוב שהוא בדרגה גבוהה כל כך, ושעבודתו טהורה ולשם שמים כל כך עד שעל ידי תפילתו ותורתו לבד יחזיר ויתקן את כל אותן הניצוצות שפיזר, אלא אך ורק כאשר הוא נוסע בדרכים ומקרב את עם ישראל אל התורה, ובפרט לדעת רבינו הקדוש, רק אז הוא מתקן את כל אותן הניצוצות שפיזר.

 

למה הדבר דומה? לאדם שהיה חייב למלך סך עצום של כסף, שאפילו אם יעבוד כל ימיו, הוא ואשתו וצאצאיו, לא יצליח להחזיר סכום כזה. מה עשה המלך? קרא אליו את אותו אדם ואמר לו: ראה, יש לי עוד הרבה בעלי חובות כמותך, לך ותסתובב ביניהם ומה שתצליח לגבות מהם תביא לאוצר המלך, ועל ידי זה אהיה מוכן למחול לך את כל החוב שלך.

 

כך הוא האדם, שחייב כל כך הרבה לקדוש ברוך הוא מרוב עוונותיו, עד שאפילו יעבוד את השם אלף שנים יומם ולילה בלי הפסק, לא יוכל להחזיר את חובותיו ולתקן כל מה שקלקל. לכן המלך ברחמיו נותן לו פתרון קל – לך ותחזיר אנשים בתשובה, את האחד תשכנע להניח תפילין, את השני לשמור שבת, לשלישי תיתן דיסק וכדומה, ובכך שאתה עוזר לי לאסוף את החובות הרבים שחייבים לי, אמחל לך את כל עוונותיך. איזה טיפש לא יסכים לעסק כזה?

 

עוד מובא בליקוטי מוהר"ן (תורה מ), על הפסוק "אלה מסעי ישראל", שמסעי ישראל הם תיקון ל – "אלה אלוהיך ישראל" שנאמר בחטא העגל, דהיינו פגם עבודה זרה. כי הנסיעות שאדם נוסע ומטלטל בדרכים מתקנות את פגם האמונה.

 

כאשר האדם נוסע ומיטלטל בדרכים הוא מתמודד כל הזמן עם נסיונות חדשים של אמונה, כגון שמגיע למקומות שלא מכירים אותו ושהוא לא מכיר אף אחד, והוא חייב לבטוח בהשם שיעזור לו בכל ענייניו, שיעזור לו למצוא את דרכו, שישמור אותו בדרך, ובכל ענייני אכילתו ולינתו הוא צריך לבטוח בהשם שיהיו כראוי, ושלא לדבר על סכנת הדרכים וסכנת שודדים ורמאים למיניהם וכו', שבכל אלו צריך הוא לאמונה ובטחון.

 

לעומת זאת, כאשר הוא יושב לבטח בביתו במקום שכולם מכירים אותו ויכולים לעזור לו ולהלוות לו כסף בעת הצורך, וכמובן שהארוחות מסודרות והמיטה המוכרת מוצעת בסדינים ריחניים וחייו מתנהלים בשגרתיות, הוא מתרגל לנסיונות ולמהלכים שבחיי היום יום שלו, ועלול הוא להרדם ולישון את חייו, ולכן מזמנים לו נסיעה בשביל לעורר לו את האמונה.

 

והנה ידוע שאמונה היא סגולה לבנים, כי 'אמונה' גימטריה 'בנים'. וזה מרומז בכך שנסעו הקיסר והמלך לשוטט בארץ בשביל בנים, ואכן זכו בעקבות כך לבנים.

 

וְנִזְדַּמְּנוּ שְׁנֵיהֶם לְפֻנְדָּק אֶחָד, וְלא הָיוּ יוֹדְעִים זֶה מִזֶּה, וְהִכִּיר הַקֵּיסָר בְּהַמֶּלֶךְ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ נִמּוּס (שֶׁל מַלְכוּת), וְשָׁאַל אוֹתוֹ, וְהוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא מֶלֶךְ. גַם הַמֶּלֶךְ הִכִּיר בַּקֵּיסָר גַּם-כֵּן, וְהוֹדָה לוֹ גַּם-כֵּן…

 

ישנה שיחה מפורסמת, שרבינו הקדוש אמר שראוי לרוזנים ולמלכים לשלוח את בניהם אליו שילמדם דרך ארץ. זהו דבר שראו בבירור אצל כל חסידי ברסלב בדורות הקודמים, שדרך ארץ ומידות טובות היו אצלם לפני הכל, ואפילו שעסקו בעבודות הקשות, והיו דבוקים בהשם יתברך לילות וימים, אבל תמיד היתה התנהגותם ברחמים ובמאור פנים ובדרך ארץ עם כל אדם – קטן או גדול.

 

כי נימוס ודרך ארץ הם המדד האמיתי של האדם – אם אכן עובד השם הוא או סתם חולה נפש, כי אדם שיש לו איזה קשר אמיתי עם התורה הקדושה ועם האמונה, חייב הדבר להתבטאות בדרך ארץ שלו, כי עיקר הדרך ארץ והמידות הטובות הם על ידי האמונה, שהאדם מאמין שהכל מאת השם והוא מקבל הכל באמונה ובאריכות אפיים ויודע שמה שקצוב לו יגיע עד אליו ולכן אינו מתווכח או רב או נדחף וכיו"ב.

 

ועוד הוא יודע שהשם יתברך מסתכל עליו ומתנהג אתו במידה כנגד מידה, ואם הוא יתנהג ברחמים, ויהיה וותרן, יאריך אף, לא ידחף ולא יקח דברים בחזקה  – אזי גם משמים יתנהגו אתו ברחמים ובאורך רוח.

 

ודע שעיקר הדרך ארץ של האדם מתגלה בזמן האכילה, כמובא במעשה שלנו שהקיסר והמלך זיהו זה את זה בנימוסי המלכות כשהיו בפונדק שהוא מקום שאוכלים בו. כי אכילה בדרך ארץ  – לאכול במקום נקי, לפרוס מפה, לאכול בפה סגור, לאט לאט, לא להושיט יד לפני חברו וכו', כל אלו מראים על פנימיות של עושר רוחני, שאין האדם שואב חיותו מן האוכל אלא מן האמונה לבד, ויודע הוא שלא האוכל מחיה אותו אלא השם יתברך, רק שכך גזר הבורא שיצטרך האדם לאכול בשביל הבחירה, ונסיונו הוא – אם יפול לגשמיות המאכל ויתנהג בבהמיות, או ישאר באמונתו שאין עוד מלבדו יתברך והוא מחיה את הכל בלי שום סיבה, וממילא תהיה אכילתו בדרך ארץ.

 

ודע שפגם האכילה הוא בזיון גדול, כמו שכתוב: חרפת רעב, שהרעבון הוא חרפה ובזיון, ואדם שיש לו אמונה אינו נבהל מחוסר אכילה, וגם אם לא בא אוכל לפיו כמה ימים, חס ושלום, הוא לא יהפוך להיות חיה רעה וטורפת בשל כך, כי יודע שהשם יתברך יכול להחיות אותו בדבר מועט, ולכן הוא מתנהג בדרך ארץ גם במצבים קשים ר"ל ואינו חוטף או רב על האוכל, אלא אדרבה מוותר משלו.

 

וכאשר ישנו תור הוא מחכה בסבלנות כי יודע שמה שקצוב לו יגיע עד אליו בלי שיצטרך להרים את עיניו לשום אדם, וכל שכן שלא ידחף או יצעק או יתחנן וכד'. וזה דבר שראו אצל צדיקים בזמן השואה, כאשר רוב בני אדם אבדו כל צלם אנוש מרוב הרעב והיו רבים על חתיכת לחם יבש, ואילו הם לא איבדו את צלם האלוקים שלהם, ולא רק שלא דאגו לעצמם אלא אף דאגו לאחרים לפניהם, וזה דבר שלא יתכן בלי עושר פנימי ואמונה עמוקה.

 

ובכלל, דרך ארץ אמיתית פירושה להתנהג מעל הטבע, וזה מתחיל בכך שהאדם שולט בעצמו בזמן האכילה, לא חוטף ולא אוכל בהלעטה, שכל אלו הלכות פסוקות הן בשולחן ערוך, וממשיך בכך שהוא נותן ומוותר לאחרים לפניו אפילו אם על ידי זה יתכן שלא ישאר לו אוכל, וכאשר האדם מתנהג כך מעל הטבע אזי על ידי זה יתנהגו עמו משמים גם כן מעל הטבע ויספקו לו מזונו שלא בדרך הטבע, כמובא לעיל שהיו צדיקים שבזמנים קשים ויתרו על שלהם אפילו שהיו בסכנת מוות וקידשו את שם השם בהתנהגותם האצילית, ואחר כך גם זכו שהשם עשה להם ניסים מעל הטבע.

 

כי רק על ידי אמונה תתכן דרך ארץ אמיתית, ואדם שהנימוסים שלו הם רק כלפי חוץ, אזי כאשר מגיע זמן קשה מתגלה האמת שלו.

 

גם בדיבורו של האדם ניכרת הדרך ארץ שלו. אם שגורות בפיו מילים של כבוד ושבח לאחרים, אזי סימן שיש לו דרך ארץ, אבל אם הוא משתמש בפיו בשביל לצער בני אדם וכל שכן אם מנבל פיו, זה מראה שאין לו שום קשר עם התורה והאמונה ואפילו אם זקנו ארוך עד לברכיים והוא לומד יומם ולליה תורה, הוא עדיין לא התחיל לחזור בתשובה כלל.

 

כי כאשר יש לאדם מידות טובות ודרך ארץ אזי זה ניכר עליו בכל הנהגותיו, ורואים מיד שהוא אדם מורם מעם, ובאמת כך ראוי לכל יהודי – שיתנהג בדרך ארץ, שהרי הקדוש ברוך הוא קראנו בנים, כמו שכתוב (דברים יד): "בנים אתם לה' אלוקיכם", ולכן צריך כל יהודי בכל מקום שהולך שיקדש שם שמים בהתנהגותו ובמידותיו.

 

השם יתברך יזכנו לאמונה שלמה ולדרך ארץ ויחזיר אותנו בתשובה שלמה במהרה, אמן ואמן.