”יש לי רעיון, סילביה, אולי תכתבי בקשה לחדר
טוב יותר, ותכניסי את הפתק בין אבני הכותל, כאשר
נגיע לשם?” סילביה דחתה את הרעיון ללא היסוס.
”אינני אפילו יהודיה. מדוע אתם חושבים שהתפילה
שלי תתקבל?!”
במהלך הטיסה הארוכה מיוהנסבורג, דרום אפריקה, ביקשה סילביה שלוש פעמים להחליף את מקום מושבה.
הפעם הראשונה הייתה עוד לפני ההמראה. סילביה החליטה שהיא יושבת סמוך מדי למחלקת המעשנים. אחת הדיילות מיהרה לעבור על רשימת הנוסעים, והצליחה למצוא מתנדב שיסכים להחליף את מקומו.
הפעם השנייה הייתה פחות משעתיים לאחר מכן, כאשר סילביה עמדה על כך בתוקף, שהיא פשוט אינה מסוגלת להמשיך לשבת מאחורי פעוט עצבני בן שנתיים. דיילת אחרת, פחות נלהבת להושיט עזרה, נקראת לפתור את המשבר, ולבסוף סיימה בהצלחה משא ומתן ממושך להחלפת מקומות.
בפעם השלישית בה ביקשה סילביה להחליף את מקומה, היא התלוננה שהמושב סמוך מדי לשירותים. בשלב זה, החליטו אנשי הצוות לסרב לבקשתה. סילביה לא הייתה רגילה לקבל החלטות ללא ערעור, והתייחסה לסירוב כאל הכרזת מלחמה. היא הרימה את קולה, התעקשה לדבר עם הדייל הראשי, ואיימה בסדרת מעשי נקם הכל ללא הואיל.
ירידתה של סילביה מן המטוס עוררה תערובת רגשות עזים. אנשי צוות המטוס חשו הקלה עצומה, בראותם אותה עוזבת סוף סוף את המטוס. אפשר לומר שהם הרגישו התרוממות רוח ממש. לעומתם, חשו חבריה לטיול מאורגן בארץ ישראל – ”שבועיים של טיול חמישה כוכבים” – חששות כבדים לגבי אופייה של חברתם למסע והשפעתו על חופשתם.
לדידם של רוב חברי הקבוצה, היה זה ביקורם הראשון בארץ. משום כך, בחרו בתוכנית שהבטיחה לדאוג לכל צרכיהם: ארוחות, אירוח בבתי מלון, וסיורים מודרכים במהלך השבועיים. הטיול התקיים בחודש טבת, שנת תשל”ה (ינואר 1975), באמצע חופשת הקיץ של תושבי חצי כדור הארץ הדרומי.
רק נוסעים מעטים מקרב ארבעים וארבעה חברי הקבוצה היו יהודים, וסילביה השתייכה לרוב הלא יהודי. רבים מבין התיירים היו זוגות נשואים בגיל העמידה, בשנות החמישים והשישים לחייהם, אך היו אנשים נוספים בקבוצה, בדומה לסילביה, רווקים ורווקות בשנות הארבעים לחייהם. אולם כאשר הגיעו לבית המלון הראשון במסעם, כבר ידעו הכל כי אכן כמו סילביה ביכולת הדיבור שלה ובקולה הרם…בלשון המעטה.
***
שלושת ימי הטיול הראשונים הוקדשו לסיורים ולקניות בעיר תל אביב וסביבותיה, והיומיים הבאים חלפו על חברי הקבוצה בחיפה וסביבותיה. עוד שלושה ימים הוקדשו לטיולים ברחבי הגליל, כאשר הקבוצה שבה בכל לילה ללינה בבית המלון בטבריה.
לפי לוח הזמנים, הייתה הקבוצה אמורה לבלות את שארית הזמן בירושלים, שם הוזמנו עבורם חדרים במלון המלך שלמה.
בעוד האוטובוס מתקרב לירושלים, הפעיל אורי, המדריך הישראלי שלהם, את המיקרופון, ופנה לעבר חברי הקבוצה.
”בעוד זמן קצר, אנו עומדים להיכנס בשערי ירושלים עיר הקודש. למרות ששמה של העיר פירושו ”שלום”, הרי מאז הקמתה, התחוללו סביבה מלחמות רבות, יותר מכל עיר אחרת בדברי ימי העולם. יתרת הטיול שלנו תוקדש לירושלים, וזאת משום שיש בה אתרים רבים שכדאי לראותם: מוזיאונים, מקומות קדושים וחפירות ארכיאולוגיות. לאחר שנסיים את תוכניתו, תבינו בודאי מדוע שמרנו את ירושלים לסוף – לחלק הטוב ביותר של הטיול.
”תחילה נגיע לבית המלון שלנו, מלון המלך שלמה. לאחר הרישום, נקדיש כשעתיים לפריקת המזוודות, התארגנות ומנוחה קצרה. לאחר מכן, נצא לעיר העתיקה. נבקר בכל האתרים המקודשים בעיר: ברובע הארמני, ברובע הנוצרי, ברובע המוסלמי, ולבסוף, ברובע היהודי המשוחזר. השארנו את הביקור ברובע היהודי לסוף, משום שאנו רוצים להגיע לשם בשעת השקיעה, שהיא השעה המעניינת ביותר לפקוד את הכותל המערבי. יהודים דתיים מגיעים לכותל בעת השקיעה להתפלל. בשעה זו, אף מגיעים לרחבת הכותל חתנים וכלות להצטלם ביום חתונתם. יש לי עוד הרבה מה לומר על הכותל, אבל אשאיר זאת עד אשר נגיע למקום”.
סידני פינק, רואה חשבון בגימלאות, קרא מירכתי האוטובוס: ”אורי, תוכל רק לומר לנו, האם המקום נקרא ”הכותל המערבי” או ”כותל הדמעות”?
אורי שב והפעיל את המיקרופון ונשף לתוכו, כדי לוודא שהמכשיר אומנם פועל. ”התשובה לשאלתך, מר פינק, היא שהמקום נקרא בשני השמות גם יחד. השם ”הכותל המערבי” מתייחס לכך שזהו הקיר המערבי שנותר ממערכת המבנים סביב בית המקדש, אותו החריבו הרומאים בשנת 70 למניינם. ואילו השם ”כותל הדמעות” מתייחס לכך שבמשך קרוב לאלפיים שנה, מגיעים לכאן יהודים לשפוך את ליבם בתפילה ובבכיות”.
הלן גולד, סבתא גאה בנכדיה, שלא הפסיקה להראות לכולם את תמונותיהם, הרימה את ידה. ”אורי, אפשר לשאול אותך עוד שאלה אחת, בבקשה?”
”כמובן, מיסיס גולד”, נעתר אורי באדיבות לבקשתה.
”מדוע באים היהודים אל הכותל המערבי, הרי יש ביכולתם להתפלל בבית כנסת קרוב למקום מגוריהם!”
”הכותל גם הוא בית כנסת, למרות שאין לו גג. במקום ישנם ארונות קודש ובהם ספרי תורה, סידורים, וכל מה שאפשר למצוא בבית כנסת בדרום אפריקה. אבל אין זו הסיבה המלאה. הר הבית הינו המקום הקדוש ביותר, לפי אמונתנו, והכותל הוא הנקודה הקרובה ביותר אליה מותר לנו לגשת. לפי המסורת, כאן עקד אברהם את יצחק על המזבח, וכאן חלם יעקב אבינו את חלומו המפורסם. בנקודה זו ממש, הקים שלמה המלך את בית המקדש.
”לפי המסורת היהודית, מקום זה הוא שער השמים, שדרכו עולות כל התפילות אל כסא הכבוד. כאשר נגיע לכותל, תוכלו לראות פיסות נייר קטנטנות תחובות בין חרכי האבנים. אלו תפילות ובקשות שנכתבו על ידי אנשים שפקדו את הכותל. לפי המסורת הרווחת בעם, בקשות שנרשמו על פתקים אלה שהוכנסו בין האבנים המקודשות של הכותל, תתקבלנה ברצון.
”קיימים סיפורים רבים, בני ימינו, על יהודים ונוכרים, שתפילותיהם ליד הכותל התקבלו בדרך ניסית”.
הלן הנהנה בראשה. ”תודה לך, אורי”.
לאחר דקות ספורות, נעצר אוטובוס התיירים ברחבת החנייה המעוגלת, בחזית מלון המלך שלמה.
***
שעתיים וחצי לאחר שהקבוצה הגיעה למלון, כבר היו כל התיירים מדרום אפריקה ישובים באוטובוס. כולם, פרט לאחת. אורי הציץ בעצבנות בשעונו ומלמל לעצמו: ”אני חושב שלא תהיה לי ברירה, ואיאלץ שוב להיכנס ולקרוא לה”.
לפני שהספיק לרדת מן האוטובוס, הגיחה סילביה הזועמת מחדר הכניסה של המלון, בעקבותיה צועד מנהל המלון, מנסה בכל כוחותיו לפייסה.
”גברת קנט, אני מצטער מאוד, האמיני לי! אבל כל החדרים תפוסים, ואינני יכול לעזור לך. אנא, תני לנו לפצות אותך בדרך אחרת,” התחנן המנהל.
סילביה הסבה על עקביה הגבוהים, והתייצבה מול המנהל. ”כבר אמרתי לך שהחדר שהקציבו לי איננו מוצא חן בעיני. זה פשוט לא מקובל עלי. הטיול הזה רצוף תקלות, אחת אחרי השנייה, אבל עד עכשיו, לכל הפחות חדרי המלון היו סבירים. אינני מוכנה לכך, בשום פנים ואופן! מובן לך?”
”כן, כמובן, אני מבין שאת מאוכזבת ואני מצטער מאוד שאינך מרוצה. אבל בשלב זה, פשוט אין לי חדרים אחרים פנויים. אינני יכול להשליך מישהו מחדרו ולאלץ אותו להתחלף איתך. ואינני יכול לתת לך חדר שאין לי”, ניסה המנהל להסביר בהגיון.
”שמע נא, ”צעקה סילביה, תוך שהיא מנפנפת באצבעה מול פרצופו של המנהל, ”זו הבעיה שלך. אני עומדת על זכותי לקבל חדר אחר, ואני מצפה לקבל את בקשתי. אין לי כל כוונה להישאר בחדרי הנוכחי”.
”גברת קנט!” קטע אורי את חילופי הדברים, כולנו ממתינים לך. תוכלי להמשיך ”לשוחח” בנושא עם המנהל, כשנחזור. אבל האוטובוס כולו מתעכב כבר למעלה מחצי שעה, רק בגללך”.
”אורי, האמן לי, העיכוב אינו באשמתי”, נבחה סילביה, בעודה עולה על האוטובוס ומתיישבת במקומה, ”אילו רק היו נותנים לי חדר הגון, הייתי נמצאת כאן הרבה לפני כולם”.
במהלך הנסיעה הקצרה לעיר העתיקה, המשיכה סילביה לרתוח ולרטון על החדר שקיבלה. היא ריככה מעט את נימת קולה, ובכך זכתה למעט אהדה מחבריה לטיול.
”אינני מאשימה אותך, סילביה”, השתתפה הלן בצערה, ”די התרגזתי בחיפה, כשאמרו לנו שאין להם מושג מהדיאטה דלת-המלח של נורמן. אחרי הכל, מה חשבו שהוא יעשה? פשוט יוותר על ארוחת הערב? גם אני לא הייתי מעניקה לטיול שלנו חמישה כוכבים בדיוק”.
”יש לי רעיון, סילביה,” הצטרף סידני לשיחה, ”אולי תכתבי בקשה לחדר טוב יותר, ותכניסי את הפתק בין אבני הכותל, כאשר נגיע לשם?”
מספר נוסעים שמעו את השיחה, ותמכו בקול בהצעתו של סידני.
סילביה דחתה את הרעיון ללא היסוס. ”אינני אפילו יהודיה. מדוע אתם חושבים שהתפילה שלי תתקבל?!”
”אבל אורי אמר שכל התפילות מתקבלות בכותל – של יהודים ולא יהודים כאחד”, הגיב סידני בטענת נגד.
כאשר הגיע האוטובוס לעיר העתיקה, היו כל נוסעיו עסוקים בנסיונות לשכנע את סילביה לכתוב בקשה לחדר חדש במלון, ולהכניס את הפתק בין אבני הכותל. סילביה נכנעה ללחץ הקבוצתי, והסכימה. אולם, כדי לשמור על כבודה ושליטתה במצב, הציגה את הסכמתה בטון מלגלג כמבחן.
”או.קיי. אני מוכנה”, הכריזה סילביה בעוד האוטובוס חונה, ”אבל זו תהיה הזדמנות להוכיח, האם המסורת היהודית נכונה… והאם אורי הוא אכן מדריך תיירים מוסמך?”
ממש כפי שהיה לסילביה כשרון מיוחד ”לעלות על העצבים”, כך אף ידעה להחדיר רוח חיים בקבוצה הישנונית. הערותיה השנונות ובדיחותיה התקבלו בברכה, במיוחד בנסיעות הארוכות במהלך הטיול. כעת, שוב הצליחה לעורר גלי צחוק בקרב חבריה למסע.
אולי אזכה בכך להופיע ב”ספר השיאים של גינס”, ”התרברבה סילביה, ”אני כבר רואה זאת בעיני רוחי: ”האדם הראשון שהפריך מסורת יהודית בת אלפיים שנה, בקשר לכותל המערבי…”
בעזרת הנשים בכותל, הניחה סילביה בתנועה חגיגית את פתקתה בין אבני הכותל, כשהיא מוקפת בכתריסר חברות למסע. כאשר שבה לאוטובוס, ביקשו הכל לדעת האם אמנם עשתה את שהבטיחה.
”אני עומדת לקיים מסיבת עיתונאים, ברגע שאורי ימסור לי את המיקרופון”, הכריזה סילביה.
בעוד האוטובוס עושה דרכו חזרה למלון, השיבה סילביה למטח השאלות שהומטר עליה. ”כן, אמנם כתבתי את בקשתי לחדר טוב יותר במלון, והנחתי את הפתק בין אבני הכותל. אבל, המלון עומד להתמודד עם תביעה משפטית רצינית ביותר, אלא אם כן יש תוקף כלשהו לאותה מסורת האומרת שתפילות בכותל מתקבלות”, לגלגה סילביה בקול, להנאת שאר הנוסעים.
בעוד האוטובוס הנושא את חברי ”טיול חמשת הכוכבים” חג בשטח החניה המעוגל שבחזית המלון. עוד טרם הספיק הנהג לעצור במקומו, כבר פרץ מנהל המלון מחדר ההמתנה, פניו זורחות באושר עילאי.
”גברת קנט!” קרא בקול, ”גברת קנט! אני חייב לדבר איתך!”
סילביה קמה ממקומה, ופסעה באיטיות לעבר דלת היציאה. איש לא נע ממקומו. איש לא פצה את פיו. ארבעים ושלושה זוגות עיניים עקבו אחר דמותה של סילביה קנט, הקרבה לעבר דלתו הקדמית של האוטובוס, שם פגשה את המנהל, שזינק על המדרגות כדי לקדם את פניה.
”לא תאמיני, אבל יש לנו חדר דה לוקס בשבילך! מישהו עזב את המלון באופן בלתי צפוי, וכעת אנו יכולים לתת לך חדר טוב יותר, ולא מדובר בסתם חדר מפואר – זהו החדר דה לוקס היחיד שלנו, המשקיף על העיר העתיקה”.
לראשונה במהלך הטיול… ואולי לראשונה בחייה, נאלמה סילביה קנט דום.
הטיול בן השבועיים הלך והסתיים. הלן ונורמן גולד החליטו להאריך את שהותם בארץ למשך שבוע נוסף. הם הרגישו שעליהם להקדיש זמן נוסף לעיר ירושלים.
באותו שבוע, הצטרפו לסיורו של הרב יום טוב כהן, בבוקרו של יום שישי, בסמטאות העיר העתיקה.
לאחר שהסתיים הסיור, ניגשו אל הרב כהן וסיפרו לו את סיפורם המופלא, כיצד התפללה סילביה קנט לחדר טוב יותר במלון שהיה בתפוסה מלאה, ואף זכתה בכך.
הם ביקשו ממנו להסביר להם, כיצד זכתה אישה כסילביה קנט, שתפילתה תתקבל, גם אם נאמר שהיא אכן כתבה אותה על פתק והחדירה אותו בין אבני הכותל? האין מדובר בבקשה חסרת חשיבות? והרי היא לגלגה למסורת היהודית בדברי הלעג והבוז שלה! האומנם מדובר בתפילה כנה, הראויה להתקבל כה מהר?
הרב יום טוב כהן השיב לבני הזוג גולד במילים הבאות:
כאשר בנה שלמה המלך את בית המקדש, ידע כי יופיו, הדרו וקדושתו של בית המקדש ימשכו אליו לא רק יהודים, אלא גם גויים. הוא חשש לפגיעה בכבודו של בית המקדש, בעיניהם של הגויים שיפקדו את המקום.
אם היהודים יתפללו בבית המקדש, ותפילותיהם לא תתקבלנה, לא תיפגע בכך אמונתם בה’ כהוא זה. הם עדיין ירגישו שתפילותיהם נשמעו, ולא יתחרטו על כך שעלו לרגל לירושלים.
אולם, אם יגיעו גויים לבית המקדש ויתפללו, ותפילותיהם לא תתקבלנה, הם עלולים ללעוג לקדושת המקום. לכן, העתיר שלמה המלך בבקשה מיוחדת, בעת חנוכת בית המקדש. הוא ביקש כי תפילותיהם של גויים תתקבלנה עוד לפני תפילותיהם של יהודים.
רש”י, בפירוש לפסוק: ”אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי” (מלכים א’ ח: מג), מסביר את הסיבה לכך:
”לפי שישראל מכיר בהקב”ה וידוע שהיכולת בידו, ואם אין תפילתו נשמעת תולה את הדבר בעצמו ובחטאו. אבל העכו”ם קורא תיגר ואומר: בית ששמו הולך לסוף העולם, נתייגעתי לכמה דרכים ובאתי והתפללתי בו ולא מצאתי בו ממש, כשם שאין ממש בעבודת גילולים”, לפיכך – ”ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי”.
וכך, גם הנוכרי הלעגני ביותר, יעזוב את מקום המקדש מתוך יראת כבוד לקדושתו ולגדולת המקום… אפילו טיפוס ציני כסילביה קנט.
(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור