אביב הגיע, פסח בא

 

 

האביב הגיע וערב פסח קרב ובא. ומי מאיתנו לא מצא את עצמו נכנס אל תוך תקופה לחוצה שדרשה ממנו לתמרן בין צורכי הבית השוטפים לבין ההכנות לחג. אולם בסופו של דבר, מגיעים כולם לערב נפלא זה עייפים אך מרוצים…

 

ערב פסח הוא זמן מאתגר שלא נותן לאף אחד הנחות. קדחת הנקיון, שכבר בעיצומה אם לא בסיומה, שתפסה אותנו בדיוק בעונת המעבר בין פורים לחג האביב הכניסה ללחץ כל אחד מאיתנו, אפילו את עקרות הבית המנוסות והמוצלחות ביותר.

 

מלבד מטלות הנקיון והכשרת בית לחג, לזרוק ולהוציא את כל מה שלא צריך, (וגם את מה שהספקנו לאגור מהפסח הקודם) לעשות נקיון יסודי: בארונות, בחדרים, במגירות, מאחורי המיטות, להזיז שידות, תמונות, לאוורר את השמיכות, לשפשף את הריצפה – ובקיצור, להבריק ולקרצף את כל מה שאפשר.

 

חוץ מזה, אנו מוצאים את עצמנו מבלים שעות נוספות בין מדפי רשתות המזון וכלי הבית במסע קניות שלא נגמר. ובנוסף לכל אלה, צריך גם לעמוד ליד הכיריים במטבח ולהכין תבשילים מיוחדים שכולם אוהבים.

 

בין כל אלה, צריך לתמרן בין כל עינייני היום-יום השוטפים – והכל במרחב פעולה מצומצם ביותר. לא פשוט הדבר!

 

ואחרי כל זה, כמו בכל שנה, אנו מתכוננים לסדר הפסח שהמהווה עבורנו אתגר לא קטן להעברת המורשת לצאצאינו כבכל דור ודור.

 

ליל הסדר הגיע. סביב שולחן ערוך להפליא (ולאחר השקעה לא קטנה) עם כלים נאים ומפוארים המיועדים רק לערב זה, לבושים בגדים חגיגיים, מתהדרים ומתכנסים כבני מלכים של ממש, יושבים בני המשפחה וקוראים בהגדה. מספרים לילדים את תולדות בני עמם, מספרים על יציאת מצרים – מעבדות לחירות, על המופתים והנסים שנעשו לאבותינו בזמן יציאת מצרים, כאלה שלא נראו כמותם ושרים ‘מה נשתנה’.

 

מספרים על כל הטוב שהיה לאבותינו בדרכם החוצה ממצרים, כיצד דאג משה רבנו לכל מחסורם: מים, מַן, בשר, לכביסה ואפילו ל"מיזוג אוויר" על ידי הענן שליווה אותם.

 

ליל הסדר הוא לא רק ערב שבו "טוחנים" מצות יין ושאר מטעמים ומעדנים, אלא ערב של הגדה, של סיפור יציאת מצרים, סיפור שבו אנו מתחברים למושג החירות, לאבותינו באותה התקופה וכל זה כמובן מתחבר אלינו ולילדנו, בקיצור עוברים תהליך מורכב ומעניין של העברת המסורת מאב לבן.

 

ננסה לתאר מעט את מה שהוביל אותנו לערב זה.

 

 

בקרב אומות העולם מקובל שחג החירות, אשר בא לציין את עצמאותה של אומה או מדינה, הוא יום של הפגנת כוח ומצעד הישגים. ביום זה נוהגים לפאר ולהלל את ההצלחות הצבאיות, המדיניות, התעשייתיות וכו’. למעשה זהו יום שכולו אומר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החַיל הזה". על רקע מציאות נפוצה זו, יש לשאול מה נשתנה חג החירות שלנו? מדוע מרבים אנו להדגיש בו דווקא את "הא לחמא עניא"? מהו הטעם שדווקא בו אנו פותחים בעריכת הסדר? מפני מה נקבע שם החג "חג המצות" על שם לחם העוני? וכמו כן, מדוע נצטווינו לספר ביציאת מצרים, בשעה שהמצה מונחת לנגד עינינו?

 

 

בגמרא (פסחים קטו:) נאמר: "לחם עוני" – משמעו לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר: לחם עוני – עָני, מה עני שדרכו בפרוסה, אף כאן בפרוסה. דבר אחר: מה דרכו של עני, הוא מסיק ואשתו אופה – אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה.

 

אם כן שתי משמעויות ל"לחם העוני": לחם של עניים ולחם שעונים עליו דברים הרבה. שתי משמעויות אלו מלוות אותנו בעת אמירת ההגדה – כאשר אנו עונים דברים הרבה, מונח לחם העוני לפניניו. ואפשר שכל זה בכלל מה שאמרו: "בעבור זה" – לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפנינו. כלומר, מתי הוא זמנה של מצוות סיפור יציאת מצרים? בשעה שלחם-העוני והמרור מונחים לפנינו.

 

אם נתבונן נראה שגם בזמן יציאת מצרים, עדיין היו בני ישראל עבדים. שכן באותו שוט שהונף עליהם במשך כל שנות עבדותם להעבידם בפרך ולמנוע מהם אפיית לחם חמץ, הונסו בני ישראל ממצרים. כמו שנאמר: "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם".

 

בני ישראל גורשו אל החירות, לא היה שם אפילו רגע אחד של זקיפת קומה, כיאה לכאורה לעם המשתחרר מעול משעבדיו. אותם אדונים שנגשו בהם עד אותו זמן, האיצו בהם עתה לצאת.

 

דבר תמוה הוא. היאה כדבר הזה לעם שיוצא מעבדות לחירות, שיצא מתוך גירוש? יתכן שהסיבה לכך היתה כדי למנוע כל ספק ופקפוק בעובדה שהקב"ה הוא שגאלנו ממצרים, הוא ולא אחר (אני ולא שרף!). אילמלא הגירוש, היו עלולים לקום בני אדם בדורות הבאים ולהכחיש את הניסים ולתלות את הגאולה רק בעם ישראל ובמשה מנהיגם. לפיכך סיבב הקב"ה שיגרשו אותם לחירות.

 

גירוש לוחץ זה, עד שלא יכלו להכין לחם די צורכם, וברגע המכריע היתה יציאתם כפויה, מטביע חותם אלוקי צרוף על יציאת עם ישראל ממצרים. בכך הופכות מצוות חמץ ומצה, להיות סמל בעל משמעות רחבה יותר. ללא מזכרת זו, היו צאצאי היוצאים ממצרים עלולים לראות ביציאת מצרים נצחון שנחלו אבותיהם בהתקוממם נגד משעבדיהם. על כן באה המצה ומספרת לנו כיצד גורשו ממצרים, כיצד נרדפו אפילו בעת גאולתם, עד אשר לא הספיקו להכין את לחמם כראוי – הא לחמא עניא!

 

 

הקב"ה רצה שנזכור תמיד שגאולת עם ישראל לא באה כתוצאה מפעולה כלשהי מצד האדם. אדרבה, אל לנו לשכוח ש"עבדים היינו", ולעבד אין שום דבר משלו ואף לא כלום, וכולו נתון למרות אדוניו. אף כאן, הקב"ה הוא שגאלנו ומידו הכל, ואין מקום לשמץ של התרברבות מהסוג של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". וראייה לכך: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (שמות יב), הוכחה לכך שלא יכולנו לסייע לגאולה כי מצווים היינו להישאר בתוך הבתים במשך כל הלילה שבו נגאלו.

 

אם כן, התוצאה המתבקשת מהכרה נעלה זו, היא שנהיה עבדים לבורא עולם, כלומר, נעשה את רצונו, נתקרב אליו כפי שראוי לנברא לחוש כלפי בוראו ולעבד כלפי קונו. לכן אמר לנו הקב"ה לומר את ההגדה כאשר לחם העוני מונח לפנינו, כדי שנדע שכל יציאת מצרים מתנת הבורא היא. לא בכוחנו יצאנו, אלא כל מה שאירע לנו מאת הא-ל היה.

 

בזה שונה ציון יום חירותנו בתכלית השינוי, מאופי ציון החירות והעצמאות אצל שאר אומות העולם. לנו, היהודים, נקרא יום החירות "חג המצות", על שם לחם העוני, כי בכך חפצים אנו להבהיר לעצמנו ולעולם כולו שמצד עצמנו אנו דלי מעשה ועניים בכוח. הגאולה על כל מהלכיה נעשתה בהשגחת עליונה ובאהבה רבה. לכן אנו קוראים את מגילת "שיר השירים" בסוף ליל הסדר ובחול המועד, מגילה שכולה מלאה באהבה לקב"ה.

 

 

אילו היתה מטרת עשר המכות וכל האותות והמופתים שנעשו במצרים, רק כדי להוציא את בני ישראל משם, לא היה צורך להרבות בהם כל כך. להשגת מטרה זו, היה די במכה אחת, או בהפיכת לב פרעה להסכים ל"שלח את עמי". הצורך בריבוי האותות והמופתים מוסבר בפסוקים הבאים (פרשת בא): "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו, למען שתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה’". השרשת הידיעה "כי אני ה’" היא זו שהצריכה את ריבוי המכות, כי רק בדרך זו תישמר ידיעה חשובה זו תקועה בלבבות. זהו גם יסוד האמונה המונחלת לבני כל הדורות באמצעות ניסי יציאת מצרים.

 

כאשר נשלח משה רבנו בפעם הראשונה אל העם כדי להודיעם שהקב"ה יוציאם ממצרים, הבטיחו הקב"ה: "ושמעו לקולך". משה חשש שלא יאמינו לו, ואמר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". על כך אמר לו הקב"ה שהם מאמינים בני מאמינים, כפי שאכן היה, כמו שנאמר: "ויאמן העם…ויקדו וישתחוו". מסורת היתה בידם שהם עתידים להתבשר בבשורת הגאולה, לכן כששמעו את דברי משה האמינו וקדו קידה והשתחוו, כדרך המתבשרים בבשורות טובות.

 

מיד אחרי ששמעו והאמינו, נאמר: "ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה". מתוך סמיכות זו ומתוך ההדגשה של המילה "ואחר", מלמדים אותנו חז"ל "שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמונה". אולם אם נתבונן בפסוק זה נשאל: מדוע באו רק משה ואהרן אל פרעה, והזקנים היכן היו? הרי אמר הקב"ה למשה: "ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים"? על כך משיב רש"י (על פי המדרש): אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לארמון, לפי שיראו ללכת. וממה פחדו, הרי מאמינים בני מאמנים הם, ובאים הם בשליחות הבורא לפני פרעה?

 

אם כן, ישנו הבדל בין אמונה שכלית לבין אמונה חושית. האמונה השכלית היא ההכרה הנובעת מהידיעה השוכנת במוחו של האדם. לעומת זאת, האמונה החושית הינה דרגה גבוהה יותר באמונה, היא עמוקה יותר ומושרשת עמוק בלב המאמין. על האמונה השכלית נאמר: "וידעת היום", ועל האמונה החושית נאמר: "והשבות אל לבבך" – זהו המרחק שבין אי-הידיעה לידיעה. המבחן למדרגת אמונתו של אדם הוא בעת שהוא ניצב בפני מציאות מפחידה. אם אמונתו היא שכלית, היא לא תוכל לתת לו כח עמידה בפני הפחד הנתפס בחושיו. אבל אם היא אמונה חושית, הוא יוכל לעמוד מול הדברים המפחידים ביותר. לאור הסבר זה מובן מדוע פחדו זקני ישראל לבוא אל פרעה, חרף אמונתם בקב"ה.

 

כניסת משה ואהרן אל ארמונו של פרעה, הופעתם בפניו ויציאתם משם בשלום, עשו בודאי רושם עצום והיה בהן כדי לחזק ולחשל את אמונתם של בני ישראל, שהרי נאמר במדרש שנעשו להם בכניסתם כמה ניסים גלויים. כמו כן היתה העזה גדולה ומרידה במלכות פרעה בעצם עמידתם בפניו ודרישתם להוציא את בני ישראל ממצרים. כאשר יצאו משם בשלום למרות הכל, היתה בזה הוכחה ברורה שהקב"ה הוא השליט היחידי ולא פרעה, כפי שהוא טען.

 

וכיצד הראו עם ישראל את בטחונם בקב"ה והגיעו לדרגת אמונה חושית?

 

ברגע שמסרו נפשם לקיים את מצוות קרבן הפסח. בני ישראל נצטוו לקחת שה כדי לקיים מצווה זו. וידוע הוא כי הצאן היה העבודה הזרה של מצרים. לקיחת השה לקורבן הפסח ושחיטתו הראתה את אפסיות האלילות, ועצם עשיית הדבר לעיניי המצרים הוכיחה את נאמנותם הגדולה ובטחונם של בני ישראל בקב"ה. כאן הוכחה אמונתם החושית. בדרך זו הראו בני ישראל שאינם מפחדים מפרעה ומבני עמו, אלא רק מהקב"ה שהוא השליט היחידי.  ואף ביטאו את רצונו, שקודם יציאת מצרים תיעקר מליבם כל זיקה של שייכות למצרים (מהשפעת הלך הרוחות של ההמון והעבודה הזרה עליהם).

 

מרגע זה ואילך התעלו ישראל באמונתם בעת היציאה ממצרים, ועל כך השיב להם הבורא והראה להם בחיבה גילויי אמונה רבים. ועל כך נאמר: "וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, וינצלו את מצרים". הנה לפני חודשים ספורים לא העז יהודי לבקש ממצרי אפילו פרוסת לחם, ועכשיו את כל הטוב שהם מבקשים הם מקבלים. – איזה פלא!

 

 

בני ישראל יוצאים ממצרים. פרעה עושה ‘רגע חושבים’ על שהסכים לשחרר את בני ישראל ומחליט לרדוף אחריהם. ברגע שעם ישראל מבחינים בפרעה וחילותיו הם נכנסים למצב של מצוקה קשה, שהרי היו מוקפים מכל צד. לפניהם היה הים, מאוחריהם המצרים, ובצדדים חיות המדבר. בצרתם פנו אל משה בטענות קשות: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים…כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר!".

 

משה משיב בדברי חיזוק להמון העם: "התייצבו וראו את ישועת ה’ אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון" – אלו היו דברי חיזוק שנתקבלו עליהם, שכן יותר לא נמצאו טענות בפיהם, למרות שאותות הישועה עדיין לא נראו.

 

אחרי דברי חיזוק אלה נושא משה רבנו תפילה. הקב"ה אומר לו: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" – לא עת עתה להאריך בתפילה כשישראל נתונים בצרה. ואיזו צרה היתה? באותה העת בשמים יצא קיטרוג על עם ישראל על שנפלו באמונתם ובטחונם והטיחו דברים קשים בפני משה "המבלי אין קברים במצרים?", על כך אמרו המקטרגים: ‘הללו עובדי עבודה זרה’. בעת הזאת, בצרה הזאת, צריך לסתום למקטרגים את הפה ולתת פתחון פה לסנגורים. ומהי התשובה? "דבר אל בני ישראל ויסעו". לאן יסעו? ישנה ברירה אחת: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה"! – להיכנס בתוך הים על פי ציווי הבורא (ובכך לסתום את פי המקטרגים) עוד בטרם יהפך הים להיות יבשה.

 

הראשון שתופס יוזמה וקופץ למים הוא נחשון בן עמינדב, אחריו כל שאר העם. הם הולכים בתוך הים עד אשר הגיעו מים עד נפש, לצווארם וכמעט שטבעו, אז החלו לצעוק: "הושיענו אלוקינו, כי באו מים עד נפש"!!! רק אז המים הפכו להם לחומה מימינם ומשמאלם. אז התקיים "ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים…וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים, וייראו העם את ה’, ויאמינו בו ובמשה עבדו".

 

לאחר "שראו את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים" (ועושה עימנו בכל יום ויום) קורה דבר נפלא: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה’", אז גואה הלב והמייתו עולה על גדותיה, ומתפרצת לה השירה, אמירת ההגדה והשמחה של ליל הסדר.

 

הנה לפנינו הדרך הארוכה שעברו בני ישראל בצאתם ממצרים. ואנו המלווים את בני ישראל בנפתולי הדרך שבה עברו, ניזונים בכל שנה ושנה מכוח אמונתם ומתעלים בעקבותיהם בכל פעם מחדש בערב נפלא זה. גם אם אין אנו מצליחים להגיע אל השיאים שאליהם הגיעו אבותינו במדבר, אין ספק שההתבוננות בדברים אלו והעברתם מדור לדור, מאב לבן, מחזקת את אמונתנו ובטחוננו בבורא עולם בכל דור ודור.

 

כך עוברת מורשת!