לחיות בחלון ראוה

 

 

האם אתם מכירים מישהו המתגורר בחלון ראוה?

 

האם קיים בכלל אדם שיסכים להיות חשוף לכל עובר ושב?

 

נראה שאין אדם כזה!

 

בדירה רגילה דואגים בני אדם גם לתריסים נוסף לחלונות, ועל החלונות תלויים וילונות, ולא כל מה שיעשו בדירתם פנימה יעשו במרפסת הפתוחה. גם ילד לא ירושלמי יודע שאמא כיסתה את מה שנתנה בידו להוביל לסבתא כי אינה רוצה שכל שכן ועובר אורח יסתכלו בקערה ובמה שבתוכה. הרצון בפרטיות ותחושת צנעת הפרט אחוזים עמוק בליבו של כל אדם מן השורה.

 

והנה מה רבה התמיהה לראות, ובעיקר לשמוע, שיש כאלה אשר מספרים על עצמם הכל. כל מעשיהם הטובים גלויים ומפורסמים לכל.

 

הנה אחד מהם מזכיר לבן שיחו כיצד באי בית הכנסת התלוננו על החריקות של דלת הכניסה, והוא, כך מספר הוא בסוד, שימן את הצירים במו ידיו באין רואה, והחריקות נפסקו.

 

כבדרך אגב הוא גם מספר שהוא זה שעלה בהחבא, וניקה והבריק את הנברשת הגדולה שמעל לבימה. כל מתן בסתר שלו שמור בהצנע ומסופר בסוד רק לשמונת ידידיו הקרובים, ורק הם ונשותיהם, בניהם וחתניהם, ועשרת ידידיהם הקרובים, יודעים כי מיודענו הצנוע והענו נוהג לצום לא רק ביום כיפור אלא גם בשאר צומות שרק חסידים יחידי סגולה נוהגים בהם.

 

לעיתים מתעורר הרושם שהוא פשוט מספק את חומר הגלם למחברי ההספדים עליו. לאחר אריכות ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים לא יהיה כל קושי לאלה שיצטרכו להספידו. יעמוד לרשותם אוצר גדול של סיפורי צידקות ומעשים טובים, מעשי חסד לציבור וליחידים, ממנו ניתן לדלות דוגמאות מופלאות לאין ספור על צדקתו וחסידותו, ענוותו וצניעותו של הנפטר הדגול מיחידי הדור.

 

הדבר היחיד שמעורר חשד ומטיל צל על זהרו היא העובדה התמוהה שאת כישלונותיו לא יזכיר אפילו ברמז, ומחדליו ומזנחיו הס מלהזכיר. כל מעשיו הטובים והמרשימים שטוחים בהרחבה בחלון הראוה, בעוד שמעשיו ה"לא כל כך"…חבויים יפה במחסן האחורי כשהם מכוסים היטב.

 

כאשר מטיחים בפניו גלויות את הקושיה הזאת אין הוא מתבלבל אף לרגע, ומסביר לך באריכות את החשיבות החינוכית שיש בדוגמה אישית, בחינת "מעשה רב", אשר על כן סבור הוא שאין להסתיר מעשה טוב היכול לשמש זרז לרבים ודוגמה לקנאת סופרים.

 

מה אפשר לומר כנגד נימוק חינוכי כבד משקל זה? כמעט שהיינו משתכנעים בצדקתה של דרך התנהגות זו לולא מוכיחה סקירה קצרה על חכמי ישראל שהיו רחוקים מלפרסם את עצמם ואת מעשיהם למרות תועלת חינוכית אפשרית זו.

 

מי היה יודע כיצד עורך ה"חפץ חיים" חשבון נפש בעליית הגג, או בעזרת הנשים השוממה, לולא הטמין עצמו מישהו והאזין לדיבורו של הצדיק עם עצמו ועם בוראו. ה"חפץ חיים" עצמו, עד כמה שידוע, לא סיפר פרטים על כך. המטמין עצמו שגילה לעולם כיצד עורכים חשבון נפש, לא היה ראשון במעשה החשיפה שלו, כבר בגמרא מסופר על מישהו שהעז פניו ברבו ונכנס אחריו למקום שאין נכנסים שם בשניים, ועל אחר שהתחבא מתחת למיטתו של רבו, כל זאת כדי ללמוד הליכות חיים פרטיות מדוגמה חיה אשר הרב עצמו לא חשף אותה.

 

מעשי גדלות מופלגים של אישי התנ"ך שנעשו בהסתר, או בינם לבין עצמם, לא היו נודעים לעולם לולא גילה זאת הכתוב, או לולא גילו לנו חז"ל דברים אלה ברוח קודשם.

 

לארוע כה מרכזי בעמנו וכה נישא על נס, כמו עקדת יצחק, לא היו עדים, ואפילו לשרה אמנו לא נודע על כך אלא מפי השטן. אברהם ויצחק שחזרו מן העקדה, הצטרפו אל שני הנערים שהמתינו להם, ויחדיו שבו לבאר שבע, ולא סיפרו להם דבר על מעשה ההקרבה המופלא שהתרחש על ההר כאשר היו לבדם. לולא התורה שסיפרה את המקרה לפרטי פרטיו לדורות עולם, היה המעשה נעלם מידיעתנו לנצח.

 

בודדים מבין הגדולים השתבחו במעשיהם, אך היה זה לפני תלמידיהם המוכרים להם, כדי שימשכו אחריהם ויחזיקו במעשיהם, וגם בפניהם לא התגאו בליבם, אבל לפני אחרים בודאי אסור לגלות את מעשיהם הטובים.

 

אדם שכל מעשיו טובים, כך אומרים ספרי המוסר, והוא מתהלל בהם כדי להתכבד על הבריות, מקדיח ומסריח במהללו את מעשיו הטובים. יתכן בהחלט שאדם יהיה משוכנע שכוונתו טובה היא, וחס וחלילה לא עלתה על ליבו מחשבת פיגול להתהדר במעשיו, וזה עצמו אינו אלא מתעלולי היצר המטעה את האדם. עצם הצורך הנפשי והלחץ מבפנים לספר את מעשהו, הוא עצמו צריך לעלות חשד ולהדליק נורית אזהרה אצל אדם כן.

 

יהודי מאמין חי את מלוא חייו עם הקב"ה. יודע הוא וחש כי ה’ יודע את כל מעשיו ואת כל מחשבותיו. כאשר יהודי זה עושה את המעשה הנכון לעשותו, הוא חש סיפוק מושלם מעשייתו, ואין הוא מרגיש כל צורך לרוץ ולספר זאת לאחרים. מאחר שה’ יודע את מעשהו, ומה יוסיף לו אם ידע על כך עוד ילוד אישה?

 

הגישה הטבעית שלו היא שלא צריך לספר ולפרסם שום דבר ממעשיו. רק כאשר נוצרות נסיבות מיוחדות, יש לשקול אם הן מצדיקות פתיחת פה לספר על עצמו. מי שמרגיש צורך מתמיד לספר מעשה טוב שעשה, יש לו לבדוק, בשביל מי ולמען מה עשה מה שעשה. מי שמרגיש שמעשה שלא פורסם כאילו לא נעשה, חייב לבדוק אם אכן מאמין הוא בעיקר העשירי מי"ג עיקרי האמונה.

 

יש מקרה אחד ויחיד, אשר בו ראוי, ואף מומלץ, לספר הכל לפני אדם מחוצה לך – חבר טוב.

 

חבר טוב הוא אחד מחמש הדרכים הישרות המומלצות בפרקי אבות שידבק בה האדם. חבר טוב משמש לאדם מעין ראי. דברים שאין אדם יכול לראות בעצמו, יכול חברו לראות בו. חבר טוב באמת, אשר טובתו הרוחנית של חברו מעניינת אותו לא פחות מטובתו החומרית, מוכיחו כשרואה בו דבר שאינו הגון ומסייע לו לתקן את דרכיו.

 

שוחד עצמי מכסה את עיניו של המסתכל בעצמו, ומונע ממנו לראות נכונה את עצמו על ליקוייו ופגמיו. החבר הטוב אינו לקוי בשוחד זה. עיניו גלויות והוא רואה את מה שהאדם עצמו אינו מסוגל לראות. כמובן שלפני חבר כזה ניתן, ואף צריך לגלות את הכל.

 

לגלות הכל, פירושו את הטוב וגם את הרע, את מה שראוי לשבח ואף את מה שראוי לגינוי. כשם ששום אדם הגיוני אינו מתבייש להתפשט בפני רופא למען בריאותו, כך אין להסתיר מפני חבר נאמן כזה את סתרי הנפש, מעשים ומחשבות, למען התועלת הרוחנית שתצמח מכך.

 

מי שזוכה לחבר טוב כזה, ומעטים הם הזוכים לכך, יכול הוא לספר לו הכל מבלי לפגום בצנעתו ובענוותו, כשם שהמתפשט לשם רחצה או לבדיקה רפואית אינו פוגע בצניעותו.

 

תנאי ראשון לחבר טוב כזה הוא שמירת סוד מוחלטת, כך שמה שמספרים לו הריהו כאילו לא סופר מעולם. מי שהוא ידידך הטוב ביותר, אך יש לך ספק קל שבקלים שיגלה אי פעם את סודך, הרי אינו מוגדר כחבר טוב, והרי הוא כסתם אדם מן החוץ.

 

רבו של אדם, המדריכו בדרכי התורה, הרי הוא חבר טוב מאין כמוהו, ואשרי מי שיש לו רב כזה לקבל ממנו תוכחתו והדרכתו. לו אפשר לספר כל דבר, אפילו על הצורך הפנימי הדוחק לספר לבני אדם על המעשים הטובים של עצמו ועל ענוותו הנסתרת.

 

חזקה על חבר טוב שימצא עצה איך לתקן ליקוי יסודי זה!  

 

לחיות נכון מתוך הצנע לכת חשוב הרבה יותר מאשר לסייע למספידיו בעתיד לאחר מאה ועשרים.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")