מנוחה ושלווה – מה הסוד?

 

 

מהי תכלית האדם בעולם הזה? אדם חי, עובר בכל יום ויום ניסיונות, לפעמים קשים מאוד ר"ל. צא וראה מה קורה סביבך ותראה שאין אחד שאין לו מלוא חופניים ייסורים וצרות בצרורות. בשביל מה? מה רוצים מאיתנו? מה אנחנו רוצים מהחיים?

 

הרבה אנשים יגידו לך, שאין הם מבקשים הרבה, רק לחיות בשלווה ובנחת את ימי חייהם, שלא יחסר להם כלום, לא בגשמיות ולא ברוחניות, שיהיה שלום בעולם ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. בקיצור: רוצים לחיות בגן עדן.

 

אבל, האם זהו גן עדן? כלומר, האם באמת הרעיון שיש לנו מהחיים הטובים הוא אכן תואם את האמת לגבי מהו גן עדן? האם גן עדן זה באמת פשוט לחיות חיי שלווה בלי מחסור וצער? או שמא גן עדן זה עניין אחר לגמרי ממה שאנו מדמים אותו?

 

בואו ונתבונן קצת בדברי רבנו הקדוש (ליקו"מ, תורה כ"ד):

 

בהמשך התורה הזאת רבנו מסביר, שעל ידי שהמוח רודף להשיג את אור האין-סוף, אולם הכתר מעכב אותו מלהגיע למה שהוא רוצה, בכדי שלא יתבטל האדם מהמציאות ויכלל שוב באור אין סוף, על ידי ההתנגשות הזאת נוצרים כלים להשגת האור אין סוף באופן של ‘יודע ולא יודע’, שזה בחינת: תכלית הידיעה – שלא נדע.

 

נמצא, שהתכלית של האדם היא להשיג השגות רוחניות גבוהות מאוד, שבאות על ידי רצונות וכיסופים חזקים מאוד לאור שבאמת אי אפשר להשיג אותו, ודווקא על ידי המניעה מהשגת האור הזה, נוצר כלי להשיג אותו, על כל פנים בהשגת ‘מגיע לא מגיע’ ‘יודע לא יודע’.

 

וזהו מה שדרשו חז"ל: צדיקים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. שנאמר: ילכו מחיל אל חיל, יראה א-ל אלוקים בציון. מתי ילכו מחיל אל חיל? מתי שיראה א-ל אלוקים בציון. היינו בעולם הבא, הוא גן עדן. היינו שבאמת עבודת האדם בעולם הזה, היא לא להשיג מנוחה ושלווה, אלא לרדוף להשיג השגה אחר השגה, עוד ועוד, בלי שום מנוחה.

 

כי עיקר הרצון למנוחה ושלווה, אינו אלא ביטוי של עצבות ועצלות. ומקורו בגוף הכלה והנפסד, השואף כל ימיו לשוב לעפר, כמו שכתוב: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". ואילו הנשמה, שהיא להיפך מזה לגמרי, היינו שכל כולה שאיפה אחת לעלות מעלה מעלה, לחיות חיי עד בלי קץ ותכלית כלל, כי זהו שורשה: אור אין סוף, כמו שכתוב: "כל הנשמה תהלל י-ה". כלומר שכל שאיפת הנשמה היא להלל י-ה, להתרומם לשורשה שהוא הקב"ה.

 

זו הסיבה שעתה, כשאנו עומדים לפני חג החירות, אנו מקדימים לו עבדות ושיעבוד – שכל אחד טורח מאוד בהכנות רבות ומתישות, ואין זה אלא בשביל ללמדנו, שהחירות האמיתית היא רק בביטול העצבות, היינו בהגברת המרץ והחיות של הנשמה על העצלות והכבדות של הגוף, כמו שנאמר ביששכר: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה  – ויט שכמו לסבול". יששכר הבין וידע סוד זה, שאף על פי שטבע האדם מראה לו שהגן עדן והנועם הוא המנוחה והשלווה, אין הדברים כן, אלא עיקר השגת התכלית, היא על ידי עמל ויגיעה רבה ברדיפה בלתי פוסקת אחר השגות ושכלים חדשים בכל עת ורגע, דבר שאי אפשר לעשות בלא ההתנגשות בין הרצונות והשאיפות, לבין העיכובים והמניעות. כי אם לא היה שום דבר מעכב ומונע את האדם מלהשיג את אור האין סוף, היה משיג אותו מיד והיה מתבטל במציאות ונכלל שוב באין סוף. וההיפך, אילו היה האדם נכנע ונעצר לגמרי מרצונותיו וכיסופיו להשיג את האור, היה חוזר תיכף לעפר והיה מתבטל ממציאותו גם כן בכיוון השני.

 

וזה היה הפגם של דור המבול, שלא רצו ללכת בדרך הזאת שהיא תיקון העולם, ונמנעו לגמרי מלשאוף להתקרב לאלוקים, עד שבחרו להגביר את הגשמיות כל כך, במעשים מתועבים, עד שנאמר בהם: "ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס. וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", היינו שהגבירו את הארציות כל כך עד שנשחתה הארץ לגמרי ואבדה כל חיותה, ונחרב העולם ונכחדו כל החיים מעל גביו, כלומר – שחזרו כולם לעפר.

 

ואילו פגם דור ההפלגה היה בהיפך הגמור מזה, הם רצו רק לעלות מעלה מעלה בלי שום מניעה, כמו שכתוב: "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ" – דור שבו רצו לעלות למעלה לשמים בשביל לבטל לגמרי את הארציות שהיא בשביל הכח המעכב, לכן אמרו: "פן נפוץ על כל הארץ", שחשבו שהארציות והעיכובים הם בעכרם ורצו לבטל אותם לגמרי. וזהו שאמר הקב"ה "…ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", היינו שראה שהם רוצים לבטל המניעה של הארציות ולא יבצר מהם לעלות לשמים להכלל באין סוף, והיה העולם מתבטל במציאות. לכן כתוב בהמשך: "ויפץ אותם על כל הארץ", היינו שהגביר המניעה והארציות עליהם בשביל לעכב אותם מלהגיע לשמים, כדי שלא יתבטל העולם.

 

כל הניסיונות וכל הייסורים שיש לאדם בעולם הזה, כולם נובעים מתוך אותן טעויות: או שהאדם רוצה לרדוף ולהשיג בלי שום מניעה, דבר המתבטא בריצה מסוחררת אחר כל מיני שאיפות בהתעלמות מוחלטת מהסובבים אותו, או שהוא נכנע למניעה ולעיכוב ומפסיק לשאוף אל התכלית, דבר המתבטא בעצלות ויאוש. בשני המקרים ה’ שולח לאדם יסורים לפי העניין בכדי לעורר אותו לצאת מטעותו, בכדי לקיים את העולם ולהביא אותו אל תכליתו, שהיא השגת האור בכלים הנוצרים דווקא על ידי הרדיפה והעיכוב, כי שניהם נצרכים לכך, ואי אפשר לזה בלא זה.

 

אולם איך נדע, ואיך נכוון עצמנו שלא נטעה בטעויות האלה הגורמות לצרות וחורבן? אומר רבנו באותה תורה, שהדרך להגיע לכך היא רק על ידי עשיית המצוות בשמחה. כי על ידי עשיית המצוות בשמחה, נכללים הרדיפה והמעכב בשלימות, וזוכים להשיג את אור האין סוף בהשגה שהיא מעל השכל, היינו שהיא בבחינת מטי ולא מטי, בחינת תכלית הידיעה שלא נדע. (עיין שם בהסבר שאין כאן המקום להביאו).

 

וזהו גם עניין מצוות חג הפסח שהן רבות מאוד,  ואת כולן צריכים לעשות בשמחה רבה, שעל ידי זה זוכים לצאת לחירות, היינו שמגבירים השמחה והחיות של הנשמה על עצלות הגוף, בשביל לקיים את הרדיפה של המוחין להשיג אור אין סוף, וכל זה מבלי לפגום ולהרוס אל ה’, כי כל המצוות הם על ידי הגוף דווקא: בניקיונות והגעלת כלים, בקניית מצרכים וכו’. אלא, שנכללים הרדיפה והמעכב על ידי עשיית המצוות בשמחה וזוכים לצאת לחירות, שהיא השגת אור האין סוף בבחינת מגיע ולא מגיע, השגה אחר השגה בלי סוף, היינו "ילכו מחיל אל חיל, יראה א-ל אלוקים בציון", בחינת הצדיקים שאין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שזהו הגן עדן האמיתי, בחינת "וירא מנוחה כי טוב – ויט שכמו לסבול".

 

 יהי רצון שנזכה לעשות את כל מצוות החג בשמחה רבה ובלי שום כעס ועצבות, ונזכה אנחנו וכל בית ישראל לחג שמח וכשר, לצאת מעבדות לחירות, היינו מעצלות לחיות ועבודת ה’ במרץ רב. אמן.