אל תכביד על עצמך – פרשת השבוע במדבר
פרשת השבוע במדבר - משקיעים כל כך הרבה אנרגיה כדי לעשות רושם, כדי להוכיח לכל העולם שאנו מוצלחים . החיים יכולים להיות נפלאים. לא צריך תמיד להוכיח.
לעשות עצמנו כמדבר
הגאוה ורדיפת הכבוד שולטים בנו ביד רמה וגורמים למרבית הקלקולים בחיינו. שוכחים את ה'. שוכחים שבלעדיו אין לנו קיום, שבלעדיו אי אפשר לזוז.
משקיעים כל כך הרבה אנרגיה כדי לעשות רושם, כדי להוכיח לכל העולם שאנו מוצלחים ומצליחים. החיים יכולים להיות נפלאים כשאדם משחרר עצמו מהגאוה ורדיפת הכבוד. לא צריך להוכיח לאף אחד כלום, לא מתחרה עם אף אחד, לא צריך לעשות רושם על אף אחד. לא חשוב לי מה אומרים עלי, לא מקבל את החיות והשמחה שלי רק מהמחמאות שאני שומע.
להצניע את הדברים. לשמור אותם לעצמנו. להבין שכל מה שיש לי – מתנת שמים, ואם ההצלחות הן לא "שלי", אם זה לא "אני", אז מה כל כך חשוב לי לספר עליהן לאחרים? יש מי שאומר אפילו בין בעל לאישה, כלומר גם כאן לשמור את הדברים לעצמנו, כי גם כאן מרימה הגאווה ראש.
"עשרים השנים הראשונות בתשובה – הן כדי להכניע את הגאוה. רק אז מתחילים להשפיל קצת את הראש. כל התיקונים שרבינו מעביר אותנו – הכל כדי לטפל בגאוה שלנו" (הרב ברלנד שליט"א).
הרמב"ם (בפירוש למשניות): כל המידות – שיעמוד באמצע. אבל במידה הזאת לבדה (גאוה) לרחק ממנה עד קצה האחרון ולנטות אל שפלות-הרוח לגמרי, עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאוה כלל". כמה שקט נפשי יכול אדם להשיג כשהוא לומד לוותר, לא לרצות לנצח בכל מחיר, להעביר על מידותיו ולהתבטל.
התורה ניתנה בהר סיני. מדוע נבחר דווקא הר סיני? המדרש מספר כי כשבא הקב"ה לתת את התורה בסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו. זה אומר: עלי התורה ניתנת, וזה אומר: עלי התורה ניתנת. ומי נבחר? הר סיני, שהיה הנמוך בהרים, רמז לשפלות וענוה, דווקא הוא ראוי שעליו תנתן התורה. ומי קיבל את התורה? משה רבינו שעליו נאמר ענו מכל אדם.
ספר במדבר פותח במנין בני ישראל ובחלוקתם לשבטים ולקבוצות, כשלכל קבוצה דגל משלה. מהו בכלל עניין הדגלים שהתורה כל כך מאריכה בהם? ומדוע מציינים שהמנין נעשה במדבר סיני?
מובא במדרש רבה: "בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו כ"ב רבבות של מלאכים והיו כולם עשויים דגלים דגלים, שנאמר דגול מרבבה, כיון שראו אותם ישראל התחילו מתאווים לדגלים, אמרו הלואי וכך אנו נעשים, דגלים כמותן". עם ישראל רואה את המלאכים כשלכל מלאך יש הדגל האישי שלו, שמעיד על התפקיד המיועד אך ורק לאותו מלאך, ומתאווה גם הוא לאותה חלוקה לשבטים ולדגלים. מיד ביקשו ואמרו: "נרננה בישועתך ובשם אלוקינו נדגול". אמר להם הקב"ה: חייכם שאני ממלא משאלותיכם, שנאמר: "ימלא ה' כל משאלותיך". שמע זאת משה ואמר: "עכשיו עתידה המחלוקת להנתן בין השבטים". כי כשיש חלוקת תפקידים יש תחרות, ולאחר מכן קנאה ושנאה. לכן המתין הקב"ה עד שיהיו ישראל ראויים לקבל את הדגלים ללא שתפרוץ ביניהם מריבה. ומתי זה קורה? כהשימו עצמם כמדבר.
המנין נעשה במדבר סיני משום שרק בזמן שעשו עצמם כמדבר, שנהגו בשפלות וענוה כמדבר, רק אז זכו לקבל כל שבט את תפקידו, את דגלו.
פירוש נוסף: הדגל מסמל הכנעה למפקד, למלך, למלכו של עולם. הדגל הוא בחינה של מסירות נפש, וגם אם אני עייף – אני קם, גם אני רעב – אני מתגבר. אני תחת הדגל, אני מכניע את עצמי, אני כפוף למלך. גם מחוץ לקדושה אפשר לראות שכאשר יש ביקור של מנהיג עושים מצעדים טקסים ומניפים דגלים, והכל משתלשל מהקדושה, מהדגלים לכבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.
כל היום שלנו מלא בדגלים. גם כשאני הולך לנוח – אני נח כדי לאגור כוח לעבודת ה'. אני כפוף למלך, אני עושה את רצונו, מכניע את עצמי. קשה להבין איך למרות כל המידות הרעות שעדיין טבועות בנו, למרות כל התאוות שאנו שקועים בהן אנו עדיין מתגאים. אם רק נתבונן מעט בעצמנו: בהתנהגות שלנו, ביחס שלנו לזולת, במידות שלנו, באמת שלא נוכל להבין כיצד אנו מתגאים.
כל אחד והאמת שלו
בעצם, אמת יש רק אחת. האמת של החיים היא, שהעולם הזה הוא כצל עובר "וכל תענוגות העולם הזה מעורבים במרירות, בכעס ויגון ומכאובות ואין שום אדם שרודף אחר עולם הזה, שיהיה לו נחת ותענוג בעולם הזה, כי כל ימיו כעס ומכאובות. ובודאי אין טוב לאדם כי אם לרדוף תמיד אחר התכלית האמיתי, תכלית הנצחי, שהוא לעבוד את ה' תמיד, לסור מרע ולעשות טוב, שזהו טוב אמיתי לנצח נצחים".
לכן קיבלו ישראל את התורה במדבר, שהוא מקום הפקר, כדי להראות שללא התורה אנו מפקירים את עצמנו, אך עם התורה אנו הופכים את המדבר, את מקום ההפקר, למקום בטוח. "כי אין הפקר גדול מזה, כשאין חושבין על אחריתו ותכליתו, ומה יהיה ממנו בעולם הבא, לאחר פטירתו. היש מופקר גדול מזה, שהולך אחר תאוות ליבו ומפקיר חיים נצחיים וטוב אמיתי ונצחי בשביל שעה קלה של תענוגי העולם הזה? ובאמת הוא הפקר, כי נסתלק ממנו שמירתו יתברך והכל יכולין לשלוט בו". (ליקוטי הלכות, הפקר ונכסי הגר, ג, א).
זוהי האמת של החיים. ובכל זאת, בתוך האמת הגדולה הזו – כל אחד והאמת שלו. "כי אף על פי שהאמת אחת, אין האמת של אדם זה דומה לחברו, וכן אין שעה דומה לחברתה, כי זה האדם צריך להתגבר על ידי האמת בתורה ועבודה, וזה צריך להרבות בצדקה, וזה עוסק במצוה אחרת. וכן באדם אחד יש חילוקים רבים בין יום לחברו ובין שעה לחברתה, שבשעה זאת מתפלל ובשעה זאת לומד ובשעה זאת אוכל או מדבר עם בני אדם, והעיקר שבכל שעה ושעה, בכל מה שעובר עליו ובכל מה שעוסק יהיה הכל באמת לאמיתו כפי אותו העת וכפי אותו האדם. והכלל, שאין שעה בעולם שלא יוכל להאיר לעצמו על ידי האמת, אף אם החושך מסבב אותו כפי שמסבב, כי אמת ה' לעולם. וזה שביקש דוד המלך ע"ה: הדריכני באמיתך ולמדני כי אתה אלוקי ישעי, אותך קיויתי כל היום. כי בכל שעות היום, מתחילתו ועד סופו, אני מקוה אליך שתדריכני באמיתך ותלמדני, כי בודאי יש אמת בכל שעות היום שיאיר לו בכל שעה לצאת מהחושך לאור גדול" (אוצר היראה, אמת, ע"ו).
כל זה מרומז בפרשתנו שמדברת על מנין בני ישראל: שישים ריבוא נשמות ישראל כנגד שישים ריבוא אותיות התורה, וכנגד שישים ריבוא פירושים לתורה. (זוהר חדש עד, ע"ב). כי לכל אחד ואחד מישראל יש דרך מיוחדת משלו הנוגעת להשלמת תפקידו בעולם הזה. וזה עומק משמעות המשפט "ותן חלקנו בתורתך", כלומר שנזכה להשלים ולמלאות את אותו החלק שיש לנו בתורה.
ישנו מדרש המסביר את העניין הזה כך: בשעה שהכעיסו המרגלים את הקב"ה, אמר משה: ריבונו של עולם, תפוס דרכך, תפוס אומנותך, שכל הצדיקם תפסו אומנותם. אברהם תפס את המילה, יצחק את התפילה, יעקב את האמת, יוסף את החסידות, משה את הענוה, אהרן את השלום, פנחס את הקנאה. אף אתה הקב"ה תפוס אומנותך. ומה אומנותי? אמר לו: קל רחום וחנון. (ילקוט שמעוני, איוב, יז). הרי לפנינו שכל צדיק וצדיק יש לו דרך משלו שבעזרתה הוא זוכה לשלמות נפשו והיא המיוחדת לו ונקראת על שמו. כך גם הקב"ה בעצמו (חנון ורחום).
והוא שאמרנו, אמת יש רק אחת, אך בתוך האמת הגדולה והנפלאה הזו כל אחד והאמת שלו. ואי אפשר להגיע לשלמות הנפש ולמנוחתה, אלא אם אדם הולך עם האמת שלו ולא עם אמת של אחרים, כפי שקורה לנו פעמים רבות בחיים. אדם שמנסה לרצות את כולם, להיות כמו אחרים – מתרחק מהאמת שלו ועלול להגיע חלילה למרה שחורה. אך ברגע שמשליך ממנו את מה שלא קשור אליו ורוצה להיות הוא עצמו, או אז זוכה לחזור לשמחה, לקבל כוחות חדשים וחיות חדשה, ואז הוא מתקרב לעצמו, לבוראו. זוכה לשלמות הנפש ולמנוחתה. לכן צריך כל אדם לבדוק תמיד האם הוא במסלול שלו, להקשיב לרמזיו של הקב"ה שמראה לנו כל הזמן מהי דרכנו שלנו.
על כך אומר רבי נחמן "זה מעשה שלי וזה מעשה שלו" (סיפורי מעשיות בן מלך ושפחה שנתחלפו). ורק כשאני במעשה שלי אני חי, אני שמח, אני זוכה לשלמות והקב"ה איתי, כמו שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת".
יהי רצון שנזכה להיות אנחנו, כי רק אז נוכל להוציא את הכי טוב שיש בנו. ולהיות באמת אנחנו אפשר רק אם נזכה לאותה רוח של ענוה והכנעה למלך, מלכו של עולם.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור