הזדמנות שאבדה

 

 

פעם שאל בחור אחד את הרבי: "רבי, מתי אמצא את האחת והמיוחדת לי?"

תשובתו של הרבי היתה חדה אך קולעת למטרה: "מצאת אותה, אבל כבר לא היית מעוניין".

 

* * *

 

כששמואל הופיע בפתח ביתנו ביום שישי בצהריים, הבנתי שמשהו לא בסדר. שמואל הוא חבר טוב של משפחתנו. הוא איבד את אשתו לפני מספר שנים, לכן הוא מבלה, לעיתים, איתנו את השבת. למרות ששמואל ידע להסתיר את רגשותיו בכשרון משחק מיוחד, אולם אנו, חבריו הקרובים והטובים מזה שנים, ידענו בדיוק מה עובר עליו, כך שהוא לא יכל לשטות בנו. הבנו שהוא מוטרד ממשהו.

 

זמן קצר לאחר שהילדים הלכו לישון ולאחר שפיניתי חלק מהכלים שהיו על השולחן, הצלחנו לשבת ביחד וסוף סוף לדבר על זה. ידעתי עד כמה שמואל לבד, לעיתים הוא אף דיבר איתנו על זה. למרות שילדיו היו באים לבקר אותו מספר פעמים בשבוע, רוב הזמן הוא היה לבד, הוא חיפש באופן נואש דרכים כדי למלא את השעות הריקות.

 

את רוב היום שמואל העביר בלימוד עם החברותא שלו בבית המדרש, אבל תמיד חשש לחזור הביתה – לבית הריק, לבשל ארוחה מזינה לאדם אחד, ולאחר מכן לנקות את המטבח השומם.

 

לפני כשנה, שמואל אמר לנו שהוא מעוניין להתחתן שוב, ואפילו שאל אותנו אם אנחנו מכירים מישהי שיכולה להתאים לו. שמואל הוא כהן, לכן הוא לא יכול להתחתן עם אישה גרושה. בכל מקרה, לא הכרתי אלמנה או רווקה שיכולה להתאים לו.

 

"יש נישואים חדשים באופק?" שאלתי, מניחה, ואולי גם יודעת את התשובה, שזה הדבר שהטריד אותו והוביל אותו לביתנו.

 

"מצאתי את האישה הנכונה, אבל זה לא ילך". ושמואל המשיך לספר לנו את הסיפור:

 

"לפני כחצי שנה", שמואל החל לספר, "פגשתי מישהי שלמדה איתי, לוריין שמה, למדנו ביחד לפני ארבעים שנה באוניברסיטה. למעשה, לעולם לא הייתי מזהה אותה, היא השתנתה בצורה דראסטית, אבל כשמישהו הזכיר את שמי, היא שאלה אם אני אותו שמואל שהיא הכירה לפני שנים רבות באוניברסיטה.

 

"שוחחנו מעט, וסיפרתי לה שאישתי נפטרה. היא היתה מאוד מופתעת מהמראה שלי, כלומר שחזרתי בתשובה, אך היא גם זכרה שכבר אז התעניינתי בדת.

 

"בזמן שלמדתי באוניברסיטה, היה לי קשר קרוב מאוד למישהי שלמדה איתנו, חנה שמה. דיברנו על נישואין אבל לא היינו מאורשים באופן רישמי. זה היה ברור שבסופו של דבר נתחתן. אולם יום אחד חנה פשוט נעלמה. חיפשתי אותה ללא הרף, אך לא הצלחתי למצוא אותה. עשיתי מאמצים רבים כדי לשכוח אותה ולהמשיך את חיי, ברוך ה’.

 

"נזכרתי שחנה ולוריין גרו אחת באותה עיר, ובדיוק לפני ששאלתי את לוריין על חנה, לוריין שאלה אותי: "אתה זוכר את החברה שלך לשעבר, חנה?"

 

"בודאי", השבתי. "איך היא מרגישה?"

 

"אני חושבת שכדאי שתדבר איתה. היא אף פעם לא התחתנה. אני באמת לא יודעת למה. אבל אני בטוחה שהיא תשמח מאוד ואפילו תופתע אם תדבר איתה".

 

"ביום שלמחרת הגעתי הביתה מהישיבה והתקשרתי אליה. היא הוכתה בתדהמה כשהבינה שהיא מדברת איתי. כל כך הרבה שנים עברו. היא סיפרה לי שגם היא התקרבה מאוד ליהדות. וכך שוחחנו שעות בטלפון, מנסים למלא בשעות אלו סיפורים על ארבעת העשורים האחרונים מחיינו. היא גרה בניו יורק, יש לה משרה מצויינת – היא מתמחה בריפוי בדיבור. ללא ספק, בסולם המקצועי שלה היא העפילה לשלבים גבוהים מאוד. בין ניהול פרוייקט לבין ייעוץ פרטי שנתנה, אפשר לומר שחנה היתה אישה עסוקה מאוד.

 

"אך למרות ההצלחה בחייה המקצועיים, חייה הפרטיים היו ממש אסון. לפני מספר שנים היא אובחנה כחולת סרטן ועברה סידרת טיפולים כימותרפיים ולאחר מכן הקרנות.

 

"היא סיפרה לי על הרגעים הקשים שלה, על היותה בודדה, מלאה בקנאה בשותפתה לחדר בבית החולים שזכתה לביקורים רבים, לחום ואהבה שהרעיפו עליה קרוביה. נכון שחברותיה של חנה הגיעו לבקר אותה, אבל רוב הזמן היא היתה שם לבד מנסה לנחם את עצמה. ‘פחדתי למות מבלי שיהיה מישהו לידי’, היא אמרה לי בכנות.

 

"הקשבתי לסיפור חייה של חנה ומחיתי את הדמעות שזלגו מעיני. נזכרתי בתקופה שבה אושפזתי בבית חולים, תקופה של מספר שבועות. זכרתי כיצד המשפחה שלי הרעיפה עלי חום ואהבה, את הביקורים הרבים. הם היו שם לצידי סביב השעון. הזכרון הזה גרם לי להודות שוב ושוב על מה שזכיתי לקבל, ובמקביל ריחמתי על חנה שהיתה כל כך לבד.

 

"שוחחנו בטלפון כל יום והקשר בינינו רק העמיק. לפתע הבית כבר לא נראה לי ריק יותר".

 

שמואל עצר למספר רגעים, אירגן את מחשבותיו והמשיך, "יום אחד קיבלתי בדואר תמונה עם מכתב קצר מאוד: "האם אתה עדיין מעוניין לפגוש את האישה הזאת?"

 

"הייתי בהלם. ארבעים שנה עברו מאז. אני זוכר את חנה כבחורה צעירה מלאת מרץ. והיום, נו, התמונה שהיא שלחה לי היתה של אישה מבוגרת. היא נראית ממש כמו פרח שנבל, עם קמטים בעורה וכתמים מתחת לעיניה. אם לא הייתי יודע שהאישה הזו היא חנה והיא זו ששלחה לי את התמונה, לא הייתי מזהה אותה כלל. כמובן, שגם אני התבגרתי עם השנים", שמואל חייך, "אבל זה מדהים לראות את השינויים העצומים שמתחוללים באדם אחר. אך למרות הכל, רציתי להמשיך את הקשר עם חנה.

 

"התכוננו לקראת הפגישה. טסתי לניו יורק למספר שבועות. מה כבר אפשר לספר? התאמנו ממש. זמן קצר עבר מאז שנפגשנו שוב, וכבר התחלנו לדבר על קשר הדוק ואמיתי יותר – על נישואין. אחרי הכל", שמואל צחק, "בגילי אני לא יכול להרשות לעצמי לחכות זמן כה רב".

 

"אבל זה היה לפני ההלם שקיבלתי מהשיחה הבאה שלי עם חנה". שמואל עצר שוב לכמה רגעים כדי לארגן את המחשבות והמשיך:

 

"שמואל", חנה פנתה אלי, "למרות שאני מרגישה כל כך קרובה אליך ושמחה מאוד מכל רגע שאנחנו ביחד, אני לא יכולה להתחתן איתך".

 

"למה לא?" שאלתי נדהם. הרי הכל היה כל כך מושלם.

 

"אני אדם מומחה במקצועו", היא הסבירה. "ואני מרוויחה הרבה כסף. אני לא יכולה להתחתן עם אדם שמרוויח פחות ממני".

 

"אבל יש לי מספיק כסף שחסכתי. זה יספיק לנו כדי לחיות טוב את שארית חיינו", התווכחתי עם חנה. "ומה זה כל כך משנה?"

 

"כי אני יודעת שאני אף פעם לא אוכל לכבד אדם שמרוויח פחות ממני. יש לי עבודה יוקרתית מאוד ועשיתי דרך ארוכה ונפלאה בחיי המקצועיים, ואף הצלחתי. אתה, פרשת לגימלאות לאחר מספר שנים של ניהול משרדי ישיבה. עבורי זהו צעד כלפי מטה אם אתחתן עם אדם שזה היה עיסוקו ולא עשה שום דבר בחייו המקצועיים. אני לא יכולה להביא את עצמי למצב כזה".

 

"אבל חנה", המשכתי, "אם היית חולה, הייתי בא לבקר אותך בבית חולים?"

 

"שמואל", היא ענתה כשעיניה מתמלאות בדמעות, "בודאי שהיית שם בשבילי. אני מכירה אותך היטב, והיית נשאר איתי יום ולילה. לא היית עוזב אותי אפילו לרגע אחד".

 

"וזה לא שווה משהו?" שאלתי. רציתי להראות לה שחיי נישואין נבנים על הערכה, נאמנות ואהבה – דברים שהם כל כך רחוקים ממשכורת ‘שמנה’ או משרה יוקרתית.

 

"כן, זה שווה הרבה, ואפילו הרבה מאוד. יותר ממה שאני יכולה לדמיין. אבל באותה מידה שאכפת לי ממך, ובאותה מידה שהייתי רוצה להתחתן איתך, אני פשוט לא יכולה. לא יכולה להביא את עצמי למצב שבו אנשא לאדם שמרוויח פחות ממני".

 

* * *

 

"זאת היתה הפגישה האחרונה שלי עם חנה. היא לא אישה צעירה, היא כמעט בת שישים. עדיין אכפת לי ממנה – עמוק בתוכי – ואני מקווה שיום אחד היא תמצא את האדם המושלם עבורה. באמת. אני מאחל לה שתזכה למצוא את האושר האמיתי שלה, למרות שזה נראה כבר מאוחר מדי עבורה להקים משפחה. אך מסיבות מסויימות, אני מסופק אם היא אכן תמצא.

 

"בכל מקרה, בגלל זה אני כאן השבת, במקום בבית שלי. פשוט לא יכולתי להתמודד שוב פעם עם הריקנות, עם הבדידות".

 

לאחר ששמענו את הסיפור של שמואל, לבעלי ולי לא היה מה לומר.

 

המשכתי לפנות את שאר הכלים שנשארו על השולחן, והתארגנתי לקראת השינה.

 

למחרת, הילדים שלי הופתעו מהחיבוק הגדול והאימהי שלי, חיבוק שעטף אותם ממש.