בעמק היהלומים

 

 

נכתב לאדם המלא פחדים שמא חטא, וחששות שמא פיספס מצוות.

מהלכים אנו בעמק רחב ידיים אשר קרקעיתו זרועה יהלומים, כל מיני יהלומים, גדולים וקטנים, וכולם זוהרים באור עליון בכל צבעי הקשת.

 

כל אחד מן הצועדים מתכופף מפעם לפעם, מרים אחת מהאבנים ומניח אותה בתוך התיק הצמוד אליו. כך מהלכים כולם בהתרוממות רוח ואוספים ברינה את יבול היהלומים האישי שלהם.

 

מפעם לפעם נשמעת קריאה מתפעמת: "תודה לך, אבא, אשר נתת לנו באהבה את ההזדמנות הנפלאה לאסוף כאן יהלומים בעלי זוהר נצחי. תודה לך, אבא אוהב, אשר ברוב חסדך גם גילית לנו מה עלול להזיק ליהלומים שלנו, וממה עלינו להימנע ולהיזהר כדי לא לחבל בפעולת ליקוט היהלומים שלנו". וכך צועדים המלקטים, ממלאים תיקים ופיהם מלא רינה. מעומק ליבם פורצת השירה: אשרינו! מה טוב חלקנו!

הליכתם אינה הליכה חופשית ופרועה. יש כללים להליכה ויש כללים לליקוט. הם עושים את מעשיהם בהתאם להדרכה מקיפה ומפורטת שלימדה אותם כיצד להלך, איך להתכופף, איך ללקט את היהלומים, איזה יהלום להעדיף. הליכתם מוגבלת באמצעי זהירות רבים ומפורטים איך לא ללכת, איך להיזהר לא ליפול באחת הפחתים, ואיך להימנע מלהרים גבישים מזיקים דמויי אבנים טובות אשר ישחיתו את היהלומים הקרובים אליהם בתיק.

 

האנשים מלאים הכרת טובה ושופעים דברי תהילה על כך שהודיעו להם ממה להיזהר. הם אסירי תודה על ההוראות והאזהרות המרובות. תודתם על אלה אינה פחותה מהרגשת התודה על עצם מתן האפשרות ללקט יהלומים, אשר גם הקטן ביותר בהם אין ערוך לשוויו, ועל ההדרכה המלאה כיצד ללקטם.

רק אחד מהלך לו עצוב ונדכה, פניו נפולות, עיניו מכוסות דוק של דמעות, ומראהו מביע דיכאון וייאוש. מה לך? אנו שואלים אותו. בקול נכאים רווי סבל הוא מסביר לנו כי העמק כולו לא נוצר אלא לענות בו בני אדם:

 

"וכי מסוגל אני להרים את כל היהלומים הנקרים לי בדרכי? הרי אם זנחתי אפילו יהלום אחד, כבר צערי צער עולם, שהרי אין ערוך לערכו של כל יהלום. וכי לא קורה שאני מגביה ושם בתיק שלי משהו חסר ערך הגורם נזק ליהלומים שסביבו? ומה עם הזמן שאני מבזבז מפעם לפעם? אני לא יכול לסלוח לעצמי על בזבוז הזמן הזה ועל ההפסד הנורא שנגרם עקב כך. מי יודע כמה יהלומים הפסדתי בגלל עצלותי.

 
"כולי מלא פחד שמא באחת ההתכופפויות יפלו כמה יהלומים מתוך התיק החוצה. ומה אם, חס וחלילה, אגלה בסוף היום כי יש נקב באחד התיקים, ובגללו אבדו לי כמה יהלומים? לא! אינני יכול לשאת את הרעיון הזה שעמלי ילך לאיבוד. אני מלא ייאוש! ידי רפות, וסימני שאלה שחורים מאפילים מול עיני את כל המפעל של איסוף היהלומים. אינני מבין איך אפשר לשיר. אני לא שר. בא לי לבכות! חבל שנולדתי לתוך עולם כזה המלא תסכולים, ורצוף סיכונים".

מה היינו אומרים לאותו אדם אילו פגשנו אותו?

בעוד אתה עומד ובוכה, חבריך אוספים ואוספים יהלומים, ממלאים תיקים, ומבטיחים את עצמם לנצח נצחים. מהמרה השחורה שלך לא תוכל להפיק אפילו יהלום אחד. עזוב אותה, את המרה השחורה, והתרכז במה שאתה יכול ומסוגל לעשות למען עצמך. דיכאון, פחדים וייאוש, אינם סחורה עוברת לסוחר, ורק פסיכולוגים יכולים להתפרנס מהם. השקע את עצמך בצד החיובי של אפשרויות חייך, היה פעיל, ואל תשים לב לחששות ופחדים שרובם אינם אלא פרי הדמיון הרע, ואשר תוצאתם היא כבילת ידיים ואי עשייה.

העולם נברא במידת הרחמים. וכי יעלה על הדעת כי בדינו של אדם לא יתחשבו בעובדה המרכזית של קיום יצר הרע בקרבו? וכי לא יביאו בחשבון את העובדה שהוא אדם, בשר ודם, ולא מלאך? וכי יתבעו ממנו מה שאינו יכול?

איך אפשר לא לאהוב את מי שברא עבורנו את עמק היהלומים והשכין אותנו בו? רק כפוי טובה יכול להתעלם מן החסד המופלא שה’ אפף אותנו בו. עיבדו את ה’ בשמחה נאמר לכל אדם, ועונש נועד למי אשר נאמר לו כי ייענש באופן חמור תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

הצדיקים נראים תמיד שמחים ומאושרים. אין דיכאון לפניהם. למרות שמי כמוהם יודע כמה חמור הוא כתם בבגד מושלם, יודעים הם לטפל בכתם ולנקותו, מבלי להתלונן על הבגד כולו ומבלי להוריד מערכו. כח הניקוי של התשובה ניתן לכל. מספיק להבין את האמת ולהצטער באמת על מה שהחמצנו, ואיזה אדם הגיוני לא יצטער באמת על כך, וכבר חזרנו בתשובה, וכבר נמחק החטא, ובתשובה מאהבה זוכה האדם להפוך עבירות למצוות.

פקחות עצומה ומרושעת מפגין היצר הרע כאשר הוא בא לאדם שכל תנועותיו מן הבוקר עד לכתו לישון הן שרשרת אחת ארוכה של מצוות, ששכרה של כל אחת מהן היא עונג נצחי שאי אפשר לנו לדמיין אותו כלל. היצר מפתה אותו להצטער על כך שלא זכה לעוד מצוה, ומעורר בו פחדים שה’ יעניש אותו קשות על כך, ובזה הוא מכניסו לרפיון ידיים, למרה שחורה, לכפיות טובה, ולהזנחת עבודת ה’, שכל אלה הן הגדולות בעבירות שאדם יכול להיכשל בהן ולהפסיד את הכל לנצח.

 

מה לענות לו?

התשובה הטובה ביותר היא לשיר אשרינו!.

"אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם. עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה" (תהילים פד, ו-ז). אשרי אדם השם עוזו ומבטחו בך, ה’. בני אדם אלה חושבים בלבבם בכל עת על המסילות העולות לבית ה’, על ההתעלות שלהם. אומנם עוברים הם בעמק הבכא (העולם הזה המלא סבל וחטא) שגדלים שם קוצים וחוחים, אך יודעים הם לשית אותו כגן פורח זרוע מעיינות ומבועי מים, לחשוף וללקט ממנו את הדברים הטובים המפוזרים בו, ולמצות ממנו את מירב התועלת המסייעת להם בדרכם העולה מעלה אל בית ה’. מלאים הם הכרת טובה, ועוטים הם בשפע ברכות את מורה הדרך המובילם בדרכם זו ומדריכם כיצד ללכת בה.

 

  

(מתוך "בעין יהודית")