הצד השני של הסיפור

 

 

על מה מוטחת ביקורת?

 

אדם תולה את הקולר בצוות עובדיו, המשתמט מאחריו. עובד מבקר את מעסיקיו בשל דרישות בלתי מתחשבות. אישה מאשימה את גיסתה בניכור, ומוכיחה קרובת משפחה אחרת על קמצנותה. אנשים צועקים חמס על אנשי מכירות, פקידי בנק, מורים, בעלי מלאכה למיניהם, ידידים ושכנים, כל אחד מואשם בעניין אחר…

 

"כיצד היתה מסוגלת לסרב אחרי כל מה שעשיתי בשבילה?"

"כולנו תרמנו – למה הם לא הצטרפו?"

"השארתי שתי הודעות…אבל הוא מעולם לא התקשר בחזרה".

"למה לו העלו את המשכורת ולי – לא?"

"למה הם הזמינו אותם ולא אותנו?"

"הוא ידע שזה הלקוח שלי".

"יפה מאוד! נסעו בלי לומר שלום".

"למה היא אמרה דבר כזה?"

"איפה התודה רבה שלהם?"

"מה מעכב אותם כל כך הרבה זמן?"

"הוא עקף אותי…"/ "…ונכנס כשהגיע תורי…"/ "…תפס את מקום החניה שלי…"

 

וכן הלאה…וכן הלאה…טובעים בים של ביקורת והאשמות.

 

כשאנו חיים בחברת אנשים אחרים, אנו נוהגים לעיתים בחוסר רגישות, עולבים, ונושאים על מצפוננו עוולות. אולם, האנושות היא חברה המושתתת על תלות הדדית, ועל אף שתמיד מצויים בדרכנו מכשולים ואבני נגף, הרי שאנו שואבים תועלת גדולה מהחיים בצוותא עם זולתנו.

 

חברתם של בני אדם מעניקה לנו יתרונות כלכליים, שכליים, רגשיים וחברתיים. מלבד זאת, קיים יתרון חשוב נוסף: פעולות גומלין אלו מספקות את הבמה, שעל גביה נבחנת התנהגותנו בעולם הזה.

 

כיהודים, ניתנו לנו קווים מנחים להתנהגות ראויה בין בני אדם ולהתמודדות עם האתגרים התמידיים, שהדדיות זו מציגה בפנינו. המצוות ניתנו לנו במטרה ליצור, להגביר ולהבטיח שלום בעולם, כפי שנאמר: "גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר: ‘דרכי דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום’".

 

מאחר והתורה ניתנה כדי להבטיח חיים של שלום, וחלק מרכזי בהוויית היהודי הוא לשאוף להיות אדם רודף שלום, אנו עומדים ותוהים: מדוע טעונים חייהם של אנשים כה רבים בחיכוכים, האשמות, תלונות ואי-הבנות מתמשכות? ומה בידינו לעשות בנידון?

 

אם ניתנו לנו קווים מנחים לחיים של הרמוניה ושלווה, האין עלינו לנצלם במלואם? האין עלינו להשתמש בשפע העצות הכתובות בתורה, באותן מצוות הממתיקות את חיינו ומביאות שלום בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו?

 

מטרתנו כאן היא להאיר את אחת מאותן מצוות: המצווה לדון את כל אדם לכף זכות.

 

 

לפנינו שלוש דוגמאות. הן מלמדות על הכלל, ובודאי אף אנו נתנסינו בשכמותם.

 

במהלך יום עיון שנערך מחוץ לעיר, הבחנתי באישה עמה נפגשתי לפני שישה חודשים, כששתינו התארחנו בביתם של ידידים משותפים, משפחת שולמן. הקדשתי אז זמן רב כדי להפנות אותה למספר אנשי מחקר, בנוגע לפרויקט בו היתה מעורבת. בשבועות שאחר כך עמדנו בקשר טלפוני, וסייעתי לה כמיטב יכולתי.

 

כעת, עם תום ההרצאה, הבחנתי בה, ושמחתי מאוד בהזדמנות לחדש את הקשר. צעדתי לעברה בחיוך ובברכה ידידותית. היא השיבה במנוד ראש כמעט בלתי נראה, ופנתה לשוחח עם אדם אחר.

 

תגובתה הפושרת הביאה אותי במבוכה. בבית משפחת שולמן היא היתה נחמדה מאוד וחברותית, ובהחלט מצאנו שפה משותפת. נפגעתי גם מחוסר הכרת הטוב בעבור כל אותן שעות שהשקעתי בהגשת העזרה. האם ייתכן שהיא כועסת עלי, משום שהתאכזבה מן האנשים אליהם הפניתי אותה?

 

לאחר מספר חודשים הבחנתי בה שנית במהלך ערב התרמה, אך שוב נתקלתי באותה תגובה צוננת. כנראה, היא נחמדה רק כאשר היא זקוקה לי, חשבתי, והנחתי לעניין.

 

בסיום הערב, נקלענו שתינו לאותו רכב בדרכנו הביתה. מצאתי את עצמי יושבת לצידה במושב האחורי. כפתיח, העליתי את הקשר הישן והמשותף שלנו, משפחת שולמן. לא נראה היה כי היא מזהה את השם. "אינך זוכרת?" שאלתי, מופתעת מעט מזיכרונה החלש. "פגשתי אותך שם לפני כחצי שנה. זוכרת – הם עברו אז לביתם החדש?" היא טענה כי אינה מכירה את המשפחה וכי מעולם לא ביקרה שם.

 

מבט חטוף ונוסף, והתמונה התבהרה. דמיון מדהים, כמעט כפילה, אך…זו היתה אישה אחרת.

 

* * *

 

היום בבוקר השתתפתי באסיפת הצוות של כל האחיות במחלקה. כשישבנו סביב השולחן, הבחנתי לחרדתי כי אחת האחיות ענדה לאוזניה זוג עגילים שאבדו לי לפני כחודשיים. כנראה שהסרתי אותם במהלך העבודה, והנחתי אותם היכן-שהוא במחלקה. מלבד ערכם הכספי הגבוה, העגילים – שניתנו לי במתנה על ידי חמותי – היו מיוחדים לי מאוד בעיצובם ובאבנים המשובצות בהם.

 

כיצד היא מסוגלת לענוד אותם? מדוע לא תלתה מודעות בניסיון לאתר את הבעלים – אותי! אולי סברה שלא תצליח בכך? שמא לא היתה מודעת לחובתה לעשות זאת?

 

מה עלי לעשות? ניסיתי להעלות בדמיוני דרכים שונות להשבת העגילים לרשותי. מה אוכל לומר לה? כל ניסוח יותיר את שתינו מבוישות. מאידך גיסא, לא הייתי מוכנה לוותר על האפשרות להשיבם אלי.

 

הפגישה הסתיימה, אך אני לא הייתי קרובה יותר לפיתרון. במצוקתי, העפתי שוב מבט עורג לעבר עגילי. רגע אחד. משהו נדמה מוזר ולא מוכר. נתתי בם מבט מדוקדק יותר – ועיני התרחבו בתדהמה. סבתי לאחור לפני שתחוש בעיני הלוטשות. בקצהו של כל עגיל היה כדור זהב זעיר. בעגילים שלי מעולם לא היו כדורים אלו.

 

מוזר שהחמצתי פרט זה, הרהרתי בשעה שפסעתי אל מחוץ לחדר, שמחה על כך שלא ניתן לקרוא מחשבות.

 

* * *

 

במהלך עבודתי כאדריכל, אני בא במגע עם מגוון אנשי מקצוע המעורבים בתחום הבנייה.

 

לאחרונה, הסתיימו העבודות באחד הבתים שעיצבתי, וכרגיל, היה צורך בעבודת ניקיון. הלקוח ביקש ממני להמליץ על בעל מקצוע, וכך עשיתי. המלצתי בחום על חברה מסוימת, משום שבעבר הם ביצעו בעבורי עבודה יוצאת מן הכלל, והוכיחו כי ניתן לסמוך עליהם באופן מוחלט.

 

חברת הניקיון היתה אמורה לסיים את עבודתה באותו אחר צהריים. סרתי לדירה כדי לתת את אישורי הסופי. אך הופתעתי לחלוטין ממראה עיני. בעת כניסתי לבניין, פגש בי בקומת הכניסה השכן מן הקומה התחתונה. "האם עלית כבר לדירה? האם שמעת מה קרה?" בתחושה מבשרת רעות, הקשבתי לשכן, שמיהר לעדכן אותי בכל אשר אירע.

 

מסתבר שהמנקה ועוזריו הגיעו בשעה שבע בבוקר. מאחר ובעל הדירה מתגורר במרחק רב מהמקום, דאג להשאיר את המפתחות בידי אחיו. האח נכח במקום כאשר הגיעו המנקים, פתח להם את הדלת והלך לדרכו. בעל הדירה, הלקוח, הגיע בתשע בבוקר. הוא סקר את הדירה וגילה, לתדהמתו, שאבזרי האמבטיה הדקורטיביים, המיובאים מאיטליה – נעלמו. חיפוש יסודי לא העלה את הפריטים החסרים. שני אנשים בלבד היו פה: המנקה ועוזרו. לקוחי מיהר לעברם, והטיח את האשמה היישר בפרצופם. בנקודה זו, פקעו עצביו של המנקה.

 

בשעה שנכנסתי לדירה, נכחו בה כולם. שני הצדדים מסרו לי את גרסתם. המנקה המקצועי דחק בי לעמוד לצידו. עבדנו יחד פעמים רבות, והוא ידע כי במשך השנים הוכיח את עצמו כאדם מהימן.

 

לבעל הדירה, לעומת זאת, לא היה ספק באשר לזהותו של האשם. הוא סר עימי הצידה, ושאל אותי אם אני מסכים עם הערכת המצב שלו. אמרתי: "התחום בו מעולם לא הייתי חזק הוא תחום הבילוש. אך אני יודע, שכאשר הינך סבור כי עלית על עקבותיו של הפושע, והינך בטוח בכך למעלה מכל ספק, האשם, בדרך כלל, הוא אדם אחר!".

 

סיימתי לסקור את הדירה וכולנו יצאנו.

 

מאוחר יותר באותו ערב, קיבלתי שיחת טלפון נסערת מאשתו של בעל הדירה. היא הסבירה כי לאחר שיצאתי, הגיע גיסה לראות את הדירה המוכנה. לאחר ששמע את אשר אירע, פנה לעבר הארון שבחדר הסמוך והשיב את אבזרי האמבטיה ה"גנובים".

 

האח הסביר, כי מאחר שידע שהבית יעמוד פתוח במשך כל היום, התעורר בו חששו שחפץ כלשהו ייגנב. הוא ידע עד כמה אבזרי האמבטיה יקרים לאחיו ולגיסתו, והחליט להניחם במקום בטוח. כעת שאלה אותי האישה: "מה עלינו לעשות? אנו בושים ונכלמים. אין ספק כי נעניק למנקים סכום נוסף, כפיצוי על כל עגמת הנפש שנגרמה להם – אך דבר לא ימחה את הבושה שגרמנו להם. פשוט, היינו כל כך בטוחים", התגוננה, "כל ההוכחות הצביעו עליהם. לא כך?"

 

 

כן, כולנו חשים כך לאחר שהטעות התבררה. אולם, יכולים אנו לעמוד גם במהלך הדברים במקום אחר, מקום בוא האחר אינו האשם, החייב, המתנכר.

 

בידינו הדבר, ואם נשכיל, יהיו חיינו שלווים, נוחים ורגועים יותר. נאמץ מידה זו של "הווה דן את כל אדם לכף זכות", ונביא ל"ואהבת לרעך כמוך".

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)