תפילת הנשים

 

 

אבותינו הקדושים ואמותינו הקדושות, וכן כל הצדיקים לאורך כל הדורות, כולם עסקו הרבה מאוד בתפילה ובהתבודדות, כמו שאנו רואים לאורך כל התורה כולה את תפילותיהם של האבות, וכיצד האריך משה בתפילות בכל עת, וכיצד הנהיג שמואל הנביא את כל עם ישראל בדרך זו של תפילה והתבודדות, ואחרי כן קם לנו דוד המלך שעסק ביותר בתפילה והתבודדות, וכן שאר הצדיקים שאחר החורבן, וביניהם מרדכי ואסתר, עד אחרוני הצדיקים, הבעש"ט ורבינו הקדוש ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם עד היום.

 

והנה צריכים לדעת, שכאשר אדם רוצה איזה דבר והוא מבין שהעצה היחידה שיש לו היא לדבר עם בורא עולם, אבל הוא אינו יודע מה יאמר לפניו ואיך ידבר עמו יתברך, אזי הקדוש ברוך הוא בעצמו מזמן לו דיבורים שעל ידם תתקבל בקשתו. וזהו חיזוק לכל מי שאומר שאין לו דיבורים בהתבודדות, שידע, שאם עומד הוא עם רצון אמיתי והשתוקקות לעשות רצון אבינו שבשמים, אזי הבורא בעצמו כבר ייתן לו בפיו דיבורים נאים וטענות מתקבלות ויזכה לשפוך שיחו וליבו כמים נוכח פני השם.

 

בליקוטי מוהר"ן ( תורה קכ"ד), מביא רבינו חידוש נפלא זה:

 

"שִׁיר מִזְמוֹר לַמְנַצֵּחַ, ‘זַמְּרוּ לְמִי שֶׁמְּנַצְּחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ’ (פְּסָחִים קיט). כִּי כְּשֶׁמְּדַבֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בִּטְעָנוֹת וּבַקָּשׁוֹת רוֹצֶה לְנַצֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא כִּבְיָכוֹל, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יֵשׁ לוֹ תַּעֲנוּג מִזֶּה עַל כֵּן שׁוֹלֵחַ לוֹ דִּבּוּרִים שֶׁיּוּכַל לְנַצֵּחַ אוֹתוֹ כִּבְיָכוֹל, כְּדֵי לְקַבֵּל הַתַּעֲנוּג, כִּי בְּלא זֶה בְּוַדַּאי לא הָיָה אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לְנַצֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא, אַךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַצְמוֹ שׁוֹלֵחַ וּמַזְמִין לוֹ דִּבּוּרִים וּטְעָנוֹת לְנַצֵּחַ אוֹתוֹ כַּנַּ"ל."

 

רואים אנו כאן עניין שהוא פלא גדול – לקדוש ברוך הוא יש תענוג כאשר מנצחים אותו ומשכנעים אותו לקבל ולעשות מה שמבקשים ממנו, ולשם כך הוא בעצמו מזמן לו לאדם את האמתלאות והריצויים שינצח אותו בהם!

 

לכן כל מה שצריך האדם הוא רק לרצות לדבר עם השם ולהתבודד עם השם, ואז השם יתברך יזמן לו כבר דיבורים נאים שהוא לא ציפה ולא קיווה שיצאו ממנו, והוא יראה בחוש שהם אינם הדיבורים שלו אלא רוח הקודש ממש. ועל ידי דיבורים אלו הוא יזכה לנצח את השם ויזכה לישועה לה הוא נצרך כל כך.

 

והנה, את עיקר העניין הזה של העקשנות והניצוח שמנצחים את השם יתברך אנו מוצאים ולמדים בעיקר מן הנשים:

 

הראשונות הן אמותינו הקדושות שעליהן נאמר (בראשית רבה מה):

 

"למה נתעקרו האמהות? ר’ לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר’ יוחנן: משום שהקב"ה מתאוה לתפילתן ומתאוה לשיחתן…". מכאן מובן שהרבו להתפלל להיפקד בזרע של קיימא והיה הדבר לנחת רוח גדול לבורא יתברך, ועוד מובן מאוד, שהיו עקשניות מאוד, שהרי כאשר מתפללים זמן ארוך כל כך, ועל דבר שרוצים כל כך, אזי צריכים בשביל זה עקשנות.

 

העקשנות בתפילה מתבטאת בכמה אופנים. הן בהתמדה – שממשיכים להתפלל גם כאשר לא רואים תוצאות, הן בכך שמאריכים בכל תפילה ותפילה בהשתפכות הנפש, והן בכך שמחדשים בתפילה וטוענים בכל פעם מיני טענות ואמתלאות לנצח בהם, כביכול, את הבורא ולשכנע אותו לקיים את בקשתנו.

 

מה היו תפילותיהן של האמהות? מה טענו וכיצד ניצחו את השם יתברך לעשות בקשתן? דבר זה נסתר מאיתנו, אבל זאת שהפצירו והתעקשו הרבה, זהו מקרא מפורש (בראשית ל ח):

 

"וַתּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם-יָכלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי." פרש רש"י: "נַפְתּוּלֵי" – לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שווה לאחותי. " גַּם-יָכלְתִּי" – הקדוש ברוך הוא הסכים על ידי.

 

ומביא רבי נתן פסוק זה בתור ראיה כמה עקשן צריך האדם להיות בתפילתו, כמובא (ל"ה ה’ תפילין ה’):

 

"על מה שאמר רבינו ז"ל (למ"ת ס"א) שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה’. הנה עיקר העקשנות ביותר צריכין בתפילה ותחנונים. והעיקר בשיחות של ההתבודדות כמבואר בדברינו כמה פעמים. וכמו שפירש רש"י על הפסוק: נפתולי אלקים נפתלתי – לשון עקש ופתלתול. נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום וכו’.

 

והבן הדברים היטב אם תרצה לחיות חיי עולם כי אי אפשר לבאר הכל בכתב. ותפרש לך בלשון לועזית פירוש המילות של נפתולי אלקים נפתלתי על פי פירוש רש"י הנ"ל. לשון עיקש ופתלתול וכו’. ואז תבין עד היכן עד היכן צריכין להתחזק בהתבודדות ושיחות בינו לבין קונו. אף על פי שתהיה בדרך עיקש ופתלתול כמה פעמים בלי טעם וריח. כי לא ביזה ולא שיקץ ענות עני אף על פי שראוי לבזותן ולשקצן. כי הוא יתברך מלא רחמים בכל עת". ע"כ.

 

אמנם ישנה צדיקה אחת, הרי היא חנה, שלא זו בלבד שטענותיה והפצרותיה אל השם מפורשות הן, אלא אף למדו חז"ל מתפילתה הלכות רבות, כמו שאמר רב המנונא (ברכות דף לא א):

 

"כמה הלכות גדולות ניתן ללמוד מאותם פסוקים של תפילת חנה: "וחנה היא מדברת על ליבה" – מכאן למתפלל צריך שיכוין ליבו. "רק שפתיה נעות" – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. "וקולה לא ישמע" – מכאן, שאסור להגביה קולו בתפילתו. "ויחשבה עלי לשכורה" – מכאן, ששיכור אסור להתפלל, "ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין" – אמר רבי אלעזר: מכאן, לרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו. וכו’ וכו’…"

 

הגמרא מאריכה על פני עמוד שלם בכל ההלכות והמוסר הנלמדים מתפילתה של חנה. ובודאי זהו חיזוק גדול לכל הנשים היקרות לראות למה זכתה אשה כמותן – זכתה ללמד את כל עם ישראל הלכות תפילה, וללמדם כיצד להתפלל ולטעון טענות להשם, ועד כמה צריכים להתעקש ולא להתייאש – שהרי חנה נפקדה בגיל מאה ושלושים, ועוד זכתה שעד עצם היום הזה חלק גדול מעם ישראל אומרים את תפילתה "ותאמר חנה עלץ ליבי וכו’" בכל בוקר בתפילת השחרית, ושפתותיה דובבות בקבר.

 

ועיקר העיקרים – יצא ממנה בן השקול כמשה ואהרון ביחד, שנאמר (תהלים צ"ט): "משה ואהרון בכהניו – ושמואל בקוראי שמו…", והוא שפט את כל עם ישראל ומלך עליהם, והוא היה בעצמו בעל תפילה שמעיד עליו הכתוב בכמה מקומות שעמד בתפילה לילות שלמים ובכך הכניע את כל אויבי עם ישראל, והוא לימד את עם ישראל ללכת בדרך זו של תפילה ותשובה, וכל זה רק בכח תפילותיה של אם.

 

להלן כמה דוגמאות מן הטענות של חנה שרואים בבירור שהם ניצוחים שעל ידם נצחה חנה את השם יתברך וזכתה שתתקבל תפילתה:

 

"וַתֹּאמַר ה’ צְבָאוֹת…" – ריבונו של עולם! מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?

 

"וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ" – ריבונו של עולם! אל תשכח אותי…

 

אמרה לפניו: שלוש בדקי מיתה בראת באשה ואלו הן – נדה, חלה והדלקת הנר – כלום עברתי על אחד מהם?

 

"וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ" – על עסקי ליבה. אמרה: ריבונו של עולם! כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה. עיניים לראות, חוטם להריח, פה לדבר, ידיים לעשות בהם מלאכה, רגליים להלך בהן, דדים להניק בהן…דדים הללו שנתת על ליבי למה? לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן…

 

כל אשה תקח דוגמא מטענותיה של חנה ללמוד מהן כיצד לטעון לפני השם טענות וריצויים ופיוסים היוצאים מלב טהור, ולנצח את השם יתברך כביכול שיעזרה בכל מה שהיא צריכה, ובלבד שיהיה הכל לשם שמים.

 

חנה גם היתה דבוקה כל כך בדרך של התפילה, עד שלא רצתה לקבל שום דבר בלי תפילה, אפילו הדבר הטוב ביותר. וכאשר שמואל גדל קצת, והוא עשה טעות שהתחייב עליה מיתה, באה חנה וצווחה לפני עלי שהכירה:

 

"אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה’." אני האשה שנצבתי עמך כאן והתפללתי כל כך הרבה עד שזכיתי לבן הזה – אל תעניש אותו.

 

אמר לה עלי: הניחי לי להענישו ואתן לך בן אחר גדול ממנו.

 

אמרה לו: "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה’ לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ." על הילד הזה התפללתי… אני רוצה דווקא את הילד הזה שקיבלתי על ידי תפילתי. אפילו שאתה יכול לתת לי בן טוב וגדול ממנו, אך מאחר והוא לא יבוא על ידי תפילה איני רוצה בו, אלא אני רוצה בבן הזה שהתייגעתי והתאמצתי בתפילה כדי לקבלו.

 

עוד מובא (שש"ק א) מעשה מגודל כוחה של תפילת הנשים:

 

פעם נחלה מאוד בנו של רבי שמשון, שהיה השמש של רבינו הקדוש, ובצרתו נכנס לרבינו שיבקש רחמים על החולה, אולם רבינו הקדוש לא ענה לו כלום.

 

הבין רבי שמשון שמצבו של בנו בכי רע וכשבא לביתו אמר לזוגתו: "אם את רוצה בן חי וקיים, אל תשני הלילה!", ונעמדה אשתו ליד עריסת בנה החולה ובכתה כל הלילה לרפואתו.

 

למחרת, כשנכנס רבי שמשון לפני רבינו לשמשו, פנה אליו רבינו ואמר: "לא ידעתי שתפילת הנשים חשובה כל כך אצל השם יתברך! היא פעלה בתפילתה גם רפואה לבן וגם אריכות ימים ושנים…"

 

ראו והביטו מהו הכח שניתן בידן של הנשים! שהרי אפילו רבינו הקדוש לא יכול היה לעזור לאותו חולה, ובודאי הוא ראה במקום שראה שכבר נגזרה גזרה שאי אפשר לבטלה, ולמרות זאת, אמו של החולה – בתפילתה הזכה היוצאת מעומק הלב – ביטלה את הגזרה ואף הוסיפה לבנה שנות חיים רבות וארוכות…

 

כל אשה שתלך בדרכן של האמהות הקדושת, של חנה, ושל כל הנשים הצדקניות שהיו בכל הדורות – להרבות בתפילה, ולהתעקש בתפילה, ולנצח את השם יתברך בכל מיני אמתלאות וטענות והפצרות – תזכה בודאי גם היא לדברים גדולים ואף לבנים כשמואל הנביא שינהיגו וידריכו את עם ישראל בדרך הנכונה. אשריה.