החגים בפתח

 

 

החגים בפתח והשגרה מקבלת הפסקת מסויימת.

 

החג יכול להוות, מחד גיסא, עת לאיחוד במשפחה ולחיזוק הקשרים בתוכה. מאידך גיסא, הוא עלול להוות גם כר פורה למתחים.

 

מדרך הטבע, לאחר מספר שנות נישואין, אנשים מתרגלים לדפוס מסויים של חיי היום יום, התוחם כל אחד מבני הזוג לתוך המסלול הקבוע שלו, והלא בהכרח מפגיש בין השניים. כגון, הבעל לומד בשעותיו הקבועות בכולל, או עובד לפרנסת משפחתו בשעות קבועות ובעיסוק קבוע, שבו הוא מצוי לבדו, בלי בני משפחתו. האישה, גם היא, פועלת בתוך דפוס החיים שהתרגלה אליו מזה שנים. היא מנהלת לבדה את הבית, כשבעלה נמצא במקום לימודו או בעבודתו, ואולי גם עובדת במשרה כזו או אחרת מחוץ לבית. בדרך כלל, בשעות קבועות לחלוטין ועל פי לוח שכמעט ואינו משתנה.

 

שגרת חיים זו יוצרת רוטינה, שבה פועלים שני מסלולים, הנפגשים לפרק זמן חלקי. ואכן, הציפיות ההדדיות של בני הזוג זה מזה מתמקדות בעיר, בשעות שבהם שניהם נמצאים בבית שאותו הם מנהלים. הציפיות אף הן די קבועות ואינן מרקיעות שחקים.

 

לאחר שנים, שבהם המשפחה, ברוך השם, עומדת על תילה, כל אחד מבני הזוג יודע בעמקי מחשבתו למה ניתן לצפות מבן הזוג, ולמה (לאחר כאב רב) כבר חבל לצפות…זכרונות של התנגשויות בין המסלולים, ותוצאת ה’חיכוך’ עוצרים בעד המראת הציפויות לגבהים, שמהם יהא קשה לחזור מבלי לספוג חבלות…

 

 

נוצר איפוא דפוס חיים קבוע וכמעט בלתי ניתן לשינוי, ששולט על שני בני הזוג, שמקיימים משפחה. במתכונת הרגילה ממלא כל אחד מהם את תפקידו, מבלי משים, וכמעט מבלי שיצטרך להקדיש מחשבה יתירה לכל מהלך. עד שברוב תחומי החיים ניתן לזהות בעצם השלמה עם המציאות והפנמה של גבולות הציפיה, ולא בחירה מתוך שמחה.

 

הדבר בא לידי ביטוי בולט יותר אצל משפחות מבוגרות. שם לכאורה בני הזוג חיים בשלום ובשלווה, ובידידות מתונה ששורה במעונם. אין דברי ריב בשעריהם. הכל שקט, סולידי, כמעט שאין הרמת קול.

 

אבל האמת, שכל זה נובע לא מתוך מחשבה, גם לא משום שבני הזוג הגיעו למסקנה מודעת שכך יש להתנהג, אלא שכל אחד מהם איבד את כוחותיו להילחם, ולאחר שגישש ומצא עד היכן הוא יכול להגיע מבלי להסתכן בעימותים חדשים, נקבעו "גבולות הקבע".

 

תהליך זה הוא דבר שקורה באורח טבעי וקבוע, והמועד שבו ישלים כל איש עם המציאות שתלווה את חייו, דהיינו עם העובדה שאין לו סיכוי לקבל את כל ציפיותיו – תואם לאופי האישי של כל אחד ואחד, ולהתפתחות הקשרים. בדפוסי החיים הקבועים, כמו בכל דבר בחיים, יש טוב ויש מוטב. והטוב הוא השקט הדרוש לניהול חיי הבית.

 

שגרה נעימה זו שולטת על עשייתנו בחיי היומיום, והיא שיוצרת את מערך הכוחות (או שמא מאזן האימה…) שקובע את גבולות החיים. המבחן ניצב לפתחנו כאשר מתחוללים שינויים בחיי היומיום. אלו יכולים להיות שינויים לטובה, וגם להיפך. והכל תלוי באופן שבו ננצל את רגעי "האיוורור". האם נעמוד אין-אונים מול המציאות המשתנה שאולי גם מאיימת עלינו, או שננצל את פסק הזמן מהשגרה, שגם היא מעט אפורה, כדי להכניס ‘קצת צבע’ לחיים, לרענן אותם, ולהוסיף להם מימד שילווה את שאר הימים, האפורים יותר, בקסם כלשהו, שיתן להם טעם אחר.

 

קחו, למשל, אדם שעמל קשות לפרנסת המשפחה, נעדר שעות רבות מהבית. בשנתיים הראשונות שבו נהג מנהג זה, התעופפו באוויר טענות וטענות-שכנגד. היא קבלה על כך שהוא לא נמצא די הצורך בבית ואינו נוטל חלק בגידול הילדים. "הם כמעט לא מכירים אותך", היא מטיחה בכאב עצור, וממשיכה: "ואתה גם כמעט לא עוזר לי בבית, הכל מוטל עלי".

 

גם ליבו היה מלא וטעון. הוא הציג טענות חמורות שכנגד: "אני עובד כל כך קשה. בקושי רואה את הבית, מתגעגע כל העת לקצת רגעי מנוחה, וכשאני מגיע – מה אני מקבל? טענות מרות כאילו כל היום התבטלתי…איפה הכרת התודה?", הוא שואל מיוסר כולו.

 

אט אט משלימים שניהם עם סדר החיים, וההרגל, המרפא כל פצע, עושה את שלו. היא אומנם ממשיכה לספר לבעלה על קשייה הרבים, אבל פחות ממקדת בו את האשמה, אלא במציאות הקשה. וגם הוא התרגל למצב שהוא לא מעודכן ממש בכל הפרטים שמתרחשים בביתו. כך ממשיכים בני הזוג הללו – יגעים – לדחוף את העגלה במעלה ההר.

 

ברבות השנים עולים מעת לעת געגועים לימים אחרים, אולי לתקופת הפנסיה המוקדמת שהוא מתכנן, שבהם – כך הבטיח הבעל – הוא יוכל להיות יותר בבית ולהגיש את עזרתו.

 

ואכן, השנים עושות את שלהן. ראש המשפחה יוצא לגימלאות. כמובן, מקדיש מספר שעות ללימוד תורה, שגם להן חיכה בכיליון עיניים כל ימיו. ואכן, הוא נמצא, כהבטחתו – "יותר בבית". אך אז מתבררים מספר דברים:

 

ראשית, הסיוע שהוא מושיט אינו כה מרחיק לכת. שנית, יש לו, לבעל, דברי ביקורת מרובים על מה שנעשה בבית ועל האופן שבו הוא נעשה. לפתע הוא מגלה כמה דברים שלא ראה עד היום, ואשר יש לו דעה בעניין…

 

זה מתחיל בכך שכמות הסיוע שהבית נדרש לו פחתה, כיון שהילדים כבר גדלו. הבעל אומנם מסייע, מבחינתו, יותר מאשר בתקופת עבודתו מחוץ לבית, אך סיועו כבר אינו כה חיוני בתקופה זו, מכיון שהילדים גדלו והם נוטלים חלק בעבודות הבית בעצמם, או שהם כבר יצאו מהבית לגמרי והטירחה בעבורם כבר אינה כשהיתה. אבל מה שכאמור נדרש עוד פחות, זו הביקורת הטורדנית שמותח הבעל על ‘כל מה שזז’…

 

מצב חדש זה משפיע גם על מערכת היחסים הזוגית, ולעיתים ההתפתחות החדשה מאיימת על עצם קיום המשפחה.

 

 

תופעת הגרושין בתקופה זו של החיים תופסת מימדים. משבר מסוג זה עלול להתרחש, למשל, כאשר אנשי צבא קבע, הנעדרים שעות וימים מהבית, יוצאים לפנסיה צבאית מוקדמת. הם עדיין במלוא פריחתם, ועל פניו, לכאורה, נוצרת ההזדמנות להרמוניה משפחתית יוצאת מן הכלל, שלא התאפשרה במהלך כל השנים, שבהן הבעל היה "בשדה" ושרת הרחק מהמשפחה, כאשר האישה התמודדה לבדה עם ניהול הבית ועם גידול הילדים, כשמלווה אותה התקווה שבעתיד המצב יהיה טוב יותר, ובעלה יוריד את רמת פעילותו הצבאית, ויתחיל לסייע לה, וגם יהיה יותר עם הילדים.

 

אך, הנה, כאשר מגיע ה’עתיד הנכסף’ לכלל מימוש, מתברר כי הוא כלל וכלל אינו ורוד…הקשיים מתעוררים משני כיוונים: מחד גיסא, רמת הציפיות של האישה מבעלה עולה פלאים, גם במישור הסיע וגם במישור ההתייחסות. מאידך גיסא, הבעל אינו יודע איך להתמודד עם הנוכחות הקבועה שלו בבית, שלא הסכין לה מעודו, וגם אינו לגמרי יודע כיצד למלא את הציפיות הרבות שאשתו חלמה עליהן כל ימיה, ועתה היא מציגה לפרעון.

 

בנוסף לכל אלה, גם החלומות שלו על אווירה מופלאה שתיווצר בבית כשהלוחם יחזור הביתה, אינם מתממשים. וחלומות שחוזרים ונחלמים ומתנפצים על סלעי המציאות, אינם המתכון המעולה לחיזוק בדק-הבית.

 

מצב מתסכל זה יכול להתפתח להאשמות הדדיות, למתח, עד כדי חוסר נחת מהשהות יחדיו. במקום להתגעגע "לימים שבהם נוכל להיות יחד", מתגעגעים לרגעים שבהם נחיה בנפרד…והתוצאה, פעמים רבות, שלבסוף הם אכן…חיים בנפרד.

 

 

מספרים על יהודי ‘בעלבוס’ (בעל בית) בבני ברק שכל חייו היה עמל לפרנסת בני ביתו ועשה זאת במסירות רבה. אך מנעוריו כמעט שלא הספיק כלל לפתוח ספר.

 

בא אותו יהודי ל"חזון איש" ובישר, כי נפתחה לו הזדמנות לעזוב את העבודה. כששאל ה"חזון איש": ‘ומה יעשה בזמנו הפנוי?’ השיב היהודי: ‘את כל השעות המרובות שהקדשתי לעבודה, אקדיש מעתה לחבוש את ספסלי בית המדרש’. אמר לו ה"חזון איש": ‘עליך להישמר מהאפשרות שתשב כל היום בבית ותתערב לאשתך במלאכת המטבח’.

 

בדומה לתהליך הפרישה מהעבודה, שתואר לעיל, כך קורה לכל משפחה מספר פעמים בשנה. למעטים זה קורה גם בכל שבוע, בשבת, ולרבים – בתקופות החגים.

 

כולנו מחכים בציפיה דרוכה לחג, כדי שנוכל לשהות בו מעט יותר בחיק המשפחה, עם הילדים וכו’. אך לפתחנו אורבת הסכנה שמא לא ננצל כראוי את זמן החג, והימים שבהם קיוינו לעשות לחיזוק הקשר המשפחתי ולהשקעת יתר בחינוך הילדים, ייהפכו לרגעים מתוחים, שבהם רק נגשש את דרכנו מול המציאות הלא רגילה, ויגרמו הרבה יותר מתחים מאשר ברוטינה של היום יום. כאשר השהות הבלתי מתפשרת יחדיו עלולה להוות בסיס להתפתחות מתחים בין בני הזוג לבין עצמם, ובינם לבין הילדים.

 

השהות שציפינו שתהיה נעימה ומלכדת, הופכת לבלתי נסבלת בעליל, ובמקום לסייע לתלכיד המשפחתי, אנחנו חורטים עוד חריץ לא נעים בזכרון המשותף. המתחים שעומדים באוויר גורמים לכולם לחכות שהחג כבר יסתיים, ונחזור לשגרה היומית הקבועה. ובמקום שהחג יצייד אותנו ברגעים נעימים שילוו אותנו כל השנה, אנחנו נשארים עם זכרון לא נוח שמבקשים להפרד ממנו.

 

במשפחה החרדית יש מספר מאפיינים לחג. ראשית – כמובן, קיום מצוות החג, התפילות המיוחדות למועד, סעודות החג המלוות בזמירות המיוחדות להן, ביקורים אצל קרובי משפחה וקבלת אורחים, והאווירה המופלאה ששוררת ברחובות בחגים, שאין דבר בעולם שידמה לה.

 

 

היה מן הנכון שתשרור הסכמה – סמויה או מדוברת באופן ישיר – בין ההורים, על אחריותם ההדדית על הילדים, עם חלוקת אחריות. כאשר גם הבעל – שעד כה נמצא פחות בבית, ובאופן מעשי היתה לו פחות אפשרות לטפל בהתנהגותם – יהיה משולב יותר בתקופת החג.

 

זו הזדמנות מעולה גם למי שלא עושה זאת כל השנה במינון הראוי, כל אחד בצורה המתאימה לו, לקבוע עיתים ללימוד, ולו לזמן קצר, עם כל ילד וילד, לספר סיפורים, לשוחח, לעשות פעילות משפחתית. לדוגמא, יציאה לביקור אצל קרובי משפחה.

 

ניתן לקבוע דפוס שיצור מתכונת ברורה וידועה מראש של התנהלות החיים בימי החג. הידיעה הברורה לפני מה אנו עומדים, מקילה, מורידה מתחים, ומונעת ציפיות בלתי מבוססות. (אי מימוש ציפיות, הוא אחת הבעיות שגורמות לקשיים בדו שיח).

 

היה מן הנכון, שבני הזוג יקדישו זמן רב מן הרגיל לשיחה ביניהם, ללא מעורבות הילדים. וכמו כן, לקבוע זמנים שבהם על האב להיות קשוב לילדים, לשמוע את שיחתם ברמה שלהם (גם אם בשאר הימים הוא חושב שאין לו זמן "לשטיות האלה"). בזמן זה, מחובתו תהא לשמוע את מה שמטריד אותם, ואולי גם להכיר אותם מזווית אחרת, שאינם מכירים במהלך השנה.

 

 

החג הוא גם "חלון הזדמנויות" שבו הילדים מגבשים את הערכתם ואת גישתם אל אביהם. הם רואים אותו זמן רב, ושוהים במחיצתו הרבה יותר מאשר הם רגילים לכך בימי החול. החופשה, מצד אחד, וסעודות החג, מצד שני – גם הם גורמים לילד לשהות זמן במחיצת אביו.

 

מה שהאב יעשה בחג – ייקבע לאורך זמן בליבו הרך של הילד, כמאפיין העיקרי של האב. אם הילד יראה שאביו עוסק בתורה, מתנהל בנועם, ושופע רוח משפחתית נעימה, הדימוי ישאר חקוק בליבו גם במהלך השנה, ובעצם לתמיד, ויהפוך לחלק מהשקפת עולמו.

 

השקפה זו על האבא תלווה את הילד, ותנחה אותו לכל חיו, ובודאי תעמוד, בלא משים, לנגד עיניו גם בעת שיקים את משפחתו, ויעמוד מול הצורך לגדל את ילדיו. זה יהיה הדפוס הטבעי שבו יראה את תפקידו כאבא, וכך הוא ינהג, גם אם לא יהא מודע לכך.

 

 

היה כדאי להיות מודעים לקשיים שנוצרים בשהות הממושכת יחדיו, והמודעות עצמה כבר תרכך את הבעייתיות שבנושא.

 

כל אחד מבני הזוג יכול לקבל על עצמו לעשות הכל כדי מנוע ויכוחים, וגם אם מתגלעים חיכוכים בנושאים שונים במהלך השנה, ייטיבו עם עצמם, אם במודע ידחו את מה שמפריד ומה שאין בו הסכמה – עד לאחר החג, ואת הביקורת – שבודאי עלולה להתעורר בשל השהות המשותפת הרבה – לדחות לאחר כך.

 

לא רק זאת. זו גם ההזדמנות להשקיע יותר ביצירת האווירה הטובה, בהקשבה סבלנית, בפתיחות, ובהשמעת דברים חיוביים, כמחמאות, וכן בפעולות משפחתיות, כפי שכל אחד רואה לנכון.

 

 

אחת הדרכים להפוך את החג לזמן שיחזק את המערת המשפחתית, מצויה בהידור ובביצוע נכון של דברי חז"ל לגבי השאלה "במה משמחם?". תשובתם היא בבגדים וכו’.

 

חז"ל נתנו כיוון דרך, לתת בחג, תשובה לצרכים מיוחדים של האישה בתחומים שונים בכל התחומים. ורואי להרחיב זאת לכל צורך וצורך שגורם לאישה לשמוח בקבלתו. ברור, שהשמחה בחג בשל יוזמתו של הבעל, היא דבר שגורם לחיזוק חיי המשפחה. וחוזר חלילה: בקשר ההדוק שנוצר בחיי המשפחה – רבה השמחה!