כללי תוכחה
לפני שתוכיח את זולתך, ערוך לעצמך מבחן של ארבע שאלות. אם אין לך תשובה חיובית לכל הארבע, עדיף שלא תוכיח, שמא תישא עליו חטא...
לפני שתוכיח את זולתך, ערוך לעצמך מבחן של
ארבע שאלות. אם אין לך תשובה חיובית לכל הארבע,
עדיף שלא תוכיח, שמא תישא עליו חטא.
איך שמגיע חודש אלול, צצים כל מיני מוכיחים למיניהם, וחושבים שהם גורמים טובה לישראל על ידי תוכחתם, אך אין הדבר פשוט.
רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב מלמד (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה ח, אות א), "לָאו כָּל אָדָם רָאוּי לְהוֹכִיחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (עֵרְכִין טז): 'תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ', וְאִם רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר זאת בְּדוֹרוֹ, כָּל-שֶׁכֵּן בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁל עַכְשָׁו, כִּי כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ אֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, אֲזַי לא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ, אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ כִּי עַל-יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם כְּמוֹ כְּשֶׁמֻּנָּח אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ שֶׁאֵינוֹ טוֹב, כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֵין מַרְגִּישִׁין הָרֵיחַ רַע, אֲבָל כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהָזִיז אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֲזַי מְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע; כְּמוֹ-כֵן עַל-יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, עַל-יְדֵי-זֶה מְזִיזִין וּמְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁמּוֹכִיחָם, וְעַל-כֵּן הוּא מַבְאִישׁ רֵיחָם, וְעַל-יְדֵי-זֶה הוּא מַחֲלִישׁ אֶת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלָּהֶם."
מי גדול מן הרועה הנאמן משה רבינו ע"ה שנענש על התוכחות הראשונות אשר הוכיח את ישראל בגלוי, כגון "שמעו נא המורים" (במדבר כ, י), "ויקצוף משה על פקודי החיל" (שם לא, יד). אף על פי שכל דיבור קטן וכל תנועת אצבע של משה רבינו היו לגמרי לשם שמים, הוא נענש על התוכחות הראשונות בשני המקרים.
אך ב"אלה הדברים" (דברים, פרק א), משה רבינו עשה תשובה בהתאם למדרגתו הנשגבת ונמנע מלהוכיח את ישראל בגלוי. כשהוכיח את ישראל ברמז, הרוויח משה רבינו ע"ה פעמיים: ראשית, קיבל שכר על תוכחה זו. שנית, בוטלו העונשים הקודמים. בעבור זה נכתב "אלה", הפוסל את הראשונים, כלומר התוכחות הראשונות. מצטרף לרבנו נחמן זי"ע ה"מאור ושמש" זצ"ל (דברים, ד"ה ויש) בגינוי חריף על כל הרוצה ליטול "עטרה לעצמו שהוא יוכיח את ישראל…כי אינו יודע נגעי לבבות בני אדם מה שחסר להם לתקן", עד כאן יסודו.
ייתכן לומר שכאן, על ידי התוכחה ברמז, נולד המושג של סיפורי המעשיות של הצדיק. כיצד? רש"י זצ"ל מפרש בשם רבי יוחנן, שלא נמצאו בכל התורה שמות של מקומות אשר הזכיר משה כגון תפל ולבן…ודי זהב. הכל לצורך הרמז, די זהב דהיינו עגל הזהב וכו'. כפי שהזכרנו לעיל, משה רבינו ע"ה קיבל עונש על אף שקיים מצוות "הוכח תוכיח", כי הקב"ה מדקדק עם הצדיק כחוט השערה ובוחן את אופן עשיית המצוה בי"ג נפה. ייתכן שמה שנחשב מצוה אצל אדם מן השורה ייחשב פיגול אצל הצדיק. בכך, פיתח משה רבינו ע"ה רגישות יתרה ל"ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז), לאחר שהבין כמה קשה להוכיח את הזולת מבלי ששמץ כעס או פניה שיחמיץ את המצוה. הוא מרחיק לכת בתוכחה הנוכחית כדי להימנע מהלבנת פני כלל ישראל. אז מה הוא עושה? מלביש את התוכחה ב"סיפורי מסעות", שהוא רמז ונוטריקון ל"סיפורי מעשיות".
תופעת הסיעתא-דשמיא (עזרה משמים) למגידי המוסר ידועה. איך המגיד אומר משפט אחד וכל אחד שומע את המוסר אשר נחוץ לו אישית. והנה המקור במשה רבינו, שמזכיר נקודת ציון כביכול של סיפור מסעות בני ישראל וכל אחד מפיק את המסר הנחוץ לו. טמון כאן יסוד נוסף, ש"שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד", (ע"ז יט, ע"ב). הצדיק נרתע מלהוכיח בגלוי, ועוד שואל את עצמו מי אני שאוכיח קהל קדוש בישראל? אז מה הוא עושה, מספר סיפורי מעשיות.
הצדיק מספר סיפור חולין לגמרי, אך גדוש ומלא רמזים לעבודת השם ויראת שמים. ידוע איך רבינו רבי אלימלך מליז'נסק, ה"נועם אלימלך" זי"ע, רבו המובהק של ה"מאור ושמש" זצ"ל, היה מוכיח את עצמו בתוכחת מוסר חריפה בגין אותן עבירות שחטאו הנוכחים במחיצתו, כדי לא לביישם חס ושלום.
רבים נותנים דרור ללשונם ומלמדים קטגוריה על כלל ישראל, בטענה שמקיימים מצוות עשה מהתורה "הוכח תוכיח", ובפרט בחודש אלול. גם נשיאת כפיים היא מצוות עשה מן התורה, אך לא כל אחד רשאי לעלות לדוכן, שעל פי הלכה הוא חייב להיות כהן מוחזק, ללא פסול, ושומר תורה ומצוות. עוד אחר כך, עליו להתכונן למצוה על ידי נטילת ידים, חליצת נעליים, וכו'.
גם למצוות התוכחה דרושה הכנה. כתוב בספר "פי הבאר" שיהודי חייב להעמיד את עצמו במבחן של ארבע שאלות לפני שהוא מוכיח את הזולת, ואם אין תשובה חיובית לכל הארבע, עדיף שלא יוכיח, שמא ישא עליו חטא, ואלו הן:
1. האם יש משהו בדברי אשר יגרום להלבנת פנים?
2. האם אני אוהב את הזולת אהבה גמורה ומבקש את טובתו?
3. האם אני נטול כל רגש הנאה והתנשאות בתוכחה זו?
4. האם אני מבין את מצב הזולת לעומק ויודע שתוכחה זו תועיל לו?
מי שעומד במבחן הנ"ל רשאי להוכיח את הזולת, כי דברים היוצאים מלב אוהב בודאי יתקבלו על לב השומע. בכל זאת, צריך להיזהר מפגיעה בזולת. טבעי אפוא שצדיקים רבים העדיפו את אמצעי סיפור המעשיות על מכשיר התוכחה הגלויה. הקב"ה יעזור לכולנו לקבל תוכחת הצדיקים האמיתיים ולחזור בתשובה שלמה, אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור