תנמיך את הקול! ישמעו אותך

 

 

"כל ימי דיברתי רק אמת!" הצהיר אחד מבכירי הפוליטיקאים. הוא בעצמו העיד בפני שומעיו, כנחתום על עיסתו, כי הוא אומר את הצהרותיו והכרזותיו מתוך שכנוע פנימי עמוק.

 

אותו פוליטיקאי אינו היחיד הנושא בגאון את דבקותו באמת. מתוך כל תריסר בני אדם שתראיין באופן אקראי, יצהירו לך לפחות שנים-עשר כי הם דוברים תמיד אך ורק אמת. הם גם משוכנעים כי הצהרתם זו היא אמת.

 

השאלה הגדולה שאנו צריכים לדון בה היא: מהי אמת? אנשי הרחוב סבורים כי כל מה שאינו שקר גס ובוטה ניתן להיקרא אמת. אך ה’ אלוקי אמת השתית את קיום עולמו על שלושה דברים שהראשון בהם הוא אמת, ודרישותיה של אמת זו רחוקות מאוד מן המושגים הפושרים של הבריות המהלכות ופועלות בעולם השקר.

 

"שפתי שקר הן תועבת ה’" – זאת מגלה לנו החכם מכל אדם, שלמה המלך ע"ה, בספרו משלי, וכדי שדיבור יקרא אמת, הוא חייב למלא מספר לא קטן של דרישות. נעמוד על אחת הדרישות הפשוטות ביותר – התאמה למציאות.

 

הבה נבחן כמה התבטאויות שכיחות:

 

גב’ א. חוזרת עייפה ממסע קניות בעיר. בחדר המדרגות היא מספרת לשכנתה: "החום בעיר – גיהנום. אני חוזרת עם רגליים שבורות. אבל הצלחתי לקנות את היו-יו האמריקאי האמיתי, עם הקפיצים, הילדים מתים על זה".

 

אין ספק ששפת התיאור הזאת היא ציורית, צבעונית ומהממת, אך האם זוהי שפת אמת? החום בגיהנום, לפי מקורותינו, עולה בהרבה על 34 מעלות השוררות בעיר. עם רגליים שבורות אי אפשר לעלות מדרגות (או ללכת…) והילדים, שיחיו ויאריכו ימים בטוב ובנעימים – חיים וקיימים גם בלי צעצוע אופנתי חולף.

 

"זה ביטוי כזה" – מסנגרים הסנגורים, "לא משקרים פה לאף אחד, ורק מי שאין לו חוש ספרותי מותח ביקורת כזאת".

 

האמנם? סנגוריה זו מסתכמת על ההגדרה המקובלת ברחוב שאמירה נחשבת שקר רק כאשר מרמים מישהו באמצעותה וגורמים בכך להונאת ממון. כל מה שאינו שקר כזה הריהו אמת. אבל לאמיתו של דבר, אמת טהורה ומזוקקת אינה חוטאת לא למציאות, לא למדבר עצמו ולא לשומע. דובר אמת אינו מוסיף על הנכון והעובדתי אף לא קורטוב של משהו שאין בו. גם המטרה של "צביעת" הסיפור כדי להחיות אותו, אינה מצדיקה הכפלה פי מאה, ואף לא פי שתיים, של מרכיבי הסיפור, ובודאי לא של מושגים ערכיים.

 

המגזימן הכרוני גורם נזק לעצמו ולשומעיו. הוא יוצר פיחות גדול במשקלן של מילים. כשהוא אומר "איום ונורא" – סביר להניח שהוא מתכוון ל"לא נעים", ואילו "שבירת הראש" לפתרון בעיה – הוא בסך הכל מתכוון לקימוט המצח והתאמצות מחשבתית. כל מילה וכל תיאור היוצא מפיו, ניתן לחלק ב- 100 כדי לקבל את המימד האמיתי והנכון. את ההתאמה בין דבריו לבין העובדות אפשר להשיג רק על ידי פעולת חילוק. מי שאינו מכיר היטב את נוסח דיבורו המנופח, לא יוכל להבין שום דיווח עובדתי הבא ממנו. בעל הגוזמאות, שאולי רצה בסך הכל להרשים את שומעיו, גרם לשיבוש המציאות. הוא עיוות את ראייתו ואת מוחו ולימד את לשונו שפת שקר אשר קשה מאוד להיפרד ממנה.

 

הרמב"ן באגרתו הקצרה ממליץ שלוש פעמים ביום לדבר "בנחת". בנחת, פירושו לפי הרמב"ן, לא בקול רם. הוא פותח את האגרת בעצה לדבר בנחת את כל סוגי הדיבורים ללא יוצא מן הכלל, לכל אדם יהיה מי שיהיה, ובכל עת. דיבור בנחת אין משמעו רק הנמכת קול, אלא גם בהנמכת העוצמה של תוכן הדברים.

 

ננסה להמחיש לעצמנו את ההמלצה. במקום לצעוק: "אני אייבש אתכם", יכול הממונה על התקציב לומר בטון שקט: "אאלץ לשקול את גובה ההקצבה עבורכם". בעוד המשפט הראשון מייצג גסות, גאווה ושקר, כי הייבוש במקרה זה אינו תיאור עובדתי, ואילו המשפט השני מכיל את התוכן המעשי האמיתי של כוונתו ומעביר מסר ברור ואמיתי לשומע.

 

כל אמירה שיש בה שקר, הגבהת קול, הגזמה מופרזת, זלזול בזולת ועוד מידות רעות, יש לה תחליף "בנחת" המכיל אותו מסר, אבל יש בו אמת, רוגע וכבוד לזולת. כל תיאור של שקר יש לו תחליף של אמת המתאר נכון את המציאות ומשמר את מידת האמת של המדבר. קצת מאמץ מחשבתי ולשוני יחשוף את התחליפים הללו לשימושו של המעוניין.

 

השימוש בביטויים מוגזמים הולך ושוחק אותם, וכתוצאה מכך נזקק המגזים להפליג ולהגזים עוד יותר, ולקחת עניינים וערכים בעלי חשיבות עליונה ביותר ולהשתמש בהם לצרכי הגזמותיו המופלגות. באופן קבוע הוא יורה בסוללת תותחים כאשר די באקדח אחד. רובה ומקלע יצאו אצלו מזמן מכלל שימוש.

 

שימו לב לביטויים הבאים: "הוצאתי לו את הנשמה", "הוא עושה לי חור בראש", "חשבתי שאני מת מצחוק". לא נכביר בדוגמאות מסוג זה שעשרות מהן מוכרות לכל מי שמאזין לשיחת יושבי קרנות. חיים ומוות, נשמת אדם ושלמות גופו ואיבריו, כל אלה ודומיהם משמשים את המגזימן כאמצעים שגרתיים להרשים את השומע.

 

השימוש הזול הזה שוחק את המושגים החשובים והקדושים ומשפילם עד לדיוטה התחתונה גם אצל המדבר וגם אצל השומע. אדם שהתפוצץ, חלילה, אינו משהו מזעזע ביותר, גם שהוא חלק מדיווח על תאונה או פיגוע, כי אצלו אתה שומע תדיר כי הוא, או מישהו, "מתפוצץ" מצחוק, או מחוסר סבלנות בהמתנה בתור. "האב הכה את בנו" הוא תיאור חיוור ומשעמם, ועל כן מעבדת השכפול של המגזימן מנפיקה את התיאור: "הוא הרג אותו במכות" או לפחות "שבר לו את כל העצמות".

 

מי שמורגל לשמוע סוג כזה של דיבורים ודיווחים, גם דברים חמורים ביותר הופכים אצלו זולים מאוד. התדירות הרבה בה הוא שומע אותם בתיאורים שגרתיים שוחק את המזעזע שבהם ויוצר פיחות בכל מערך המוצגים שלו.

 

ואם השומע כך, המדבר על אחת כמה וכמה. אצלו, כל העניינים החמורים ביותר עומדים מוכנים לשרת אותו כחומרי צביעה של דיבוריו. מילים מזעזעות ומעבירות צמרמורת כמו "הראש עף לו", שכל אדם בעל לב אנושי נרעד לקרוא אותן בתיאור של פיגוע, אינן, אצל המגזימן, אלא תוספת שגרתית לתיאור של מישהו שקיבל סטירה. מי שרגיל לדבר כך, מה כבר יכול לזעזע אותו?

 

אדם מנסה לשתות את התה שמזג זה עתה, והוא נרתע ומעיר: "התה רותח!" איש הלכה שישמע אותו יזעק מיד: "מה פירוש "רותח"? כלי שני אינו מבשל!" – רתיחה היא מושג הלכתי בעל השלכות הלכתיות. מים שנמזגו מקומקום לכוס אינם רותחים. להתבטא שהתה רותח הוא שקר המנוגד להגדרותיה של ההלכה ומנוגד למציאות! לכן יש לומר: התה חם. חם מאוד. קשה לי לשתות אותו.

 

הנמכת העוצמה של דיבורינו, גם בעוצמת הקול – "בנחת", וגם בחומרת ההתבטאות, היא משימה חשובה בכל פעם שאנו פותחים את פינו. בדיבור מאופק ומרוסן, נהיה קרובים יותר אל האמת. האמת תתגמל אותנו גם בהיגיינה נפשית, גם בהפחתת לחץ הדם ורמת האדרנלין, גם בכבוד לאדם וגם בשמירת משקלם האמיתי של מילים וביטויים, ערכים ומושגים. כל מאמץ בכיוון זה יקרב אותנו אל התואר המכובד – "איש אמת".

 

אז במקום לומר: "הילדים מתים על זה", נאמר: "הילדים משתוקקים מאוד ל…", "הרג אותו במכות", נאמר: "הכה אותו מכות נאמנות". "אם תיקח את האופניים אשבור לך את עצמות", נאמר: "אאלץ להעניש אותך (קשות)". "זה מפוצץ אותי", נאמר: "זה גורם לי מורת רוח"…וכן הלאה…

 

מרגישים את הניקיון? את ההיגיינה? את השליטה על הפה?

 

כי כך היא האמת – שפה יפה ונקייה.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")