חופש טוב ומבורך

האח! זכיתם בחופשה חלומית.

 

 

החופש הגדול חלף, ימי בין הזמנים נעלמו כלא היו, פגרת הקיץ נמוגה, ובכל זאת הרשמים עדיין מפעפעים בעורקינו והזיכרונות ממלאים אותנו רוח חיים, למרות שהחגים כבר בפתח.

 

יש שמיצו את ימי החופשה עד תום, נהנו הנאה מושלמת מכל רגע ורגע, ויש שהמתינו בקוצר רוח לסיומה. יש שראו בה הזדמנות לפורקן ודרור ויש שחשו לפותים באזיקים.

 

מהו, אם כן, סולם ההצלחה על פיו ניתן לאמוד את ההישג של ימי החופשה, על פי אילו קריטריונים נוכל לקבוע בוודאות אם החופש השיג את יעדו או שנחל מפלה?

 

ובכן, אם נמדוד את הצלחת הפגרה על סקאלה שבין השלילי המוחלט לחיובי המושלם, הרי חופש שהוא כשלון חרוץ, או במילים אחרות, בשלב הראשון והנמוך ביותר בסולם החופש נמצאים כל אותם אנשים שהעבירו את הימים הללו בבתיהם, בצילו של מזגן ובמנוחה מוחלטת. אלה שהרשו לעצמם לשלב רגל על רגל ולקרוא קפה עם עיתון צמוד.

 

אותם אנשים שהזמן לא דחק בהם והשעות החולפות לא נשפו בעורפם. "היה שעמום", הם יתארו את הגן עדן הפרטי שזכו בו. שעמום אחד גדול! זה השלב הראשון והנכשל של החופש.

 

בשלב השני, מדרגה אחת למעלה, שוהים אותם אנשים ששברו מידי פעם את האידיליה והגיחו פה ושם לטיול. הם הפרו את רצף המנוחה המושלמת אך לא לזמן רב. פה בילוי בחיק הטבע, שם בחיק העיר, אך באופן עקרוני סביב חיק הבית. גם הם ראו בחופש מין שעמום חסר חן ומבוזבז.

 

בשלב גבוה יותר נמצאים הפעילים למיניהם, שבחרו להעביר את ימיהם בטיולים, בהליכות, בבילויים ובשעשועים. ככל שהטיולים ארוכים יותר, קשים יותר ונועזים יותר, עולים הם בהתאם בשלב סולם ההצלחה.

 

על צעידה של קילומטרים בשמש היוקדת מטפסים שלב שלם בסולם, אך אם התברכו גם ביבלות ועור צפוד עם התייבשות קלה עד בינונית, הרי שתיכף ראויים הם לדלג שני שלבים בו זמנית במעלה סולם הכיף והסיפוק.

 

רכבת הרים, גלישת מצוקים, החלחלה בין שמים לארץ, נפילה חופשית לתהום אימה, סלאלום באויר, סחרחורות ובחילות ובמיוחד סיכון חיים – הם כמעט בראש סקאלת העינוגים, להוציא כמובן את אלו שזכו לנפוש כמה ימים בכפר נופש צפוף ומיוזע עם כל עם ישראל – אלה מתמקמים ממש ממש בצמרת, חופש כהלכתו.

 

בקיצור, חוק הנופש עובד כך: ככל שרמת הסבל הולכת ועולה, החופש נקרא מוצלח יותר ומותיר בנו זיכרונות נעימים, ככל שמלאי הסיוטים גובר – הסיפוק עולה והחוויות אף הן נוסקות בכפוף לסכנות.

 

אם חלילה היה לכם טוב, נחתם, ישנתם, אגרתם כוחות לשנה החדשה, גן עדן עלי אדמות – לא היה לכם חופש אמיתי, הפסדתם את הפואנטה. אולם אם סבלתם כהוגן, נקרעתם, התמוטטתם, התפוררתם, היה גיהנום – האח! זכיתם בחופשה חלומית, אגרתם מצבורים חיוביים לשנה החדשה. ככל שגדול הסבל – השכר מרובה.

 

אנשים ברובם, מי כמוני יודעת זאת, אוהבים חיים קלים. לא להתאמץ יותר מדי, להעביר את הימים באיזי, לזרום. בלי עול, בלי התחייבויות מתישות, בלי לקחת יותר מידי ללב, בצורה קלילה ונעימה כמובן, אבל ליהנות מהחיים. לחיות כמו בחופש.

 

לכן, לעת זיקנה, בימי הערביים האפורים, כשהשעות חולפות בהעלאת זיכרונות וסיפורי היסטוריה, כל הנאתם מתמצית בתיאור הפן הקשה שעברו בחייהם. נהנים לתאר איך הצליחו לקיים משפחה עם חצי כיכר לחם ביום ואיך השאירו לעצמם קצה לחם עבש. את הבילוי במסעדות מפנימים ומסתירים.

 

אוהבים להיזכר בעשר הנפשות שהצטופפו בחדר הקטן והדולף – את הפנטהאוז מעדיפים לשכוח.

 

שנות הסבל של הבצורת והקדחת הם כשמן בעצמותיהם, הררי הקצפת שליקקו נשכחו בתהום נשיה.

 

מאושרים להיזכר איך התחבאו ביערות, לא מזכירים במילה אחת את כל הטיולים בפארקים הרחבים.

 

כל אישה קשישה חשה סיפוק עילאי בתיאור הלילות הטרופים שהיו לה, בהם קמו ארבעה פצפונים בזה אחר זה ולא נתנו לה מנוח, לא ביום ולא בלילה, ועיגולים שחורים עיטרו את עיניה העייפות. השנים גדושות השינה אחר כך, נעלמו כלא היו.

 

בכל שנה ושנה, בימי אלול והימים הנוראים, כשאני עומדת ומתפללת ומבקשת שנה טובה, שנת הצלחה ובריאות ופרנסה ושפע וכל טוב, יש רגע שתחושת אי נוחות חולפת בי. הקטע של ‘אל תשליכני לעת זיקנה’, גם בימי הזיקנה אנחנו רוצים להיות מאושרים.

 

מצד אחד אני מבקשת ורוצה שנה טובה בלי מהמורות וקשיים והתמודדויות וחסר, מצד שני אני רוצה גם להגיע לשנות הזיקנה באושר ובסיפוק, כלומר, שנים בהן אוכל להיזכר בימים הצעירים המסובכים ומורכבים שלא היו קלים כלל וכלל.

 

אני רוצה עכשיו חיים טובים וקלים, ואחר כך אני רוצה שנים של זיכרונות מימים עברו שהיו מתישים ומפרכים.

 

שהכל יעבור נעים ונוח בלי טיפת מחסור, אבל שיהיה לי בסוף מלאי של סיפורים על התמודדויות וקשיים ואתגרים ומשימות.

 

רוצה עכשיו שיהיה קל ואחר כך – שעכשיו יהיה לא כל כך קל.

 

וגם בלי בעיות של עודף זיכרון.

 

החיים לא קלים.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")