לחסד יש גמול

 

 

הדוחק וההמולה בפרוזדור במחלקת הילדים של המרפאה היו גדולים. תוך כדי ליטוף התינוק שלו בעגלתו ניסה דוב לעיין בספר שהביא איתו, אך היה לו קשה להתרכז.

 

מפעם לפעם סקר את התור בו הוא ממתין כבר שעה וחצי והעריך את קצב התקדמותו לכניסה המיוחלת אל הרופא. הילד שאחריו בתור בכה ללא הרף כשסבתו מנסה להרגיע אותו. הזקנה עצמה נאנחה מפעם לפעם, התלוננה על כאביה שלה, וגם דחקה בו לברר כמה אנשים עדיין לפניהם בתור.

 

כשהתקרב זמן כניסתו לרופא, שינן דוב את כל מה שאשתו אמרה לו לציין בפני הרופא, את רזונו של הילד, את חוסר התיאבון שלו, ואת כל הסימפטומים המשונים ללא הסבר שהופיעו אצל התינוק בשבועות האחרונים.

 

סוף סוף, סמוך ל – 9:30 נכנסה לרופא הגברת שעמדה לפניו עם הבת שלה. דוב התייצב סמוך לדלת חדרו של הרופא מוכן ומזומן להיכנס, כשהוא מסדר במוחו את דבריו לרופא. אז פנתה אליו הזקנה ממש בתחינה כי ירשה לה להיכנס לפניו. היא עצמה חולה, כך אמרה, והנכד שלה עם חום, והיא מקווה שזה ייקח רק דקות מעטות.

 

דוב התלבט ונאבק עם עצמו. מצד אחד רצה לסיים מהר ככל האפשר את ההמתנה מורטת העצבים ולחזור לעיסוקו. אך מצד שני הנה הזדמנה לו מצוות גמילות חסד כבר בבוקר תמורת מספר דקות של המתנה נוספת. איך אמר פעם הצדיק רבי משה מקוברין? "יום שיהודי לא עושה בו טובה כלשהי ליהודי אינו נחשב ליום בחייו".

 

בסבר פנים יפות הסיט דוב הצידה את עגלת התינוק שלו ומסר לזקנה את מקומו ליד הדלת. זו הרעיפה עליו ועל ילדו מטחי ברכות ואיחולי רפואה שלמה מכל ליבה. תוך דקות נכנסה עם נכדה פנימה אל הרופא.

 

במשך דקות אחדות היתה לדוב תחושה נפלאה של עשיית טוב וחסד. אך ככל שהדקות נקפו והלכו, הלכה וגברה גם עצבנותו של דוב, והחל לצוץ בו ספק אם נהג בחוכמה כשנתן את תורו לזקנה. גם התינוק שלו החל לנוע באי שקט והוסיף על טרדתו.

 

קול חדש נשמע בקרבו של דוב. "טיפש", אמר הקול. איך הצליחה הזקנה לשכנע אותי כל כך מהר? וכי התינוק שלי בריא? לי יש זמן פנוי? לא היה קורה לה כלום אם היא היתה ממתינה כמה דקות לתור שלה. הנה היא יושבת עכשיו בפנים ומפטפטת. רבע שעה חלפה כבר מאז נכנסה, קבע דוב בכעס תוך כדי שהוא מסתכל על השעון.

 

כשנפתחה הדלת זינק דוב אל הפתח כשהתינוק על זרועו. בקושי הצליחה הזקנה לצאת עם נכדה, אחריה יצאה האחות ונעלה את הדלת והכריזה: "הפסקה!"

 

דוב נזכר עכשיו שבאמת ברבע לעשר יש הפסקה לרופאים. הרופא יצא כנראה מהצד השני. "כמה זמן נמשכת ההפסקה?" שאל. "רבע שעה", ענתה אחת הממתינות. "הלוואי שבעוד חצי שעה ישוב לקבל חולים", הוסיפה במרירות שכנתה.

 

הפעם נתקף דוב בתסכול. הקול בקרבו פצח בנימת תוכחה: "זה עונשם של טיפשים! גמילות חסד תעשה בבית עם אשתך והילדים שלך, ולא עם איזו זקנה, ולא על חשבון ילדך החולה…"

 

דוב ניסה להתרכז בספר שלו, אך הרגיעה ממנו והלאה. מחוגי השעון זוחלים באיטיות. אנשים נוספים מגיעים. שתי אמהות נדחקו אל דלת הרופא עם התינוקות שלהן. אחד עם חום גבוה והשני עם פריחה חשודה כמדבקת. האחות שהופיעה בשעה עשר אישרה שהן תיכנסנה ראשונות ללא תור.

 

ייאושו ותסכולו של דוב הגיעו לשיא חדש. אם לא היה גבר בעל משפחה ואב לילדים היה פורץ בבכי, את כל זה אני עשיתי לעצמי, אמר.

 

מחשש להדבקה התרחק דוב עם תינוקו לפינת הפרוזדור. שם היה שקט יותר והוא ניסה להירגע. רגע אחד, אמר לעצמו, הרי עשיתי טובה מתוך שיקול נכון. אני לא אשם שיצא כך שהפסדתי יותר ממה שתכננתי מראש. אף אחד לא אשם בכך, גם לא הזקנה. מדוע אני צריך להתחרט על מעשה טוב שעשיתי? אינני רוצה להיות "תוהה על הראשונות". הרי ה’ מנהל את העולם, כנראה שהוא רוצה לנסות אותי. זהו זה!

 

דוב נרגע, אך סאת ניסיונותיו טרם הסתיימה. בשעה 10:15 גברה ההתמרמרות של שאר הממתינים והחלו להישמע טונים גבוהים. האחות יצאה והודיעה שהרופא היה צריך ללכת והוזמן ממלא מקום. "הוא עומד להגיע בכל רגע", אמרה.

 

עד 10:45 לא הגיע כל רופא, ורגיעתו של דוב הלכה והתפוגגה דקה אחר דקה. אך לשיאה הגיעה עצבנותו כשנזכר שהתינוק צריך לאכול ב – 10:30. הדייסה המבושלת שלו מוכנה במקרר ודוב אמור היה להעביר אותה עם התינוק למטפלת בבית השכן כשיחזור מהרופא.

 

התינוק החל לבכות, וכל ספקותיו ניעורו מחדש. לולא הטובה שעשה לזקנה היה כבר מזמן אחרי כל הסיוט הזה. בדמיונו ראה את הזקנה מסתובבת לה בנחת בביתה בעוד הוא תקוע פה עם תינוק חולה ורעב בלי רופא.

 

הכל באשמתי, הרהר לעצמו ומרוב ייאוש הפסיק כבר להסתכל על השעון. אבל מיד התעשת. מה עם כל מה שלמדתי על אברהם אבינו ועל עולם חסד יבנה? זה לא "קונץ" לעשות חסד שמחירו 5 דקות. ה"קונץ" הוא להישאר נאמן בעקביות לחסד שעשיתי גם אחרי שהנסיבות מראות לי שכביכול הפסדתי בגלל החסד. לא! אמר בעוז כשהוא מגייס את כל כוחותיו הנפשיים, איני חוזר בי!

 

באותו רגע הגיע הרופא. תוך דקות סיים את הטיפול בשני המקרים הדחופים וקיבל את דוב ותינוקו. הרופא בדק בעניין את התינוק, הרבה בשאלו וחקר את פרטי תזונתו.

 

"יש לך מזל", אמר הרופא. "התינוק סובל מאלרגיה לסוג של אב מזון. זוהי אלרגיה נדירה. רופא אחר היה מאבחן את המחלה רק אחרי שבועות ואולי חודשים של בדיקות שונות ומסובכות וניסיונות עם מזונות שונים. למזלכם זהו תחום התמחותי המיוחד וזיהיתי מיד את הרגישות הזאת. קח דף ורשום את הדיאטה המיוחדת של הילד לחודשים הקרובים. את הדייסה שלו שפוך לכיור, זה רעל בשבילו. תנהגו לפי הדיאטה הזאת והילד יבריא".

 

 

המאפיין העיקרי של העולם הוא ההעלם.

 

העולם אינו מגיב להתנהגותנו באופן שהיינו רוצים ומצפים לו. מי שמעביר ילד את הכביש לא מוצא במדרכה השנייה מטבע זהב. השקרן והחצוף אינו נושך בטעות את לשונו מיד לאחר אמירת השקר. לעיתים קרובות אף רואים את עושה הרעה הולך ומצליח, ולכאורה המעשה הרע הוא הגורם להצלחה. לעיתים קרובות אדם עושה מעשה טוב ואחריו באים הפסד וכישלון הנראים כנובעים מן המעשה הטוב.

 

זהו הניסיון של העולם. העולם אינו מגיב מיידית על התנהגותנו המוסרית. הוא מטעה אותנו. הוא גורם לנו לתהות על הראשונות, או לשבח את הרע ואת עושהו. הגמול הטוב הצפון הוא לטובים. גם גמול הרעה אינו נעשה מהרה. איך מחזיקים מעמד בעולם מטעה זה?

 

גם טייס מתחיל יודע להמריא עם מטוסו, לתמרן ולהנחית אותו בשלום. זאת בתנאי שהטיסה נערכת בבוקר אביבי ללא רוחות. כאשר צריך לפנות ימינה למשל ולהנמיך לשם כך את הכנף הימנית, רואה הטייס ברורות את הכנף בהשוואה לקו האופק ולתוואי הקרקע. הוא רואה ברור מתי המטוס נוסק כלפי מעלה או מנמיך את חרטומו.

 

ומה עושים כאשר צריך להטיס מטוס בזמן ערפל או בליל אופל בגשם שוטף? הסתכלות הטייס החוצה דרך השמשה הקדמית לא תראה לו כלום. אין אופק ואין תוואי קרקע. הצצה החוצה אינה יכולה לומר אפילו בערך אם גובהו 2000 רגל או שהוא עומד חלילה לגרד את הקרקע בגחון מטוסו. לטיסה כזאת דרוש טייס המאומן בטיסות מכשירים. מד גובה אומר לו מה גובהו מעל פני הקרקע, מכשיר אחד מבקר את איזון כנפי המטוס ומכשיר שלישי מראה לו אם המטוס נוסק או חרטומו נוטה כלפי מטה. הטייס המאומן אפילו לא מסתכל החוצה. מעבה הערפל יכול גם להטעותו.

 

במהלך חייו בעולם דומה יהודי לטייס בטיסת מכשירים. ראייתו הפשוטה החושית אינה יכולה לשמש לו כעדות אם מעשה מסוים הוא הישר והטוב או להיפך. רק ארבעת חלקי השולחן הערוך, בתוספת "החלק החמישי" כמובן, רק הם יכולים להנחות אותו. רק הם יכולים לומר לו מה טוב ומה רע, ורק עליהם יוכל להסתמך אם להתחרט על מעשה שעשה או להחזיק בו בכל עוז למרות שעיניו החושיות מראות לו בבירור כביכול שעשה שטות.

 

לגמרי לא פשוט לעבור מדרגת טייס של בוקר אביבי לדרגת טייס היודע לטוס בכל מזג אויר תוך הסתמכות על מכשירים בלבד. מה שנדרש ממנו נוגד את טבעו היסודי הפשוט. יש להתגבר על הדחף להסתכל החוצה כדי לראות אם אתה טס ישר ומטוסך מאוזן, ובמקום זאת להסתכל במכשיר הקבוע בלוח המכשירים ולקבוע את מצבך לפי מיקומה של בועה או כדורון מתכת קטן. יש לכבוש את ההרגל הפשוט להסתכל החוצה כדי לקבוע את מיקומך באמצעות התוואי והנוף ובמקום זאת להסתכל במפה ובמצפן.

 

אבל מה לעשות? זה בדיוק מה שנדרש מהיהודי שאינו הולך אחר מראה עיניו המטעה.

 

דוב חוזר הביתה עם תינוקו ורואה ברורות בעיניו שהזקנה הזאת היא שגרמה לו את האיחור הגדול, בעוד שלאמיתו של דבר שימשה שליח להיטיב עמו ועם התינוק  טובה עצומה.

 

הוא נוכח לדעת תוך שעתיים שעל מעשה טוב יש גמול טוב. אך אם גם לא היה נוכח בכך מיד, כיצד יכול היה לחשוב כי ייענש בגלל מעשה חסד ולכפור בעיקר הי"א מי"ג העיקרים שה’ גומל טוב לשומרי מצוותיו?

 

 

(מתוך "בעין יהודית")