איך מתאשרים?

 

 

אין לך אדם שאינו חפץ להיות מאושר, והאושר הוא המכתיב לו לאדם את כל האתגרים שהוא מציב לעצמו ואת כל המעשים הרבים הנעשים להשגתם.

 

ניתן לומר כי האושר הינו המטרה הכוללת את כל המטרות של כל בני המין האנושי. הכל טורחים ועמלים כל ימיהם להשגת האושר, כל אחד והאושר שלו, למן הירוד באנשים, שאושרו בתחום החומרני הגס, ועד לגדול שבגדולים שאושרו בתחום הרוחני העליון. הכל מבקשים אושר ורודפים אחריו. ומאחר שזהו העיסוק המרכזי, אם לא היחיד, של כל האנושות לדורותיה, היה מן הראוי ליחד את המחשבה לנושא זה ולברר דברים בטיבו של האושר.

 

 

השעה עשר בבוקר. דני שוכב במיטתו קודח מחום. בגרונו כאב מציק. מיד יבוא הרופא. הוא אחוז בשרעפיו. בדיוק כעת מתנהלת בבית הספר החגיגה הגדולה. מחלקים דברים טובים. חבריו אוכלים את חלקו…

 

ודני זוכר היטב כיצד חלה: אתמול, כשעלה מיוזע ולהוט מהמשחק בשכונה, התגנב למטבח, הוציא מתא ההקפאה שבמקרר מנת גלידה גדולה ואכל אותה בשקיקה. דני זוכר בבהירות את הנאתו המרובה כשבלע את הגלידה הצוננת המחליקה בגרונו הלוהט. זה היה טוב! אבל…מנקודת המבט של עכשיו, מעמדת התצפית של מיטת חוליו, זה נראה רע! אפילו רע מאוד! משהו מוזר קורה כאן, מהרהר לו דני, ליקוק גלידה, שהיה רק אתמול מעשה מאושר שהסב לו הנאה רבה, הפך הבוקר להיות משהו רחוק בהחלט מאושר. איך זה? איך הופכת הנאה לכאב, סתם מאליה, עם עבור הזמן? אך הנה הופיע הרופא והרהוריו של דני נקטעו.

 

 

לפני שבועות אחדים השתתפנו בהלווייתו. מעשן כבד היה. לכלל זקנה טרם הגיע. מהיום בו אובחן אצלו סרטן הריאה ועד לפטירתו לא חדל מלהטיף נגד עישון. היה ממש חוטף את הסיגריה מבן שיחו כמי שחוטף אקדח ממתאבד.

 

איך הוא השקיף בחודשי דעיכתו על ההנאה של הצתת סיגריה ושאיפת עשנה שהיתה מנת חלקו במשך עשרות שנים? הוא זכר כיצד לא פעם נוכח לראות סמוך לחצות הלילה שהסיגריות שלו אזלו, ואז היה ממהר אל מרכז העיר אולי עוד ימצא חנות פתוחה, ואיזה אושר ושמחה היו מציפים אותו כאשר הבחין מרחוק שהקיוסק עדיין פתוח. עכשיו השקיף בשברון לב אחורה. בשאת נפש סקר את אלפי הרגעים המקוללים בהם הצית את האש, הבוערת ומכלה אותו כעת. איזו טיפשות! איזה טמטום! לא אושר ולא הנאה היו אלה, אלא הונאה עצמית משוועת, כל סיגריה.

 

 

25 שנה מעל וגנב, רימה והונה, וכל השלל הושקע בפיקחות. 25 שנה נהנה לראות את הונו הולך וגדל, את עתידו הולך ומתבסס. קרב היום בו יהא מובטח עתידו הכללי ועתיד בניו ונכדיו. בעצם כבר מזמן עבר יום זה. אושרו היה גדול, עצום. כל עמלו וכבודו הושקעו בו. ולפתע התמוטטו השמים ונזדעזעה הארץ: ואדוז פשטה את הרגל, וכל הפיקדונות בבנקים שלה אינם שווים פרוטה שחוקה. הכל נתגלה. עכשיו, בבית הסוהר, יש לו פנאי רב לדון אם אכן היה זה אושר, או אולי היפוכו?

 

 

לפני זמן, כשאופנת הכפתורים נושאי הסיסמאות שלטה בכיפה באמריקה, נראו על חזיהם של בני נוער רבים כפתורים הנושאים את הסיסמא-משאלה: בואו נהיה אמבות!

 

האמבה היא יצור חד תאי פשוט הקולט מזון דרך קרומו החיצוני מתוך הנוזל בו הוא חי. יש להניח שקליטת מזון זו היא אושרו העליון, ואושר זה נמשך כל הזמן, כי כל הזמן הוא קולט מזון. ובעלי הכפתורים, מעומק הלב עולה תפילתם: ‘מי יתנני אמבה במי מדמנה!’ כל החפץ באושר עליון ומתמיד חייב כמובן לשאוף להיות אמבה!

 

אידיאולוגיה זו, שחסידיה אינם מעטים, אינה רק שאיפה אוטופית בלתי מעשית. אמנם שוחרי א.א. אינם מסוגלים להיהפך לאמבות, אבל הם מסוגלים בהחלט להשתמש בסמים! ואכן זאת הם עושים. הטיעון הנ"ל הינו הבסיס להצדקת השימוש בסמים למיניהם. טוען המשתמש בסם: ‘הרי כל האנושות שואפת לאושר. אלא שהאנושות לרוב אינה משיגה אותו, אך אני משיג אותו כרצוני, אני מזריק לעצמי מנה הרואין או בולע כדור אל.אס.די. ואני ברקיע השביעי באושר נפלא, משאת לב כל בן אנוש עלי אדמות’.

 

לו התאגדו כל שוחרי האושר החד צדדי, חסידי אושר עליון ברמה נמוכה, היו נמנים על שורותיהם כל השיכורים שבעולם, כל מכורי הסמים למיניהם, כל בעלי דעת ותבונה הבוחרים מרצונם להשתקע בתחום הנאה המתאים בהחלט גם ללוקים במוחם. חבר כבוד באיגוד כזה יהיה כמובן אותו פדגוג צרפתי דגול, אשר שמו ושיטתו לא ייפקדו משום ספר פדגוגיה, ואשר פעם הביע בהתלהבות את משאלתו-תפילתו להיות חילזון (!) על שום סיבה שלא נאה לכתוב אותה כאן. לא נסכים שיצרפו לאיגוד את שוטה העיירה ולא ילד המשחק באושר עצום בחרוז אדום, משום שאלה לא ויתרו מעולם ביודעין על חלק גבוה יותר באישיותם למען ההנאה, כי מעולם, לאסונם, לא היה להם משהו כזה.

 

 

האדם, כיצור ביולוגי, הוא בעל צרכים פיזיולוגיים שסיפוקם גורם לו הנאה ואושר. האדם הוא גם יצור חברתי, וסיפוק הצורך שלו בקשרים חברתיים אף הוא מסב לו עונג. האדם הוא יצור מוסרי. הוא בעל חושים אסתטיים. הוא יצור חכם ונבון. הוא חש עצמו חלק מהלאום שלו. יש לו רגשות דתיים. כל אלה (ועוד אחרים) ניתן לראות כמרכיבים קומה על גבי קומה, את האדם בשיעור קומתו המלאה. מי הוא האדם השפוי בר-הדעת אשר יסכים לחיסול הקומות העליונות במגדל אישיותו, תמורת אושר שלם של קומת המרתף שלו?

 

באושרו של השיכור ושל צרכן הסמים (בהנחה שהם אכן מאושרים) אין כלל שיתוף של כל קומותיו העליונות של האדם. הם פשוט נרצחו על ידי בעליהם שאיבדו את עצמם לדעת באופן חלקי. רצון הקיום הוא אלמנטארי אצל כל בעל חיים. גם במובן האישיותי, רצוננו להיות את אשר הננו, ולא נסכים למחוק חלקים מאישיותנו.

 

יתירה מזו, שאיפה עזה מפעמת בלב כל אדם לעלות ולהתעלות, על אף ידיעתנו שככל שעולים, קשה יותר ויותר להשיג את האושר. אך אין אנו מוכנים לויתור על התעלותנו למען השגת אושר באיכות נמוכה התואמת מי שאיכותו נמוכה משלנו.

 

"יוסיף דעת יוסיף מכאוב", אמרו חז"ל. אדם מתעלה בהוספת הדעת למרות ידיעתו את המכאוב הנגרם בשל כך.

 

 

כתבי הקודש מבטיחים אושר לאדם. איזה אושר הוא זה? על מה הוא מובטח? ניקח את התנ"ך ליד ונעלעל בו מעט כדי למצוא אחדים מאותם פסוקים בהם מופיעה המילה "אשרי".

 

הנה אחד מהם: "אשרי איש ירא את ה’, במצוותיו חפץ מאוד" (תהלים קיב, א). והנה עוד אחד: "אשרי כל ירא ה’ ההולך בדרכיו" (קכח, א). משתמע מכאן שירא ה’ ההולך בדרכיו וחפץ במצוותיו מאושר יהא. ואיזה אושר יינתן לו? סביר להניח שאושר שנותן ה’, בורא האדם, הכל יכול, מן הדין שיהא אושר מושלם! אושר המכוון כנגד כל קומותיו של האדם, מן הדיוטה התחתונה ועד רום שמי קורה של עליית הגג. אפשר שלא בכל מקרה נזכה לראות זאת ולהכיר בכך, דיינו השיקול המורה לנו שכך צריך להיות, ובכמה מן המצוות אף ניתן לראות זאת.

 

 

הנביא ישעיהו מבטיח אושר לשומר השבת: "אשרי אנוש יעשה זאת…שומר שבת מחללו" (מלחללו) (ישעיהו נו, ב). נבדוק מה טיב אושרו של שומר השבת. ידוע לנו שאדם יכול לקיים את מצוות השבת, כמו כל מצוה אחרת, ברמות איכות שונות. וניתן גם להניח ששכר המצוה, הנשקל בפלס עליון, בודאי ישולם באותו מטבע של המצוה עצמה. לא נעסוק בשכר הנשמר לעתיד לבוא, אשר אותו עין לא ראתה ואין אנו יכולים אף לאומדו. נבדוק רק מה שניתן לראות ולחוש כאן.

 

אדם אחד, שומר שבת בדרג הגופני התחתון, השבת היא לו יום מנוחה. כך הוא מקיים את השבת, וכך, במנוחת הגוף ובחילוץ עצמות, גומלת לו השבת.

 

לעומתו, אדם שני, שומר שבת בדרג הפסיכולוגי, הוא עושה מאמץ נפשי לקיים "יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה". אין אצלו דיבורי חול ואין הרהורי עסקים, והוא מתנער מהחולין מכל וכל. כמובן שדרגות משנה רבות לאין סוף קיימות בדרג זה. (על הרב אריה לוין זצ"ל, מספרים שמכתבים שהיו מגיעים אליו ביום שישי  לאחר חצות היום לא היה פתוח, כדי שלא יטרידו אותו מחשבות זרות ודאגות ביום השבת). לשומר שבת כזה בקומתו הפסיכולוגית מהווה השבת מעיין להתחדשות כוחות נפשו.

 

שמירת השבת באה לידי ביטוי גם בתחום הסוציו-משפחתי, כל המשפחה מתכנסת סביב שולחן השבת. במרכז, קידוש, עונג שבת בסעודה בצוותא, זמירות, שיחה (פרשת השבוע וכו’). איש כפי המאמץ שישקיע בדרג זה של שמירת השבת, ישולם במטבע אושר של התחושה הנפלאה של "שבת אחים גם יחד" באיחוד בני המשפחה לגוף אחד בנפשם. סוציולוגים רואים בשבת את אחת הסיבות לחוסנה של המשפחה היהודית במרוצת הדורות.

 

לעומתו, אדם שלישי, משקיע בשבת ומקבל ממנה לא פחות מקודמיו. אך הוסיף עליהם את קביעת יום השבת כיום לימוד תורה אינטנסיבי. הוא נוטל עמו מן השבת מטען רוחני צידה לדרך, דרך ארוכה בת שישה ימים בדבר החולין של ששת ימי המעשה, עד נאת המדבר של השבת הבאה. כל השבוע שלו מתקדש. והרגשת הקדושה ואושרה יעמדו ביחס ישר (אולי ריבועי) למאמץ המושקע בקידושה של השבת.

 

אדם רביעי, הוסיף על קודמו בכך שגם הקדיש מחשבה על תכלית השבת, תוך התבוננות בבריאת העולם ובבורא. הוא העמיק חקר בפרטי הבריאה ובחכמת הבורא המתגלה בבריאה, והשריש בזכירתו וברגשותיו את מה שנועדה השבת להזכיר. בעצם מעשיו זכה להקנות לעצמו הרגשה עליונה שקשה לתאר אותה למי שאין לו קירבה אליה.

 

אדם חמישי, עסק בכל מה שעסקו קודמיו, "ונוסף על אלה העמיק חקר והגות על שנתעלה למעלת הקדושה האמיתית, ושמח בעושהו על שהאיר לו בזיו השכינה להגות בו ולהיווכח בגדלותו מתוך גדולת מעשיו, ומבין הוא את רוממות הזיקה השכלית והמצוותית בינו ובין קונו כמו שהיתה כוונת הבורא יתעלה בשמירת השבת, שנאמר: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם". וממעט הוא בכל מה שמתיש את הזיקה הזאת לבל יפסיקוהו מהגותו. ובסוף דרכו השיג בפנימיותו יראת ה’ ואהבת שמים ותשוקת א-ל חי עד כדי כך, שאפילו (כאשר) איברי גופו תובעים את מזונם, אינו מרגיש רעב, בהיות נפשו מדושנת ממה שעלה בחלקה, ובזאת יגיע בדרכו המיוחדת אל משאת נפשו, כמו שנאמר (ישעיהו כו, ח): "לשמך ולזכרך תאוות נפש" (מתוך דברי רבנו אברהם בן הרמב"ם, המתאר את שומר השבת בדרגה גבוהה ואת אושרו העילאי, שניהם למעלה מהשגתנו).

 

הנה כי כן ראינו, ולו גם בצורה שטחית, כיצד אושר של מקיים מצוה מקיף וחופף את מלוא שיעור קומתו שהושקע בעשיית המצוה. אם נשתדל, נזכה להבחין גם במצוות אחרות באותו בניין רב קומות של האדם הבא לידי ביטוי באיכות עשיית המצוה, ולעומתו האיכות והעושר הפנימי של האושר כשכר מיידי של המצוה. (למי עדיין מתחשק להיות אמבה?)

 

 

כל אושר חומרי, מעצם טבעו הינו על תנאי. אין צורך בדמיון מפותח כדי לצפות התפתחויות אפשריות שתהפוכנה את מה שנראה עכשיו כאושר, להיפוכו. כל מאושר כזה מחזיק נפשו בכפו מפחד שמא יתברר שאושרו נבוב היה מלכתחילה.

 

אין הדבר נכון כאשר מדובר באושר אמיתי, זה הנובע מקיום רצון ה’. אושר זה מהותי ואינו תלוי בכל התפתחות שתארע בעתיד (חוץ מחרטתו של עושה המצוה התוהה על הראשונות).

 

השקעה במעשה מצוה היא השקעה בטוחה, שום פיחות לא יכול לחול עליה בעתיד, וערכה נשאר לנצח. המצוה היא מוחלטת ואושרה הוא החלטי (עיין תהלים קיב). גם אם לא נחוש בו במקום באושרנו, (כשם שהחוסך בגיל 30 לקופת הפנסיה אינו נהנה עכשיו מחסכונותיו), יהא ליבנו סמוך ובטוח שפרי עמל מעשה המצוה שמור לבעליו בבנק בטוח, בנק שלא יפשוט את הרגל, בנק המשלם ריבית גבוהה, ונאמן הוא בעל הבנק שישלם לך.

 

 

יפה! עמלנו בעשיית מצוה מובטח כהלכה. אך מה בדבר כל השאר? איך מחילים גם על השאר ביטוח כה מעולה? התשובה פשוטה: ניתן לשלב כמעט כל מעשה חומרי שעושה האדם בקיום מצוה מן המצוות.

 

והרי מספר דוגמאות:

 

כאשר אתה קונה מעדנים וממתקים שאהבת, קנה אותם לכבוד שבת (ואמור זאת בפיך). אותם הדברים אמורים בבגד חדש שלבישתו הראשונה לפחות תהא בשבת ויום-טוב.

 

כאשר יוצא אדם לעמלו יום יום לשמונה שעות להרוויח כסף, יכול הוא לראות זאת כמילוי חובתו לה’ לפרנס את בני משפחתו.

 

ללמוד אומנות זוהי מצוה. בקישור מחשבתי ונפשי נכון, יכולים לימודים ורכישת מקצוע להיות קיום מצוה (בתנאי שאכן אין מתנגשים ביניהם האמצעים והמטרה).

 

את שוטפת כלים, ההקפדה על הפרדה בין כלי בשר לכלי חלב אף היא מילוי רצון ה’, ואם חשבת על כך הרי את עוסקת בעבודה קדושה.

 

מצווים אנו לבחור בחיים, חיים של אהבת תורה ומצוות ויראת שמים, וכל אשר מחובר אל חיים כאלה יחול עליו אותו ביטוח, שהרי המטרה אכן מקדשת את האמצעים (ולא במובן השלילי המקובל). והוא שאמרו חז"ל (פ"א, פ"ב): "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

 

 

(מתוך "בעין יהודית")