אישיות לוחצת

 

 

שני שלבים יש לה, לכל אישיות, מרגע שהיא נובטת לאטמוספירה ועד להתגבשות הסופית.

 

כמו פרפר שתחילתו גולם וסופו זוג משושים ושתי כנפיים פרושות ויפהפיות, כך היא האישיות, תחילה גולם וסופה – גם כן גולם אבל קצת יותר אמיתי.

 

השלב הראשון, שלב הגולם הפרימורדיאלי, מתחיל מרגע גיחתו של התינוק לאויר העולם ועד גיל עשרים, כינון וייסוד האישיות.

 

כל תינוק נולד עם החבילה הפרטית שלו, צרורו המכיל סינפסות עצביות, קצת מלטונין, עקבות סרוטונין וכמה מולקולות של אדרנלין, קורטיזון, נוראדרנלין ותירוקסין. זוהי כל האישיות של האדם וזו גם ייחודיותו, לכל תינוק קומבינציה שונה של כמויות, לאחד יותר סרוטונין ופחות מלטונין, לאחד אקסונים ודנדריטים פעילים, לאחר – רגועים, לאחד סרוטונין בצמצום ולאחר אדרנלין במינון יתר, זה כל ההבדל, מכאן ואילך, המערכת ההורמונאלית הבסיסית הזאת מתחילה להיות מנווטת לאשר יוליכוה עד לאישיות הסופית.

 

במשך עשרים שנה שומע האדם הערות, התבטאויות, עקיצות, צעקות ומחמאות: "אתה עצלן, אתה ילד רע, אתה לא מבין כלום, אתה גדול, אתה חמוד, אתה מסוגל לעשות הכל, אתה גאון, אמא אוהבת אותך, אמא לא אוהבת כאלה ילדים" וכו’ וכו’, אינסוף ביטויים חיוביים ושליליים וסתמיים ומעורבים זה בזה וסותרים זה את זה והולכים וחוזרים חלילה.

 

כל ביטוי החודר דרך האוזניים, זוחל ישירות למערכת ההורמונאלית העצבית ומזיז משהו באישיות, כל אמירה מסדרת את האופי בסדר החדש.

 

תינוק עם רמת אדרנלין בסיסית גבוהה, יהפוך לאדם נוקשה ועצבני אם ישמע יותר מחמאות מסוג: "תפסיק להיות רשע, תירגע, אי אפשר אף פעם לסמוך עליך", ויהפוך לאדם פעיל ציבור וכריזמטי אם ישמע יותר מחמאות מסוג: "כשאתה רוצה אתה יכול, עם כוח רצון כמו שלך אתה תגיע רחוק".

 

כאמור, הכל תלוי במינון. כל ביטוי, כל משפט וכל דיבור – עושה משהו לאישיות, הסך הכולל בונה אותה לתמיד.

 

בסביבות גילה העשרים האישיות יציבה ומעוצבת והאדם מתחיל לסמוך עליה בתור אישיות בפני עצמה. הוא חש פחות מחויבות למעשיו ותולה תקווה באישיות שלו כאילו היא זו שתציל ותגונן עליו בחיים. באיזשהו שלב, מתחיל לשבת בטל, בחיבוק ידיים, ותולה את האשמה בבת זוגו – האישיות.

 

למשל,

 

"אני לא מסוגל לעשות כאלה דברים, מה לעשות, אני איסטניס, ככה נולדתי, לא יכול להתגבר על עצמי".

 

"תיזהר אם תרגיז אותי עוד פעם, יש לי פתיל קצר, אני לא תמיד מצליח לשלוט על עצמי".

 

"אם אני אחליט שאני לוקח את העסק על הכתפיים שלי – אני אצליח".

 

"עזבו אותי, אני אדם רכרוכי, אני לא מסוגל להתמודד עם בעיות שכאלה".

 

אלו הן השנים בהן האדם תלותי, קשור לסינור של האישיות, היא זו השולטת בו והיא זו המנווטת את חייו ופועליו.

 

כאמור, כמה שנים טובות עד להתפכחות.

 

בתוך כל אישיות יש שד קטן המנסה בכוח להרוס אותה, קוראים לו: "למה?", זהו היצר הרע שלא נותן לקבל דברים כהווייתם ומוכרח תמיד לשאול ‘למה?’

 

זה מתחיל עם חיפוש עבודה. מגיעים לראיון, מרגישים מעולה, העבודה הזאת תפורה בדיוק עלי, בטחון עצמי בשמים, יודעים לענות ישר ולעניין, אך מה לעשות, בסוף מקבלים תשובה שלילית, ‘לא התקבלת’. אפשר לקבל את זה כפשוטו, לא התקבלתי כי היתה מישהי יותר מוצלחת ממני, אבל אפשר גם אחרת, כמו שרבים וטובים אוהבים לעשות, להרים טלפון ולשאול את השאלה הדסטרוקטיבית: "למה?" מעבר לקו לא חושבים פעמיים ועונים בכנות: "את לא מספיק אסרטיבית".

 

זהו, כאן נוצר הסדק הראשון באישיות.

 

"מה, אני לא אסרטיבית? הן כל חיי עומדת אני על דעתי ביושר וכנות, איך אפשר לומר עלי דבר שכזה? מילא, היו אומרים שאני לא מסודרת, לא יקית, לא קטנונית, ניחא, אבל כזו טעות?"

 

זה שלא עבדת כלום על האסרטיביות שלך, קיבלת את זה על מגש של כסף מהסביבה שפיתחה בך את התכונה הזו, את זה את לא לוקחת בחשבון, את מתייחסת לתכונה כאילו יצרת אותה בעצמך ונפגעת.

 

בעבודה הבאה שהיא לא מתקבלת, היא שוב לא מצליחה להתגבר על יצר הסקרנות, מרימה טלפון ושואלת: "למה?" והם עונים ביושר: "אנחנו מחפשים ראש יותר טכני". הסדק הולך ונפער וגורר אחריו שברים קטנים בצד, "וכי לי אין ראש טכני? הן כל החיים הייתי בקבוצה א’ בחשבון"…

 

אחר כך, כשהיא מתקבלת כבר סוף סוף לעבודה היא שוב לא שולטת בעצמה ושואלת בחיוך של ענווה: "למה קיבלתם דווקא אותי?" והם עונים לה בהגינות: "מצאנו בך עממיות, סבלנות ופשטות". שוב משהו מדאיג באישיות, "זה טוב, עממיות סבלנות ופשטות, זה מצוין, אבל לא מה שחשבתי על עצמי".

 

כל "למה" שודדת נדבך שלם מהאישיות ונוטעת מילה חדשה: "לא". למה הם לא רוצים אותי? כי את לא מספיק…אם עד היום חשבת שאת חכמה ומבריקה ומצליחה, לאט לאט הלאוין ממלאים מקומם של הלמות, והאישיות הופכת חשופה ומקבלת צביון חדש: צביון ה"לא".

 

לא חכמה, לא מבריקה ולא מצליחה. כל תכונה שעיטרה את האישיות בגיל העשרים, מקבלת שם לוואי קטן בגיל השלושים, הארבעים ומעלה, שם תואר של "לא".

 

אחרי כל הלמה ששאלנו בחיים, ברגע שהגענו למסקנה הריאלית ואנחנו יודעים מה אנחנו לא, חשפנו את האישיות שלנו האמיתית.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה").