מעשה ידי הזמן

 

 

הזמן הוא מושג מופשט, חסר מידה וחסר ממשות. אין לו נפח ולא אורך חיים, לא ממשות, לא אקזיסטנציה ולא כל ביטוי מנופח אחר.

 

הוא פשוט לא קיים. ההוכחה היא – שמעולם לא הצליח בן אנוש להשיגו, כלומר, להגיע בזמן.

 

החיים מורכבים מיחידות של אירועים הזורמים ברצף, לכל אירוע שכזה – משבצת משלו. האנשים מתאימים את עצמם למשבצות הסובבות אותם בהתאם לאג’נדה מתוכננת ומדויקת, כמו לימודים, עבודה, פגישות, שמחות, קניות, אסיפות הורים, הרצאות וכו’. לכל מקרה או טקס יש הריבוע התוחם אותו, הזמן המדויק המיועד לו וכדי להספיק למלא את סדר היום כראוי, יש לעמוד בלוח זמנים קפדני. אף על פי כן, תמיד, אבל תמיד, או שמאחרים או שמקדמים, אף פעם לא מגיעים בזמן.

 

אי עמידה בלוח הזמנים, אינה שרירותית. יש איזשהו סדר נורמטיבי חסר כללים כתובים, אך טבוע עמוק בקוד הגנטי המפלח את האירועים לשתי קבוצות, קבוצת האירועים המאחרים וקבוצת האירועים המקדימים.

 

חופה האמורה להתקיים בשעה שבע בדיוק, תצא אל הפועל בשמונה וחצי, כי כבר ראינו ששבע בדיוק, לא קיים, אין חיה כזאת, שעה מדויקת היא מושג ערטילאי, שבא רק לתחום בין המקדימים למאחרים. והיות שחופה מסווגת בין האירועים המאחרים, הרי שבע בדיוק לעולם לא יהיה שבע ורבע, הוא יהפוך אוטומטית לשמונה וחצי. מי שמזמין אורחים לחופה בשבע ועורך אותה בשבע, ריח של רמאות נודף הימנו.

 

כנ"ל סעודת ברית או פדיון או בר מצוה או שבע ברכות. לכל אירוע הטווח המוסכם לאיחור. בברית – ארבעים וחמש דקות. פדיון – שעה ורבע, שבע ברכות – שלוש שעות ובר מצוה – שעתיים.

 

שעה עשר בבוקר בשפת ברית, הרי היא עשר ארבעים וחמש בשפת הקוד הגנטי המובן והמקובל. כנ"ל לגבי הרצאות. הרצאה מתקיימת בפועל שעה לאחר הזמן הרשום בהזמנה, למעט המרצה, עבורו הזמן המדויק הוא שעתיים לאחר מכן.

 

יש לציין, שהכלל המדעי בדבר הטמפרטורה המשפיעה על החומר להתפשט בחום, משפיעה גם על הכללים המקובלים בנושא האיחורים. עם הזמן, הנוהג הסטנדרטי מתנהג כאילו להבה מלובה תחתיו ובהתאם לחוקי הפיסיקה הוא הולך ומתפשט והאיחורים הולכים וגדלים.

 

ישנם מקרים הפוכים.

 

קחו למשל, חלוקת מצרכים. בין ארבע לחמש מחלקים ביצים בחצי המחיר. במקרה כזה, אף אחד לא יאחר, גם לא יגיע בזמן, כי אין מושג כזה. במקרה זה אנשים יגיעו שעה לפני הזמן. כבר בשעה שתיים יתגודדו קבוצות קבוצות סמוך לשערי החלוקה וימתינו. הכל היה אמור להתאים להפליא, ממש כמו שעון חורף או קיץ שרק מזיזים אותו והוא לא פוגם בסדר היום, וכל מה שהיה צריך הוא, לפני שינון האלף בית או ארבע פעולות החשבון, פשוט ללמוד את הקודים הנהוגים בענייני הקדמה-איחור.

 

אלא, שכאן מתעוררת בעיה לא פשוטה. אם החלוקה אמורה להתקיים בין ארבע לחמש והצרכנים עומדים כבר מהשעה שתיים, הרי שלמחלקי הביצים קוד שונה לעמידה בלוח הזמנים. מחלקי ביצים אף פעם לא מקדימים, הם, על פי כללים מוסכמים, אמורים לאחר. לכן רק בשעה שש וחצי מתחילה חלוקת הביצים בפועל ונוצר בזבוז זמן משווע.

 

בקופת חולים המצב דומה. פציינטים מקדימים להגיע בערך במחצית השעה, כדי לתפוס תור. אלא שרופא שהזהיר את הפציינט לבוא בשעה מאוד מדויקת כדי לא לאחר, דווקא הוא כן מאחר, מגיע בערך שעה אחרי הזמן. יוצא שהשעה המאוד מדויקת לביקור מתפרסת על פני שעה וחצי לפחות.

 

מדוע התפתח אצלנו הפגם הגנטי הזה עד כי נוטים אנו לראות בכל יקה המחבב שעות מדויקות מין רבולוציונר השואף לחבל בסדר האנושי?

 

יש אומרים כי עומס החיים השפיע על דחיית מטלות, ובכך גרם לאיחורים. יש הטוענים כי דווקא השעמום הוא שפרס כל מטלה בחיים לשעות אין סוף, כדי למלא את הזמן בפעילות יזומה. בכל מקרה, הזמן יצא נפסד והפך להיות כלום. רק מעין גבול מטושטש בין איחור להקדמה.

 

קול טרטור מקדחות והלמות פטישים מנסה בהצלחה רבה להקדיח את הרעיון. והשעה ארבע ודקה בדיוק, אכן, יש מקרה אחד ויחיד ויוצא דופן, בו מקפידים על הזמן המדויק ושהעולם יעמוד על הראש, זו השעה ארבע ודקה.

 

משתיים לארבע הן שעות המנוחה המקובלות מדורי דורות. אוי למי שיעז לתקוע מסמר בקיר או לפצח גרעינים, הצעקות והצווחות תפרוצנה דווקא ממי שלא הלך לישון. כי מי שישן לא שומע. השעתיים האלה קודש קודשים, אסור להפריע בהן.

 

ולכן, כשהשעון מצלצל ארבעה צלצולים, נוטלים כולם את המקדחות והפטישים ומתחילים לעבוד. ואין לך הנאה גדולה מהנאת הפורקן הזאת, עד כי רוב רובו של עולם קונים מקדחה למטרה זו בלבד, להרעיש בארבע ודקה.

 

כי אם לא כן, למה בכלל קונים מקדחות?

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")