נשאבים בזמן?

 

 

האבן עזרא אומר כידוע, כי "האתמול כבר אין, העתיד עדיין וההווה כהרף עין", ואם כן הוא שואל, "דאגה מניין?"

 

החסרון בהווה כמובן, שהוא רץ מהר מדי. אבל גם האימרה הזאת לוקחת בחשבון שאנחנו בכל זאת עסוקים בהווה, ובלי הווה אין גם עתיד אלא פסק קול ריק. לעומת ההווה שחסרונו במהירותו, העבר והעתיד אינם בחשבון כלל. שהרי כאמור העבר כבר אין והעתיד, בגדר "עדיין".

 

 

אדם הקורא ספר מתח, שבו הסיפור, אם בכלל קרה, התרחש לפני שנים רבות. הקורא מרותק לשורות ולמילים המושכות שרשם הסופר הפורה, שגם יודע להסתגנן, זורם עם הסיפור, נתון כולו במחוזות אחרים, הוא חי את הנפשות הפועלות, את המעברים הדרמאטיים שהם עוברים, הוא מתהלך בודד בין שונאי נפשו של "הגיבור", שבכל רגע שיתגלה – יפגעו בו. הקורא מעלה זיעה, קצב ליבו קופא או עולה, לעיתים שערותיו סומרות.

 

אם יעצור הרי ישאל את עצמו, מדובר פה על מישהו אחר, שאולי בכלל אינו קיים, אבל בכל מקרה, כדרכם של סופרים וסיפורים, בסופו של דבר יצא ה’גיבור’ חי אחרי כל התיאור המפחיד.

 

מדוע הקורא שרוי במתח בכלל? הרי אם היה חושב לרגע, היה ברור לו כי מה שעובר עליו (בעצם הוא במו ידיו שוקע אל תוכו) הוא יותר ממגוחך. בעיקר כאשר בעת שהוא קורא על איזשהו עבר מפוקפק הוא מחמיץ את ההווה. אך מה לעשות וטבעו של האדם שהוא לא מסוגל להיות בהווה, שההווה הוא עבורו דבר בלתי קיים, כי הוא למעשה חי את העבר. כי ההווה מחייב אותו והעבר הוא הצגה שנוח לשקוע לתוכה פנימה.

 

כך גם לגבי מי שדואג את דאת המחר וחי את מה שעוד לא בא לעולם – אף הוא עושה דבר לא ריאלי, בלתי מציאותי בעליל, והמתח שמלווה אותו בשל העתידות שעדיין לא הגיעו, וספק אם אי פעם יגיעו, הוא מעשה שטותי. אבל לא, הוא דואג את הדאגה של המחר, חושב רק עליה, ואף מנסה לבטח את עצמו כלכלית כדי לפתור לעצמו או לדורות הבאים אחריו, בעיות שהוא לא יודע אם יגיעו ואם הממון יושיע אותו מהם בכלל.

 

 

חלק משמעותי מאוד מהמתחים שעוברים על האדם נובע מזכרון העבר ומדאגת העתיד. הבעיה היא לא רק המתח שהוא נמצא בו אלא גם שחלק גדול מאוד מהקשיים שעוברים על האדם – כולל אפילו בעיות הבריאות שלו! – מגיעים בשל מתחים עודפים שמקורם מדבר ששמור עימו בזיכרון ומהמתחים הנוגעים להתרחשויות העתיד שעוד לא קרו ואולי לא יקרו.

 

אחת התוצאות של השוטטות בעבר ובעתיד, שהמתח – מודע או בלתי מודע – משתלט על האדם, הוא נוטל ממנו את עצמיותו, את היכולת להתעסק בענייניו שאכן חשובים לו, הוא פוגע בשלווה שכל כך דרושה לו, הוא מרפט את בריאותו הפיזית. בקיצור, הוא מונע ממנו להיות מה שהוא.

 

הדבר גם נוגד את דרך היהדות. ידועה הגמרא האומרת, כי מי שדואג לפרנסתו ביום המחרת הרי הוא מחסרי האמונה. במקרה כזה – כמו במקרים רבים – המחוסר אמונה והמחוסר חכמה צועדים ביחד.

 

 

ייתכן שהקורא ישאל את עצמו: מעניין, אולי אני שונה מכולם. אני בכלל לא חש כי אני מצוי עתה במתח. ואכן, הקורא צודק! במודע הוא אכן לא חש כי הוא שרוי במתח. אך יש לזכור כי קיימות רמות מתח שונות ויש גם רבדים שונים באדם שבהם המתח עלול להיות פעיל. לא אחת, גם מבלי שידע האדם שבהם המתח נמוך יותר ולכן פחות נראה, ויש מצבים שבהם הוא גבוה ולכן הוא נצפה בגלוי.

 

ברור שאדם המצוי לפני הכרעה חשובה, נתון במתח רב שמקשה עליו מאוד את התפקוד הרגיל והיומיומי. אדם המצוי לבדו בלילה במקום לא בטוח וחושש, גם הוא מצוי במתח. אבל גם אדם שרץ לאוטובוס ואינו יודע אם יספיק להגיע בזמן "ולתפוס" את האוטובוס, גם הוא מצוי במתח, וגם אם זה מתח מופחת, הוא אינו תורם לשלווה, והוא בהחלט משפיע על האדם. כאשר השאלה עד כמה המתח משפיע ומושל על האדם קשורה כמובן בשאלה אחרת, עד כמה יש לו אלטרנטיבה לאוטובוס במידה ויאחר, ועד כמה חשוב לו לנסוע.

 

 

המתחים יורדים לכל תחומי החיים. גם פגישה בין שני אנשים שאינם מכירים זה את זה, מביאה בכנפיה רמה מסוימת של מתח, בדרך כלל בלתי מורגש. כמו למשל ההתלבטות, האם אני מדבר בצורה נכונה וטובה, האם אני מציג את עמדותיי בצורה מובנת וכו’.

 

כך גם העתידות שברגע זה בלתי רלוונטיות משפיעות על הגברת הדאגה ועל הפחתת השלווה. דיברנו על מתח של ערב הכרעה חשובה מאוד, והנה האדם מוצא את עצמו דואג גם את דאגות המחר, בעצם המחרתיים, וככל שיתקרב מועד ההחלטה, המתח שלו יעלה עם הציפיות. זה כמובן מעשה לא הגיוני שאינו מיטיב איתו.

 

 

אילו אדם היה יכול לשכוח את העבר ולא להניח למחשבתו לדאוג את דאגת האתמול, הרי היה אדם מאושר. ואילו לא היה צריך לדאוג את הרגע הבא, הרי לא היה מאושר ממנו.

 

מה אם כן העצה? וכי אדם יכול לתת לעצמו פקודה: תפסיק להיות במתח!

 

ובכן, יש דרך להתמודד עם המתח שמשתלט על האדם באמצעות תשובות טאקטיות. כאשר מדאיג אותך דבר מה, במקום להיות מוטרד לאורך כל היום, קבע לעצמך מראש זמן שבו תדאג לאותם דברים.

 

אבי ז"ל, רשם כמה דברים על התועלת שבקביעת "זמן דאגה" מראש. כך שכאשר אדם מנסה להדחיק באופן סתמי ללא מענה משהו שטורד את מחשבתו, מתפתח מאבק שבו המחשבות והטרדות מנסות לחזור ולתפוס את מחשבתו, כמו מים שתמיד משיגים מוצא אחר גם אם סותמים את הדרך שבפניהם. לכן אין טעם להדחיק את המחשבות אלא לתעל אותן ולתת להן מוצא. וכך גם האדם שולט על עצמו ועל היכולת התפקודית שלו, וכדבריו: "מאורעות הלוחצים על ליבך אל תתנם לגלגל במחשבתך, במשך מהלך היום תגרש אותם אם יעלו בליבך, יחד להם זמן מיוחד שתקבע עבור זה ותבחן אותם כדי לחשוב עליהם ולהחליט על דרכך".

 

בעוד המתח מנטרל את ההווה, הרי הדרך המאפשרת לנו לחיות לצד מתחי העבר והעתיד מבלי לתת להם להשתלט על כל חיינו, מעניקה לנו את ההווה ואת היכולת לחוש אותו ואף ליהנות ממנו.

 

היכולת להתמודד עם מתחי העבר-עתיד, יכולה לעזור מאוד בחיי המשפחה. הרבה מאוד בעיות וקשיים שבני זוג נתקלים בהם מעיבים על המערכת המשפחתית. חלק גדול מאותם קשיים נובעים לא מהמצב העכשווי, אלא מההתנהגות של בן הזוג אלינו אתמול, שלשום, ואין ספק שגם ממה שהיה לפני שנים ואין סיבה שימשיך להפריע היום ויגרום לנזק נוסף ומיותר.

 

 

ההתבוססות בעבר עשויה להיות אחד הנזקים הקשים שהאדם גורם לעצמו בהווה. זה קיים בחיים המשפחתיים, החברתיים, וכך גם בכל נושא ונושא. העבר הוא לא אחת אויב הניצול הנכון של ההווה.

 

הקב"ה המחדש בטובו מעשה בראשית, בורא בכל יום לאדם יום חדש, ונותן לאדם צ’אנס להתחיל מבראשית, כאילו לא קרה דבר, כפי שדורשת מאיתנו התורה להתייחס ללימוד ולקיום המצוות בכל פעם כהתחלה חדשה. וכפי שחז"ל אכן אומרים על קריאת שמע: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". כלומר, תן לעצמך את היכולת להתחיל מבראשית

 

דורשי הדרשות מבקשים לומר, כי גם לאדם כדאי לחשוב על מציאות זו של התחדשות העולם. למשל, כאשר הוא אומר בכל בוקר "מודה אני", ולהודות להקב"ה על יום נוסף וחדש, שהוא למעשה עולם חדש, עם השפעות חדשות. כאשר אדם קם בבוקר הוא מקבל את הצ’אנס למתוח קו על העבר ולהתחיל את עצמו מחדש, ואילו היה מתייחס כראוי לאופציה זו היה משנה את מהלך חייו.

 

 

היום החדש יכול להתחיל בחיוך, במחמאה לכל בני המשפחה.

 

אבל לא רק היום מתחדש, אנחנו יכולים לחדש את עצמנו בכל רגע. גם אם יצאת מהבית במצב רוח קודר, כאשר אתה שב אליו, תחזור עם מצב רוח מרומם. לצורך זה ניתן להשתמש באמצעים טכניים שיעבירו אותנו למחוז אחר. תוכל לשיר לעצמך שירים שמחים ואלה יסייעו לך להיכנס לרגע חדש. בלי ספק ברגע שתכנס לביתך בשמחה – הדבר ישפיע על כל בני המשפחה, וחוזר חלילה.

 

אבל למרבה הצער, בדרך כלל איננו נותנים לעצמנו את הצ’אנס לשנות באמצעות ההווה את העתיד, ובני אדם מעדיפים להישאר תקועים בעבר, גם משום שזה הדבר היחיד שמוכר להם.

 

 

חוסר היכולת של בני אדם להיפרד מהדברים הלא נעימים שקרו להם בעבר, הופך לא אחת לחומר נפץ שהופך את הנישואין ל"מוסד" לא מוצלח, או למצער להרבה פחות מוצלח מכפי שהיה יכול להיות, אם לא מפרק אותם עוד קודם לכן…אבל באותה מידה שהעבר מעכיר את ההווה, כך גם העתיד עלול להעכיר אותו.

 

רבים מאוד שהתאכזבו מחיי הנישואין – וזה כולל למעשה את רוב האנשים הנשואים שבשלב כלשהו חשים כי עשו טעות בנישואיהם, וזוכרים היטב את הרגעים השליליים בעוד שהרגעים היפים שחוו במשפחתם נראית להם כמובנת מאליהם עד שאינם ראויים אפילו להתייחסות. את הרגעים האופטימיים הם בכלל לא לוקחים בחשבון. התוצאה עלולה להיות מרחיקת לכת מבחינת התחושה. הנחה כזו עלולה להיות בסיס לפיתוח מחשבות אובדניות מבחינת הנישואין.

 

למשל, המחשבה (השכיחה) כי לאחר שאחתן את ילדי (או כשהם יגדלו וכל אחד יפנה לדרכו) אפרק את המשפחה. כל אחד יודע רק על עצמו, אבל הרבה מאוד אנשים חושבים כך. המציאות היא שהדבר לא קורה בסופו של דבר, ומספר האנשים המפרקים את משפחתם בגיל גבוה – אינו גבוה, תודה לא-ל, גם אם כל מקרה כזה שקורה – זוכה לתהודה רבה, בשל ההלם שהוא גורם.

 

אך גם אם הדבר לא יקרה, הנזק העכשווי כבר קורה. כאשר אדם חולם על פירוק המשפחה, והוא כבר לא רואה במשפחה עובדה קיימת אלא מצב זמני, הוא נוטה לראות כל דבר במשקפיים שחורות. במידה מסוימת זה ההבדל בין אדם ששוכר דירה לתקופה מסוימת לבין אדם שקונה דירה.

 

לכאורה, גם מי ששוכר דירה היה צריך להשקיע כדי שירגיש טוב ונעים, ויש כאלה שאכן משתדלים להיטיב עם מצבם העכשווי. אבל בכל זאת אינה דומה השקעה בדירה שכורה להשקעתו של אדם שקנה דירה על מנת לשהות בה באורח קבע. על כן, עצם המחשבה שבעתיד אפרק את המשפחה – גורמת נזק להווה.

 

כאשר אדם יודע כי כאן מקומו, כאן ביתו, זו אשתו/בעלה, אלה ילדיו ועם מציאות חיים זו הוא יחיה כל חייו, באופן טבעי הוא הופך יותר לפטריוט של המשפחה, הוא מקבל את הדברים שקורים – ותמיד קורים דברים ובכל הרכב נישואין – בצורה מרוככת יותר ולא כל דבר קטן מקפיץ אותו.

 

על כן, הדבר החכם שאדם יעשה הוא להיות ריאלי, לדעת שבסופו של דבר הסיכויים שיפרק את משפחתו בגיל מבוגר קרובים לאפסיים. הוא משתעשע ברעיון שווא ובכך הוא פוגע קשות בעצמו גם בהווה וממילא גם בעתיד.

 

גם אם הוא יהיה מהמקרים המעטים מאוד שפירוק יתממש בהם, הרי בינתיים הוא הפסיד וגרם לעצמו עשרות שנים של סבל והחמיץ את חייו (זאת מלבד העובדה שמרבית אלה שאכן פירקו את המשפחה – התחרטו לבסוף על החלטתם, גם אם לא יודו בכך).

 

 

וכל זה משום שהניח למחשבות הלא ריאליות על העתיד, להשתלט על ההווה שלו וגם על העתיד.

 

אכן, האדם שמנסה להשתנות מתמודד עם שני "אויבים". האחד הוא העבר, השני הוא החשש מפני העתיד.

 

זו כמובן לא גישה נכונה. כאשר אנשים מתייעצים לגבי התנהגויות במשפחה, ואני מציע להם עצה שב"ה עשויה להועיל, פעמים רבות הם שואלים אותי "ומה נעשה הלאה?" אני מגיב כי האפשרויות למה יהיה הלאה הן כה רבות, וחבל שנכביר עליהן במילים. בואו נבצע את הפעולה הראשונה, ועל הפעולה השניה נחשוב רק כאשר הפעולה העכשווית תסתיים.

 

 

(מתוך "שעה טובה")