האם המטרה מקדשת את האמצעים

 

 

מניפולציה באופן הקונקרטי ביותר, היא פעולת שליטה על ידי ידיים או מוח. השימוש במניפולציה בתחום הפסיכותרפיה עורר ויכוח רחב וזכה לתגובות קיצוניות בין פיסיותרפיסטים מכל האסכולות.

 

מצד אחד, יש השוללים מניפולציה כי היא מתנשאת, לא מוסרית, תוקפנית, משפילה, פוגעת באתיקה המקצועית, פוגמת באימון ובכבוד כלפי אדם (או אם מדובר במטופל) וביחסים בכלל. מצד שני, יש הטוענים "שהחיים הם מניפולציה אחת גדולה", ועומדים על כך שהמניפולציה קיימת בכל תחום, כך גם לגבי דרכי טיפול שונות, החל מהגישה האנאליטית דרך ההתנהגותית והאסטרטגית, למרות שהיא תופיע בכל אחת מהן באופן שונה. לפי טענה זו, מניפולציה היא פשוט השפעה, ובטיפול "לא ניתן שלא להשפיע" כפי שאדם "אינו יכול לא לתקשר".

 

השאלה, אם כן, איננה האם להשפיע או לא, אלא כיצד לעשות זאת בדרך בונה, אנושית, יעילה ומהירה ביותר, במטרה לחולל שינוי חיובי ולהשיג את המטרה ולעזור.

 

למניפולציה יש מספר גוונים: באופן הפשוט והטהור זו הנשיקה שהאם נותנת או תחבושת שהיא שמה על הפצע של הילד כדי "שירגיש יותר טוב". ובאופן המורכב יותר, המניפולציה יכולה לכולל תחכום, רמאות והתערבויות מסובכות יותר.

 

באילו מקרים, אם כן, המניפולציה אכן סייעה, או יכולה לסייע?

 

 

רש"י בפירוש על "פרקי אבות" (א, י"ב) תיאר את ההתערבות האסטרטגית של אהרן, כהן גדול, שהקדים את היילי ואריקסון ב – 3300 שנה, ושיכול היה להיחשב כ"מטפל המשפחתי הראשון".

 

בתורה מתוארות התגובות של בני ישראל למנהיגיהם הגדולים, אהרן ומשה בשעת מיתתם. אצל אהרן כתוב "ויבכו אותו כל בני ישראל" (במדבר כ, כ"ט), ואצל משה המילה "כל" אינה מופיעה. המפרשים הסבירו שבמיתת משה רק הגברים בכו, אך במיתת אהרן בכו גם הגברים וגם הנשים, וזאת בגלל שאהרן רדף שלום והשרה אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאישה.

 

חשיבותו של השלום והאהבה בין אדם לחברו, הביאה את חז"ל לשבח את אהרן הכהן על פעילותו הרבה בסילוק ריב ושנאה בין אדם לחברו, ובהשכנת שלום בין איש לאשתו. אהרן, שהיה כהן גדול, עסק יומם ולילה גם בלימוד תורה להמוני עם ישראל, בנוסף על עבודתו במשכן, וכל אחד מרגעי חייו היה מנוצל. על אף כל זאת הוא מצא לנכון לסייע לאלפי משפחות בקירוב לבבות בין בני הזוג. כהוקרה על כך, קראו אותן משפחות לילדיהן על שמו – "אהרן" (כמובא באבות דרבי נתן).

 

בהשכנת השלום שלו, כמו בשיג ושיח שהיה לו עם בני אדם, היה אהרן הכהן אומר לזולת דברים שינעמו לו, כדי לרתק בכבלי אהבה גם שונאים משכבר הימים. ולכן מציינת התורה שכשמת אהרן התאבל כל העם שלושים יום, "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל", זאת משום שאף פעם לא אמר לשום אדם "נכשלת, סרחת, או אתה אשם".

 

מקובלים אנו מרבותינו, שכאשר התורה וחז"ל מעלים על נס דמות מסוימת, נעשה הדבר, כדי שנזדהה עמו ונתנהג כמוהו. לכן לא הסתפקו חכמינו בציון העובדה שאהרן היה משכין שלום, אלא אף פירטו כיצד עשה זאת: כשהיה הולך לאחד ומדבר דברים טובים על זולתו, ואומר לו כיצד הוא מתחרט וכואב על מה שנעשה ביניהם, והוא (אהרן) לא היה הולך ממנו עד שהיה מסיר את הקנאה והכעס מליבו של השומע. וכן כשהלך אל האדם השני לפייסו, היה אומר את אותם דברים שאמר לראשון, עד שהיה מסיר קנאה וכעס מליבו של השומע. וכשהיו נפגשים השניים נשקו זה לזה (אבות דרבי נתן).

 

חז"ל, שדבריהם נאמרים בדרך קצרה, הקדישו במשנה זו מילים רבות לתיאור הדרך שבה פעל אהרן. הם הבהירו שהוא לא עשה זאת כלאחר יד, אלא ישב אצל כל אחד מהם, כדי להסיר את הקנאה המקננת בלב וגורמת לריב בין בני אדם. מעיון בדברי חז"ל מתברר, שהצלחתו של אהרן להפוך שנאה לאהבה נעשתה על ידי שאמר לכל אחד מה שהוא רצה לשמוע – ש"חברך רואה את עצמו כאשם, ואותך צודק" – וכל זאת כדי שישכון שלום בין שונאי נפש.

 

 

במדרש מסופר, שרבי מאיר דרש בבית כנסת בערב שבת. היתה אישה אחת שהיתה מקשיבה לדרשתו. פעם אחת התארכה הדרשה, וחזרה לביתה לאחר שכבו הנרות. כעס בעלה, ואמר לה: "אל תכנסי הביתה עד שלא תרקי בפני הדרשן". כמובן שהיתה במבוכה גדולה, ומספר שבועות לא יכלה להיכנס הביתה. כאשר ראו שכנותיה את המצב, שכנעו אותה לבוא עימהן לדרשה. רבי מאיר ראה ברוח קודשו את המצב, והכריז: "כיון שיש לי כאב עיניים, אני מחפש מישהי שיודעת לירוק בתוך העין" (כנראה שהיתה זו רפואה מקובלת באותם זמנים). מששמעו כך השכנות, דחקו בה: "הנה ההזדמנות שלך להגיע לשלום בביתך".

 

בקושי רב הלכה האישה אל רבי מאיר, ומשהגיעה אליו מתוך יראה ופחד, לא יכלה לעשות כן. אמר לה רבי מאיר: "תירקי שבע פעמים על הרצפה, אפילו לא בתוך העין, ואני אתרפא". משעשתה כן, אמר לה: "לכי אמרי לבעלך: אתה אמרת פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים". אמרו לו תלמידיו: "למה אתה מבזה כך את עצמך?" ענה להם: "וכי טוב אני מבורא עולם, שציוה למחות את שמו על המים כדי להביא שלום בין איש לאשתו?"

 

גם כאן מוצאים אנו כי הביא רבי מאיר את האישה לעשות מעשה זר לה כדי להגיע אל התכלית – שלום בביתה. (ויקרא רבה, טו, ט).

 

 

מהלכות קידוש החודש, שאין אפשרות לעבר את השנה אלא משזומנו לכך מראש החכמים. ואכן, הפורום התכנס בימיו של רבי יהודה הנשיא, והנה הוברר כי יש מישהו בלתי קרוא שישב שם. אמר רבי: "מי שלא הוזמן שיפרוש". עמד שמואל הקטן (כך שמו של החכם) והחל יוצא. משיצא הוא, יצאו כולם, אף על פי שברור היה שהוא אחד מן המזומנים. וזאת, כדי לתת אפשרות לעולה הלא מוזמן לצאת בכבוד מהנושא, לכן נטל הוא על עצמו את הביזיון. ומשיצא הוא וכולם, לא נודע מיהו העולה שלא ברשות.

 

 

נאמר בתורה: "ולפני עיור לא תיתן מכשול". פשוטם של דברים שלא לשים מכשול פיזי בפני העיור ולגרום לנפילתו. אך חכמים הרחיבו את הנושא גם לתחום העצה הרעה, שלא תאמר לו: "מכור שדך, ואתה עוקף עליו (מאחורי גבו) וקונה אותה" (את השדה). כלומר, משדל אותו "בתום לב" למכור, ולאחר מכן רוכש את השדה לעצמך.

 

כלי הערכה

 

במסכת נדרים מסופר: "רבי עקיבא נשא לאישה את בתו של כלבא שבוע. הדירה אביה הנאה מכל נכסיו. בחורף היו ישנים בין ערימות התבן. בא אליהו הנביא והופיע בדמות בן אדם וקרא מן הדלת ואמר להם: "תנו לי מעט תבן כי אשתי ילדה ואין לי אפילו תבן לסדר לה מיטה לישון". אמר רבי עקיבא לאשתו: "ראי את האדם הזה שאפילו תבן אין לו". רבנו ניסים הסביר, שאליהו הנביא עשה דבר זה כדי לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם. (תלמוד בבלי, יבמות קט"ז, ע"ב).

 

 

דוגמה של התערבות "פסיכולוגית" בנושא זה, ואשר תוצאותיה היו חיוביות, נראה במקרה הבא:

 

הרב יוסף דב סולובייצ’יק (מהמאה ה – 19) היה בעצב עמוק בעקבות מאסרו של רבו האהוב והנערץ עליו, הרבי משה יהושע יהודה לייב דיסקין זצ"ל, בעקבות האשמות כוזבות נגדו על ידי הממשלה האנטישמית. בשבת הרב (סולובייצ’יק) הסתפק בסעודה מינימאלית כדי לצאת ידי חובת היום והתבודד כל השבוע בחדרו. הוא סירב לקבל אורחים, אפילו את תלמידיו ועמיתיו הקרובים לו, וגם פסק מללכת לבית הכנסת ולהעביר שיעורים. רופא מומחה שהגיע לטפל בו, המליץ על מנוחה מוחלטת והוסיף ש"אם במקרה רוחו של הרב תעורר באופן פתאומי, ההחלמה תבוא בדקות ספרות". ניסיונות בני משפחתו, תלמידיו וחבריו לסלק את העצב והתוגה בכל דרך נכשלו.

 

יום אחד כששמע הרב מאיר שמחה הכהן ("האור שמח"), אחד מהתלמידים המובהקים של הרב סולובייצ’יק, על מצבו הירוד של רבו, מיהר לבקרו. גם ניסיונותיו להרים את מצב רוחו של רבו לא הצליחו. כשהרב מאיר שמחה התחיל לצטט מתורתו של הרב דיסקין (ששמע מפיו לפני זמן מה בביקור אצלו בבית הסוהר) הוא הבחין באיזושהי תגובה מרבו. הרב המשיך לצטט עוד דברי תורה מהרב דיסקין והחל לחלוק (כביכול ולצורך העניין) על פירושיו וחידושיו.

 

כששמע הרב סולובייצ’יק ביקורת על רבו האהוב, מיד התחיל להגן עליו והביא ראיות לזכות רבו. במקום לוותר, הרב מאיר שמחה המשיך להקשות ולחלוק על החידושים של הרב דיסקין, מה שגרם לרב סולובייצ’יק להרים קולו ולגייס את כל כוחותיו, כישרונותיו האינטלקטואליים ומיומנות הניתוח שלו על מנת להפריך את הביקורת (שכביכול טען הרב מאיר שמחה) נגד רבו ולהוכיח שרבו צודק.

 

רבי מאיר שמחה ניצל את ההזדמנות והעלה עוד נושאים תורניים שרבו התייחס אליהם במעורבות רבה. לאחר הדיון התורני הממושך, הרב סולובייצ’יק ליווה את תלמידו לבית הכנסת. וזמן קצר אחר כך, הרב חזר לפעילויותיו הרגילות כרב ומנהיג לקהילתו.

 

 

הרי לנו מתוך מעשים אלו כי אדם יכול לעשות מניפולציות בתנאי שהתכלית היא שלום, מניעת בושה וכיו"ב, שהם ערכים מוחלטים!!! ומהדוגמאות הנ"ל, נראה שחכמי ישראל האמינו שבמצבים מסוימים, כשהמטרות הן אצילות וחיוביות, רק אז אכן "המטרות מקדשות את האמצעים".