לחופש אין מחיר

אני פגשתי את הקוף הזה אישית. עמדתי מולו בגן

החיות והישרתי מבט לתוך עיניו. קוף מסכן, אמרתי

לו, האם זה היה כדאי? אך הוא לא ענה לי ורק הסתכל

לעבר ידי לראות אם יש לי עבורו בננה או בוטנים.

 

 

ביערות סומטרה המערבית, או אולי באיי פולינזיה התיכונה, נוהגים הילידים לצוד קופים חיים בשיטה הבאה:

 

הם נוטלים אגוז קוקוס, חוצבים בו חור בקוטר מסוים ומדויק, ומכניסים בו אורז מבושל ומתובל, שהוא מאכל תאווה לקופים. את אגוז הקוקוס קושרים יפה יפה ברצועות עור אל ענף חזק על אחד העצים כשפיו כלפי מעלה ומסתלקים מן השטח.

 

לא עוברת שעה ארוכה, וריח האוכל הטעים והמגרה מגיע לנחיריו של אחד הקופים, והלה מטפס על העץ ועט על אגוז הקוקוס. הוא תוחב פנימה את כף ידו כשאצבעותיה פשוטות קדימה, חופן מלא כף ידו מן הטעים הריחני הזה, ומנסה להוציא את אגרופו הקמוץ המלא אורז כדי להכניסו לפיו השוקק שבלוטות הרוק שבו כבר פועלות במלוא תפוקתן.

 

אך עת צרה היא זו, אותה יד שלפני רגע נכנסה פנימה, אומנם בדוחק, לתוך האגוז דרך החור הצר, מסרבת לצאת חזרה ממנו. האגרוף המלא אורז קוטרו גדול מקוטר החור, והוא מסרב לעבור דרכו. הקוף מנסה למשוך חזק יותר, מנסה בהטיה ימינה ובהטיה שמאלה, בזוית כזאת ובזוית אחרת, אך ללא הועיל. בידו השנייה, הפנויה, הוא חובט בכל כוח ומנסה לטלטל את האגוז ממקומו ולנתקו מן הענף, אך אגוז הקוקוס לא נע, כאילו הולחם אל הענף.

 

מה עושים? הקוף יוצא מדעתו. הוא מושך את אגרופו בכל כוחותיו פעם ועוד פעם, אך התוצאה היחידה היא דם שהחל זב מכף ידו הנלחצת ונמעכת אל פי האגוז. הוא מנסה למשוך את האגוז בשיניו ולהגדיל את החור, אך האגוז נוקשה כאילו עשוי ממתכת.

 

והנה מתקרבת קבוצת ילידים ומתחילה לטפס על העץ. הקוף עושה מאמצים עליונים של הרגע האחרון להיחלץ מן המלכודת. בכל כוח שרירי רגליו וגופו הוא זורק את עצמו כלפי מעלה פעם אחר פעם בתקווה שידו תחלץ איך שהוא מאחיזתו של האגוז, אך אגרופו הקמוץ תפוס כמו ברזל, וכל ניסיון מסתיים בכך שהוא מוטח חזרה אל הענף כשכאב חריף פולח את גופו. הוא כבר אינו חש את ידו שכאילו נקטעה מגופו. מוחו מעורפל והוא משתולל בשיגעון. דרך עיניו המוצפות דם הוא רואה את המטפסים הולכים וקרבים אליו. הנה הם כבר בטווח הושטת יד.

 

כן, קורא יקר, אני שומע אותך שואג במלוא קולך אל הקוף המסכן את קריאת ההצלה: "עזוב את האורז הארור! ברח והינצל!"

 

אך לשווא. כעבור מספר דקות משתלשל ויורד מן העץ שק ובו קשור וארוז יפה קוף חובב האורז. שלום לחופש! שלום לחרות ולדרור בטבע החופשי! תמורת כמה דולרים יועבר הלאה לידיים אחרות וימצא את עצמו כלוא עד סוף ימיו מאחורי סורגי ברזל עבים, תצוגה חיה לסקרנים ולילדים.

 

אני פגשתי את הקוף הזה אישית. עמדתי מולו בגן החיות והישרתי מבט לתוך עיניו. קופיף מסכן, אמרתי לו, קופיף טיפש, האם זה היה כדאי? בעד חופן של נזיד אורז להפסיד את החרות? אך הוא לא ענה לי ורק הסתכל לעבר ידי לראות אם יש לי עבורו בננה או בוטנים.

 

במציאות למעשה לא טעם כלל הקוף מן האורז. במעט הגיון ניתן היה לצפות מראש שלא ייהנה ממנו. אך חישובי עתיד ושיקולי הגיון לא קיימים אצל קוף. התהליך אצלו הוא אחר לגמרי. בדמיונו ראה הקוף את עצמו אוכל במלוא פיו ממעדן האורז הריחני והנפלא הזה. תמונת דמיון זו עמדה בעוצמה רבה כל הזמן לנגד עיניו, כשהיא נתמכת וניזונה בריח המגרה של האורז.

 

הוא לא יכל ולא רצה לוותר עליה. התמונה היתה כה נכספת וכה מהנה עד ששום חישובים מעשיים לא יכלו למחוק אותה. אפילו יצר הקיום ואהבת החופש לא גברו על תמונת הדמיון אותה יצר לו הקוף בעצמו.

 

קוף מסכן. לא הציידים צדו אותך. אתה עצמך כבלת את עצמך.

 

אך למה אנו מתלוננים על הקוף? ככל בעלי החיים הרי הוא מראשית בריאתו מתוכנת כולו, נעדר יכולת בחירה, והוא כפות וכפוף לפעול אך ורק בהתאם להוראות הטבועות בו מלידה. נניח לו בכלובו עם הבוטנים והבננות ונפנה אל האדם.

 

האדם, אף כי בקומתו הראשונה, החומרית, דומה הוא לבעלי החיים ומתוכנת לפעול אוטומטית כמותם, הריהו נבדל מכולם ונעלה על כולם בקומותיו העליונות, בכך שהבחירה בידו לסטות מן התוכנית הטבועה בו ולבחור בהתנהגות אחרת, שונה.

 

הבה נבחן את תפקודיו של הדמיון אצל האדם ואת אופן הפעלתו.

 

היכולת לבנות בדמיון פעולה או מצב עתידי הוא אחד הכוחות החשובים שבאדם. אין אדם בונה בית בחומר ובלבנים אלא אם כן בנה את הבית קודם לכן בדמיונו. גשר ענק שהקמתו נמשכת שנים, נבנה מכבר בדמיונו של המהנדס עד לאחרון ברגיו.

 

כשאני אומר בבית: אני יורד לרגע לחנות למכשירי כתיבה לקנות טיפקס, אני חוזה בדמיוני כבר קודם לכן את צאתי מן החנות כשהבקבוקון בידי, ואני חווה עכשיו בדמיוני את שמחתי לרכישתו. גם הקורא שהחליט עכשיו לכתוב למערכת מכתב שבמקום "טיפקס" יש לומר "ניר נוזלי" חווה כבר עכשיו את הנאתו לראות את מכתבו נדפס במדור "מכתבים למערכת", ואת שמו מתנוסס כבוד בתחתית המכתב.

 

המעבר מתמונת הדמיון המצוירת היטב לפרטיה, אל ביצועה, הוא לרוב קצר עד להדהים. למשל, אתה מהרהר שכדאי לומר לבן שיחך: 'אינך חושב שאתה מגזים במקצת?' ואתה אף מדמיין זאת באותו רגע לעצמך, והנה באורח פלא פיך נפתח, ואתה מוצא את עצמך אומר את המשפט הזה מבלי שהחלטת במפורש לעשות כן. האם לא קרה לך דבר כזה? דומה שאין הגזמה בקביעה שציור דמיוני המצויר היטב, למרות שאינו אלא דמיון, כמוהו כהחלטה לביצוע.

 

כאן טמונה אחת מנקודות התורפה החמורות של האדם. מצד אחד רבים מקילים ראש בחשיבות ההקפדה על חלומות ודמיונות הקורמים עור וגידים על מסך דמיוננו, ומצד שני עוברות תמונות דמיון אלה לביצוע מיידי ללא דיון נוסף. הרי לך מין דלת אחורית פרוצה לרווחה דרכה ניתן להגניב לנו הוראות לביצוע מבלי שהן תעבורנה את ביקורתנו.

 

ידיעה חשובה זו לא נעלמה מעיניהם של בעלי אינטרסים המנצלים אותה למטרותיהם. הנה למשל, תמונה נהדרת של ים שלו ורגוע, אדוות קלות נעות למשב רוח קל ומרענן. מרחוק נראית סירת מפרש ססגונית. הכל ספוג טבע, שקט, שלווה ורוגע. על התמונה הצבעונית הזאת חולשת קופסת סיגריות ענקית שמתוכה מבצבצת סיגריה.

 

אדם שקולט תמונה מעיון בשבועון צבעוני, או משלט ענק המוצב לאורך הכביש, כאשר הוא עצבני ומתוח, וכל כולו משתוקק לשלווה ורוגע, ידו מושטת אוטומטית אל הסיגריה…התמונה שנקלטה במוחו ללא בדיקה וביקורת יצרה קישור בין הרגיעה לסיגריה, קישור שקרי לחלוטין, וממנה אל הביצוע לא נערכה כל ביקורת וכל בדיקה הגיונית.

 

באותה צורה ולפי אותה שיטה מוכרים לך פרסומאים כל דבר, ממכונית ועד שעון, מדירה ועד מזרן, בני אדם קולטים את התמונות וקונים, אוגרים במוחם תמונות דמיון ופועלים לפיהן מבלי להיות מודעים לכוח המניע רב העוצמה שיש בתמונות אלה.

 

הנחש הקדמוני לא היה צריך לקרוא את המאמר הזה כדי לפתות את חוה בציור הדמיוני של "והייתם כאלוקים" יוצרי עולמות. הוא הרי היה ערום מכל חית השדה. והאישה "ראתה דבריו של נחש, והנאו לה, והאמינתו" (רש"י). איפה ראתה את דבריו של הנחש הפסיכולוגי הזה אם לא במסך הדמיון שבמוחה?!

 

מן החטא הראשון ועד ימינו משתמש היצר הרע באותו רעיון ובאותה שיטה. ובזה אחר זה נופלים אנשים לרוב באותו פח שוב ושוב. "אין אדם עובר עבירה", אומרים חז"ל, "אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות". רוח שטות זו מציירת לפניו את החטא בצבעים וורודים ונוצצים, ובעל הדמיון חווה בדמיונו את הנאתו מן החטא, והנה הדרך מכאן לחטא עצמו כבר סלולה.

 

רוב האנשים דומה מוחם לאכסניה ציבורית שדלתה פתוחה תדיר, וכל הרוצה להיכנס בה, נכנס. כשאין מוחם עסוק במשהו מסוים ומוגדר והוא נתון בהילוך סרק, משתלטים על מוחם ועל דמיונם רצונות ודחפים, תשוקות נסתרות וזיכרונות, מראה עיניים ומשמע אוזניים. כל אלה רוקחים להם תמונות דמיון שחלקן הופך להיות מעשה.

 

כיצד מתגוננים? זאת השאלה הגדולה, אך תשובתה בצידה: עצור את האויב בראש הגשר! אל תיתן לו את מדרך כף הרגל הראשון. כדי לכבות גפרור מספיק "פוּ!" אחד. אם לא עשית זאת בזמן, תצטרך כעבור שעה להזעיק את כל הכבאיות שבכל גוש דן.

 

זו משמעות הציווי של התורה לא לתור אחרי הלב (גורמי דמיון מבפנים), ואחרי העיניים (גורמי דמיון חיצוניים). שמירה ופיקוח על מחשבותינו האקראיות הם המפתח לכל פעולותינו. מי שנענה לעצה זו של התורה חוסך לעצמו את כל המאבקים פנים אל פנים עם היצר.

 

השולט על ראש הגשר, שולט על השטח כולו!

 

אולי הוספנו עכשיו קצת הבנה בדבריו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל באגרת המוסר: "האדם חופשי בדמיונו…דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו. אוי לדמיון, אויב רע זה! מידינו הוא! בכוחנו להרחיקו!"

 

 

(מתוך "בעין יהודית")