כל זמן שהמצלמה ביד

 

 

אם מחפשים סיבה למסיבה, אז קבלת סידור בכיתה א’ היא הטובה שבהן.

 

מכיוון ששכחתי ברוב איוולתי את המצלמה בבית, היתה בידי שהות מספקת לרוות מלא הערב נחת. להתרכז אך ורק בנאומים המרתקים, ובתוכניות היפהפיות. לזמזם את השירים בצוותא, למחות דמעה פה ושם ולהתרגש מהמעמד הנוגע ללב של ילדות קטנות מאושרות עם הסידור.

 

כאמור, כל זה לא היה קורה אלמלא פרחה לה המצלמה מזיכרוני. ישבתי לי בקרן זוית, מבוישת מעט ובתחושה של מבוכה, כמו אדם טפיל השרוע על כסא נוח, מביט בחיוך אל כולם שעובדים בפרך, בשעה שהוא עצמו נהנה מהחיים, ישבתי אנוכי וביליתי בנעימים שעה שכולן היו עסוקות סביבי באיתור עמדות אסטרטגיות על מנת לקלוט את הזוויות האופטימאליות לצילום נונסטופ.

 

מידי פעם נשלחה בקשה לחזור על מילה או שורה מהשיר כיון שהצילום כשל. למעשה, ההשתתפות במסיבה נועדה לצורך הנצחת המעמד. החתמה והטבעה על כרטיס הזיכרון. האירוע הזה הוא חד פעמי, לא יחזור יותר על עצמו, ועל כן חבל לבזבז זמן ולהתעמק בו, אלא, ראוי לשמר אותו מכל משמר.

 

אם פעם תמחרו כל קליל של מצלמה, היה חבל על כל תמונה – היום חבל על כל רגע שאין תמונה, זה לא עולה כלום.

 

יש בהן, בתמונות, ובמיוחד בהסרטה, משהו ממכר. מין תחושה של אלמוות. בעולם הזה שהכל חולף לבלי שוב, יש בידינו את הכוח להנציח דברים, להמשיכם לעד בהשקעה מינימאלית, והאירוע ישרוד לעולמים.

 

אז במקום ליהנות מהחיים ההולכים ומתבזבזים, לא עדיף לשמר אותם?

 

מתי בכל זאת אפשר להתבשם מניחוחה של מסיבה או מעמד או אירוע או חתונה אם בשעת ההתרחשות עסוקים בלהנציח? האם בבית אפשר לשבת במנוחה ולצפות במה שקרה? כלל וכלל לא. כשהמסיבה תיראה על המסך, בסלון, בגודל כמעט מלא, הכרחי יהיה להנציח את תגובת המשפחה כולה יושבת וצופה באירוע. את רגעי האושר והשמחה הללו חבל להחמיץ, אז עומדים ומסריטים את בני הבית יושבים ונהנים מן האירוע שעל המסך.

 

את הסרט הזה של בני הבית יושבים ונהנים מהאירוע, גם כן אי אפשר לראות, שכן גם אז יהיה מרתק להסריט את החוויה של לראות סרט בתוך סרט, ובכל פעם האתגר מתעצם והאטרקציה מתגברת, כך שאין סיכוי בעולם שאי פעם אותה אמא שצילמה במסיבה, תשב ותראה את תוצאות הצילום, כי תמיד יהיה לה חבל לבזבז זמן לעצמה, היא תבחר לצלם. היא – זה חיי שעה, המצלמה – חיי נצח.

 

הילדות שרות במקהלה, כל הברה מלווה בהבזקים מכל הצדדים והכיוונים, ואני מתחילה לעשות חשבון. אם ה–MP3 – תוכנת כיווץ מתוחכמת, שודרגה ל–MP4 תוכנה מן הסתם הרבה יותר מתקדמת, הרי שיש סיכוי סביר שבעתיד הקרוב נשמע על MP5, שש, שבע, שמונה ואפילו אלף.

 

אם כיום ניתן לדחוס שעת הסרטה במאה מגה, בעתיד הקרוב מאוד נצליח לצמצם את שטח הזיכרון כך שכל יום הסרטה ייכנס במגה אחד של זיכרון. שלוש שנות חיים יתפסו ג’יגה אחד בסך הכל ודיסק קשיח קטנצ’יק, מקסימום שלושים ג’יגה יכיל את כל החיים, מן הלידה ועד המוות, גם אם הם יימשכו עד לשנות הגבורה ויותר.

 

ובכן, כל מה שצריך כדי להנציח את החיים, שלא ילכו לריק, הוא דיסק קשיח אחד, והרבה עבודה. או אז, במגירה אחת שבארון אפשר יהיה להנציח את חייהם של כל המשפחה המורחבת. כולם חיים וקיימים ותופסים רק מגירה קטנה, לא הרבה.

 

כשהדור שלנו ילך לעולמו בשיבה טובה, הוא יוכל להותיר לבאים אחריו מצבת זיכרון דיגיטאלית, בדמות עמוד גבוה, עם כל מסכת החיים, בשידור ממש חי. כדי לראות את זה יהיה צורך, כמובן, לבזבז את כל החיים, ויש להניח שהדור הבא לא יהיה מעוניין לבזבז את חייו כדי לחקור מה היה בדור הקודם כי הוא יהיה עסוק בלהנציח את דורו הוא לדורות שאחריו.

 

יש להניח שלדור הבא יהיו מצלמות דיגיטאליות יותר משוכללות שתופסות פחות זיכרון כך שכל מה שהוא יצליח לעשות הוא להותיר אחריו מצבת זיכרון קטנה יותר לדור שאחריו, ומצבות הזיכרון ילכו ויקטנו, בהתאם לפיתוח הטכנולוגי של הדור.

 

ככל שהדור נהנה מפיתוחים טכנולוגיים יותר מתוחכמים, הוא יותיר אחריו דיסק קשיח זעיר יותר, יתפוס מקום מינימאלי בתודעה של הבאים אחריו.

 

דורות ראשונים שאפילו מצלמה לא היתה להם, הותירו לנו מטען אדיר של ספרות של הנצחה שתופס מקום עיקרי בחיינו. עם התפתחות המצלמות וחידושי הטכנולוגיה, הולכות מצבות הזיכרון וקטנות.

 

ובכן, עסקתי בחישוב מתמטי מסובך וקשה, עד לאיזו מינימאליות תגענה מצבות הזיכרון, האם עד אין סוף? הא ניתן יהיה בקופסת מחשב אחת לאגור כמה וכמה דורות? ואולי בקופסת גפרורים?

 

עוד אני יושבת ומחשבת, והנה יד קטנה תפסה בי: "אמא! המסיבה נגמרה, היה יפה? שמעת אותי שרה?"

 

התעוררתי משרעפי, נחלצתי מהמחשבות, ניסיתי להיזכר מה היה במסיבה, ממה אוכל להתפעל לעיני הילדה, איך אוכל להבהיר לה שנהניתי ולחזור על השיר ששרה. אך כל מה שזכרתי היה, קודם כל ששכחתי את המצלמה בבית, אחר כך, המון חישובים מתמטיים עם הבזקי אור וזמזום של מצלמות וידאו בשיא פעילותן.

 

ורק לי לא נשאר בדל של זיכרון ואפילו לא תמונה מסכנה אחת.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")