האמת במשפחה

 

 

חותמו של הקב"ה אמת. התורה מלמדת אותנו מדבר שקר תרחק, ורבים הם המדרשים שמובאים בדברי חז"ל השוללים לחלוטין התנהגות של אדם שמשמיע דברים שאינם נכונים, ובודאי כאשר הוא נשבע לשקר.

 

המהר"ל מתייחס לשקר מול האמת בצורה הרבה יותר רחבה. הוא אומר כי כל פעולה שאינה נכונה ואינה ראויה לעשותה, כמו להעליב את הזולת, לפגוע בו ולצערו, הם שקר. ולא רק זה, אלא גם לאכול יותר ממה שאדם זקוק לו, זו פעולה שאינה נכונה וגם זה שקר! בקיצור, כל פעולה אסורה או שאין ראוי לעשותה היא לפי המהר"ל שקר.

 

הדברים מקבלים חיזוק מעניין בגמרא (שבת דף ל, ע"ב) שאומרת כי דיבור לשון הרע מביא לאסכרה (מחלה קשה בדרכי הנשימה), שנאמר "כי יסכר פי דוברי שקר", המילה "שקר" מיוחסת איפה ללשון הרע.

 

לצד האיסור להשתמש בדברי שקר, יש כידוע גם מקרה שבו מותר "לשנות", וזה במקרה שהשינוי מביא לשלום. וזה מביא אותנו למערכת המשפחתית, שהיא סוג קשר שבו הבעל והאישה נתקלים כמעט בכל יום בהתמודדות עם אמת ושקר בדו-שיח שלהם.

 

הכללים כאן לא פשוטים. מצד אחד, הקשר ביניהם צריך להיות כל כך מוחלט, כל כך גלוי, וללא הסתרה כלשהי. והדברים זוכים לביטוי כבר "בנייר" הראשוני (שטר תנאים) שמניח את היסוד לקשר המשפחתי המתרקם והולך, שנחתם בראשית דרכו של הזוג הצעיר שבו נאמר: "ולא יעלימו זה מזה". כלומר חשיפה הדדית מוחלטת ללא הותרת מקום לשקר.

 

לעומת זאת, אין מקום שמצריך השקעה מתמדת בשלום כמו הבאת שלום בין איש לאשתו, ואין מקום שבו הקשר רגיש כל כך, עד שברור כי אם אחד מבני הזוג יאמר לבן זוגו את כל מה שבליבו בכל רגע נתון, הרי זה יהיה מתכון ודאי לריב.

 

 

המהר"ל מתייחס בנושא זה לדברי הגמרא בנושא אמירת דברי שבח לחתן על הכלה. כאשר בית שמאי אומרים שיש לשבח, אבל עד כמה שהאמת מגיעה, בעוד שלדברי בית הלל אפשר לומר לחתן גם כמה הגזמות על אישיותה של הכלה.

 

כאשר שואלים בית שמאי על בית הלל: והרי התורה אמרה מדבר שקר תרחק, אומרים להם בית הלל כי אמירה מוגזמת במשהו אינה מוגדרת כשקר, שכן היא בסך הכל מילוי משאלתו הפנימית של האדם, שהרי בפנימיות כל אדם רוצה שישבחו את הדברים שעשה, ובודאי שישבחו החלטה שקיבל בנושא כה מכריע לחייו כמו נישואין. הוא לבטח "לא שמח" לשמוע דברי ביקורת על הצעד שכבר נעשה והוא בלתי הפיך, כך שאין שום טעם ותועלת בביקורת ויש הרבה טעם ותועלת בשבחים.

 

וכדברי המהר"ל: כיצד מרקדין לפני הכלה, כי אין דבר הזה נקרא שקר, ואף על גבי שהכלה עצמה אינה עונה במדויק למחמאות. "מכל מקום כלפי הבעל שבחר בה היא חסודה בעיניו וזה אמר מי שלקח מקח מן השוק יבחנו או יגננו בעיניו, כלומר שאין ראוי שיגננו, שאחר שלקח המקח הרי היה נאה בעיניו. והוא הדין הכלה, אין רוצים לשבח הכלה מצד עצמה, רק כאשר הוא מצד החתן, אבל במערבא היו אומרים "לא כחל וסרק וכו’", ודבר זה יותר ראוי לאומרו שהרי היתה מעלת חן בפני החתן. שהרי בשל כך לקחה ואין כאן מדבר שקר תרחק".

 

זה מקרה קלאסי שבו אמירת דבר שהוא שונה במעט מהאמת אינו רק דבר שמותר לעשותו אלא הוא מצוה רבתי של לשמח חתן וכלה. אבל לא רק בשמחת חתונה אנו עוסקים.

 

 

הרב דסלר (מכתב מאליהו חלק א’, עמ’ 94), מסביר כי המחשבה הראשונה של האדם אם ישאל על הגדרת האמת והשקר, היא כי אמת זה דבר התואם למציאות ואילו השקר הוא ההיפך ממנו. למשל, כשאדם אומר לזולתו בצהרי היום: עכשיו יום – הרי הוא דובר אמת. אם הוא יאמר לו: עכשיו לילה – הרי זה שקר כי זה אינו תואם למציאות.

 

הרב אליהו דסלר זצ"ל, אומר כי זוהי הגדרה נכונה אבל לא בלעדית. כי "יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כן, לפעמים אסור לומר דברים כמו שהם. למשל מה שיש בו גם לחברו בלי תועלת והכרח, ולפעמים צריך דווקא לשנות, כשהאמת תזיק ולא תועיל, כי אז מה שנראה אמת, הוא שקר – שמוליד תוצאות של רע, ומה שנראה כשקר מביא לתכלית של אמת". הרב דסלר מסכם את דבריו וכותב: "נמצא כי אמת זה מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לשר השקר, לסיטרא אחרא (הצד האחר)".

 

ברוח הדברים שאמרנו, האמת היא הטוב והשקר הוא רע. וגם האמת כשהיא רעה והיא מזיקה לבריות היא שקר, ולעומתה גם "השקר" המילולי שמביא ברכה הוא אמת.

 

על הפי הדברים האמורים הרי שאם דיווח כלשהו של אחד מבני הזוג יעורר ריב בינם, אין הוא צריך לספר לו. ואם זה הכרחי, הוא רשאי אפילו לומר דברים שאינם נכונים, והדבר אפילו לא נוגד את ה"ולא יעלימו זה מזה", כי ה"ולא יעלימו" נועד ליצור שלום, ואם אי העלמת האמת יגרום לריב הדבר אינו נכלל בקטגוריה זו.

 

כמובן אין בדברים האלה רמז קל שבקלים שאחד מבני הזוג ראשי לנהל מערכת חיים משלו ולשקר לבן זוגו באופן שיטתי. זה בודאי ובודאי נוגד לחלוטין את ה"ולא יעלימו", שהרי המהלך כולו נוגד את שלום המשפחה ושלמותה. והוא גם שקר במלוא מובן האיסור, שהרי כפי שכתב הרב דסלר "זה נותן הצלחה לשר השקר".

 

מה שאנחנו מדברים עליו, הוא לא היתר לשקרים סדרתיים אלא ביטוי למצוקה של אדם, למשל, הרוצה לקיים מצוות כיבוד אם והלך לבקרה אך בת-זוגו לא רואה ביקורים אלו בעין יפה, ואותה אמירת אמת עשויה להביא אותו לריב במשפחתו. לכן, במקרה כזה אין סיבה שבן הזוג יטרח לגלות את אוזני בת-זוגו בכל קשר עם האם.

 

 

החיים המשותפים כמובן מכתיבים "שינוי בלשון" בנושאים רבים, כמו טיב האוכל. תמיד עדיף לברך את האישה על האוכל המוצלח והטעים, ולהחמיא מחמאות שהן בחינת "כיצד מרקדין", ולא בדיוק תואמות את האמת. צריך, וכמובן מותר, להחמיא בלי קשר הדוק מדי לעובדות. כי הדבר הוא חיובי ומביא שלום. כך גם לגבי האישה – שראוי שתחמיא לבעלה, גם בדברים שאינם האמת המדויקת ותיצור בכך אוירה טובה של הבאת שלום בין איש לאשתו.

 

חכמי ישראל לדורותיהם אכן המליצו לנהוג כך. ה"אורחות צדיקים" מדריך אותנו: "ויחניף אדם לאשתו משום שלום בית". כלומר, הוא יחמיא לה בנושאים שונים החשובים לה גם כאשר הוא לא בדיוק חושב כפי מטבעות הלשון שהוא משמיע באוזניה, כפי שאמרנו על האוכל הטעים וכן תשבחות אחרות שערבות לאוזניה ומיטיבות לשלום הבית.

 

מקורם הראשון של דברים אלה נמצא כמובן בספר בראשית, כאשר שרה אמנו ע"ה צחקה לשמע דברי אורחיה שהבטיחו כי בשנה הבאה כעת חיה היא תזכה לבן, והקב"ה אומר זאת לאברהם אבינו בשונה מכפי שהיא אמרה, על אף שחותמו של הבורא הוא אמת. במקום לומר לו כי שרה צחקה משום ש"ואדוני זקן", אומר לו הקב"ה כי כביכול היא אמרה זאת על עצמה, "ואני זקנתי".

 

אכן נושא השקר והאמת בחיי המשפחה הוא בעיקרו צורת הדיבור אל בן הזוג והעדינות או הבוטות שלו. חלק רגשי משמעותי מהמעצורים שגורמים לאנשים שלא להחמיא לבן הזוג שלהם נובע מתוך התחושה כי במחמאה אין אמת, "אני לא מסוגל לומר דבר שאינו אמת. וגם אם לאחרים אני עוד יכול לשקר קצת, בודאי שאני לא מסוגל להשמיע דברי שקר באוזני בעלי/ אשתי". כלומר, דווקא במקום שהשינוי בדברים כל כך נחוץ, ואפילו הקב"ה שינה. זאת אומרת שבדבריו על הדבקות באמת הוא אומר כי כביכול הוא מקפיד על האמת במקום שמקור האמת (האמת היא גם אחד מכינוייו של הקב"ה שנאמר "ה’ אלוקים אמת") מלמדת אותנו לשנות.

 

ברור איפה כי ה"אין אמת" נמצא בטיעון, שהרי אותו אדם בעסקי מסחרו מרשה לעצמו סטיות משמעותיות יותר מהאמת, מאשר לא לומר לאשתו כי התבשילים שלה נוראים…ולא רק זאת, אותו אדם שלדבריו דבק כל כך באמת שמביאה אותו להשמיע דברים לא נעימים באוזני בן זוגו או נמנע מלומר דברים חיוביים באוזני בן זוגו, על אף שבן הזוג מאוד סובל מהמצב הזה. אילו היה נולד להורים שרגילים להחמיא זה לזה, כמובן שלא היה נתקל בקושי הרגשי שמונע ממנו להחמיא לאשתו. (וכן לגבי האישה).

 

כלומר, שהקושי אינו נובע מכך שהוא איש אמת, אלא משום שהוא מתקשה לשנות את הרגליו הלא טובים לתקוף את הזולת, והאמת היא כיסוי נאה ורעיון נשגב בו הוא משתמש כדי לכסות על חוסר היכולת שלו להתגבר על מעצוריו השליליים.

 

 

ה"קדושת הלוי" של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, מסביר את דברי המדרש: "אמת אומרת אל יברא שכולו שקר, לקח הקב"ה את האמת והשליכה ארצה, שנאמר אמת מארץ תצמח". אומר על כך הרבי, שהקב"ה לקח את האמת והכניסה לתוך הארציות, ובכך גרם לאמת להתקבל במידה חלקית (שאם לא כן הבריאה היתה דוחה את האמת), וזאת על ידי שהיא הפכה חלק מהעולם, והדבר גורם לכך שמי שמשקר והדבר מתגלה – אינו מתקבל על ידי חברת בני האדם.

 

מה שמלמד אותנו כי כוחה של האמת הוא רב, ועל כן יש להשתמש במינימום דברים "עוקפי אמת" ולנהוג בזהירות יתר בשימוש במכשיר של "שינוי", גם למען השלום.

 

כמובן כמו כל דבר אחר, השינוי בדברים שאדם משמיע באוזני בן זוגו עשוי להיות בעייתי, למשל כאשר אחד מהם אומר דבר שאינו אמת מדויקת, אך המדובר באי אמירת אמת שעשויה להתגלות, ואז השימוש בשינוי העובדות עשויה להיות לרועץ ולפעול כבומרנג. לא רק שדבר זה לא יסייע לשימור שלום הבית אלא יביא במישרין להרעתו, כאשר בכך הוא בעצם יגרום שבן זוגו לא ייתן בו עוד אמון והאמירה הלא אמיתית תגרום איפה לפגיעה ביחסי האמון בתוך המשפחה, וזה כבר דבר שבניגוד לדברי הרב דסלר, יביא את ההיפך מהתכלית הרצויה של בניית המשפחה, יגרום פגיעה, לעיתים קשה, בדו-שיח, ויהרוס מרכיב מרכזי ביחסי הגומלין המשפחתיים, וזו עשויה להיות תופעה שנזקיה קשים.

 

 

(מתוך "שעה טובה")