שלום – חיוכים הדדיים ומילים יפות?

 

 

בכל בוקר אנו מזכירים בברכות שלפני התפילה, שאחד הדברים המעניקים לאדם לא רק את הקרן לעולם הבא אלא גם את הפירות לעולם הזה הוא הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

 

אין ספק שבראש ובראשונה, כאשר אנו מתפללים על הבאת שלום, הרי קודם כל חלים הדברים על השלום שאדם מביא לביתו שלו. אמרו חכמים: חסד מתחיל בבית, כנ"ל גם השלום מתחיל בבית, שמלבד חשיבותו העצמית, הבית חשוב שבעתיים, שהרי הוא המרכיב הבסיסי של כל חברה.

 

 

ראשית לכל, כדי להשרות את השלום יש ללמוד מהיכן באים קלקולי השלום. כמי שעוקב מזה שנים רבות אחר התנהגויות חברתיות בכלל ואחר בני זוג בפרט, למדתי כי כאשר לאדם יש קשיים חברתיים – הדבר כמעט תמיד נובע מהיסוד: מהבית בו גדל, מחוסר שלום-בית שראה בבית הוריו. ילד שלא ראה אצל הוריו הקשבה ולעומת זאת שמע עקיצות, לא היו לו הזדמנויות להיות עד לפירגון בין הוריו, הוא היה חשוף לשתלטנות של אחד ההורים על זולתו – לא יישאר אדיש לכל אלה. מה שהוא ראה וחווה בילדותו בבית הוריו משפיע עליו מבלי משים בהמשכת המסורת המפוארת, גם כשהוא יקים ב"ה את התא המשפחתי שלו.

 

 

עד כמה חשוב לו להקב"ה השלום במשפחה, אנחנו יכולים ללמוד מדברי חז"ל: "ראה כמה גדול השלום עד שהקב"ה אומר מוטב ששמי שנכתב בקדושה ימחק ויבוא שלום בין איש לאשתו". אומר על כך המהר"ל, כי שמו של בורא העולם אינו נמחק, האותיות אמנם נמחקות, אך מכיוון ששמו של בורא העולם הוא שלום, הרי בכך יקרה ההיפך ממה שמחיקה מבטאת ויתקדש ויתעלה שמו של הקב"ה.

 

כאשר מדברים על שלום, נוטים אנשים לחשוב ששלום זה חיוכים הדדיים, מילים יפות. זה כמובן נכון, וגם חשוב מאוד. אבל זה רק הביטוי החיצוני של השלום. החיוך ההדדי מייצג ומכסה מסכת חיים שלמה ושונה מאוד מחיים של מחלוקת.

 

 

המקור של שלום הוא שלם. שמעתי רעיון מעניין שרבי שמשון פינקוס זצ"ל אמר בשם ה"חזון איש": אנשים חושבים בטעות כי "שלום בית" פירושו של יהיה ריב. ולא כן הוא, אלא ששלום בית פירושו שגם אם יש שלום, שיתווסף עוד ועוד מן השלום בבית ורמת השלום ועוצמתו יעלו. כדרך שאמרו חז"ל, מפרנסים עניי עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, שאין פירושו רק שלא יהיה ריב אלא שיהיה יותר שלום בעולם. ואם כן מובן ששלום אינו דבר מוגבל שברגע מסוים ניתן לומר שהושג, אלא דבר שאין לו גבול והוא תמיד יכול לעלות עוד ועוד מדרגות.

 

מכיוון שהשלום אינו דבר מוגבל ומותחם, מובן מאליו כי בהתנהגותנו בבית ובחברה, אין די שלא נרים את קולנו, שלא נאמר ביקורת, שלא נביע חוסר שביעות רצון אלא גם "עשה טוב": שנשמח האחד עם השני ולקראת השני, שנחמיא גם כשלא כל כך מתחשק, שנקבל בהבנה את מה שלא כל כך מובן, שנדאג האחד לרווחת השני, לטובתו ולמנוחתו ולכל צרכיו, ונעשה זאת מתוך הכרה כי הדבר הוא נדבך בבניין הבית ובבניין השלום.

 

 

כדי ליצור שלום בחברה בכלל ובבית בפרט זה לא רק להימנע ממשהו אלא גם להוסיף, לתרום ולהשקיע. הרמב"ם בפירוש המשניות, מפרש את "עשה לך רב וקנה לך חבר". הוא מדגיש את ההבדל שלגבי רב כתוב "עשה" ולגבי חבר "קנה". זאת משום שכדי שתהיה חברות ושלום בין אנשים – ובין איש לאישה בפרט – אין די במניעת מחלוקת, אלא יש להוסיף ולהיאבק כדי שיהיה שלום והשלום יועמק ויעלה.

 

אנחנו מדברים בחדא מחתא על השלום בחברה ובבית, אבל כאן הוא המקום להצביע על ההבדלים המהותיים בין מערכת השלום בחברה לבין מערכת השלום בבית.

 

בעוד שבחברה אם אנשים לא ישקיעו בשלום אבל גם לא יריבו ולא יעשו מלחמה, יתכן מאוד שאכן ריב לא יפרוץ, והמדרגה הבסיסית של שלום תושג. אבל בחיי משפחה הסתפקות במניעת ריב ואי השקעה בשלום אקטיבי, משמעותה פריצת ריב, ואף פריצת ריב וודאית. זה קורה משום שבשל הקרבה הרבה והשותפות ההדוקה, נוצרת שבירת ציפיות ואי עמידה במימוש חלומות של הבעל מאשתו ושל האישה מבעלה (ואלה הם מתכונים בטוחים לריב).

 

 

ההבדל בין מעגל הציפיות שלנו בבית לבין הציפיות שלנו בחברה – תהומי. שהרי כל אחד מודע לכך שהחבר אינו חייב לי, לכן אני לא מצפה ממנו ליותר מדי וממילא ציפיותיי אינן נשברות, מה שמונע כמובן אכזבה וכעס יוצאי דופן גם משאלות שלו שלא מתממשות על ידי הזולת.

 

לעומת זאת, בחיי המשפחה הציפיות מרקיעות שחקים. ממש כך. אנחנו מצפים – במודע או שלא במודע – כי בן הזוג ימלא לנו חסכים (מבית ההורים או מהחברה בה אנו חיים), יממש לנו חלומות, יתקן לנו אכזבות ויבנה לנו עתיד מזהיר יותר ויעניק לנו אושר ועושר. אם נסתפק ב"אי לוחמה", ברור שהציפיות לא יתממשו. ואם הציפיות לא מתממשות, האכזבות מובילות את מערכת הנישואין לעבר עימותים ודשדוש.

 

לעומת זאת, אם לא נסתפק ב"אי לוחמה" אלא נפתח במסכת חיים של מאמץ אקטיבי לעשות טוב לבן הזוג, הרי גם אם לא נצליח לממש את כל מה שהוא היה רוצה לראות במשפחה, הרי עצם הבעת הרצון שבמאמץ ובעצם ההשקעה שלנו, כבר הם עצמם בגדר מימוש החלום. העובדה שמישהו משתדל רבות כדי לעשות לבן זוגו טוב, היא עצמה מממשת לבן הזוג מאוויים מרכזיים מאוד בחייו, ואז ממילא החשש שיתגלע ריב, קטן הרבה יותר. במצב כזה אנחנו כל העת עושים שלום, במובן החיובי של המושג.

 

עצם המושג "עושה שלום" הוא עצמו מרמז לנו כי השלום הוא לא רק מעשה פסיבי של הימנעות ממחלוקת או מלחימה, אלא מצב שכדי להשיגו צריכים להקדים עשיה.

 

זכיה שבאה ממאמץ והשקעה

 

ידועים דברי חז"ל (סוטה יז, ע"א) על "איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם". המילה זכו אינה מבטאת מצב מקרי, כביכול בלא השקעה ומאמץ נפלה ה’זכיה’ בידי בני הזוג והם זכו בשלום ב’גורל’. אלא זה ביטוי למעשה פעיל של זיכוך (המקור של "זכה" מלשון זיכוך).

 

בכל הקשור למשפחה משמעותו של הזיכוך, שכל אחד מבני הזוג מזכך את רצונותיו האגואיסטיים שמובילים ניגוד, ומעמיד במקום את המאמץ להשלים את החסרים של האחר שהם תוצאה של ההבדלים הטבעיים שבורא עולם טבע בין איש לאישה (שהם כמובן מועילים ביסודם כי הם משלימים, והשלמה זה שלום, ובלעדיהם בני זוג לא היו יכולים לתפקד. אולם מצד שני הם יוצרים סתירה רגשית בין שניהם).

 

אם כל אחד מבני הזוג היה מבין את התובנה הפשוטה לכאורה, שאילו היו מתהפכות היוצרות והוא היה נולד כאישה והיא היתה נולדת כאיש, הרי כל אחד מהם היה נמצא בדיוק באותה נקודה בה נמצא בן הזוג כרגע. דמיון כזה בעצמו עשוי להביא את בני הזוג להבנה כי "המגרעות" ו"החולשות" שהם מזהים אחד אצל משנהו, הן בעצם אבני הדרך של המסלול שבו בורא העולם מוליך את שניהם כמשפחת אחת.

 

השלום אינו אוטופיה נעלה אלא הבנה נכונה של החיים. אם נבין שבן הזוג הוא בסך הכל מה שהוא ומה שהקב"ה ברא בו כדי להשלים אותנו וגם להוות אתגר עבורנו, ממילא תתבהר תמונת המשפחה ותראה מזווית אחרת לחלוטין. התוצאה המיידית תהיה שעוצמת הנפילה לריב תקטן פלאים.

 

מחקרים מלמדים כי ככל שבני אדם דומים זה לזה, כך השלום וההבנה ביניהם מתחזקים יותר ויותר. זו אחת הסיבות שבני זוג אינם מסתדרים זה עם זה כי במבנה הנפש שלהם הם שונים. בני זוג אמנם לעולם לא יהיו דומים, כי ברור שלא ניתן לשנות את אישיות האיש ולהפוך אותה לאישיות של אישה ולהיפך. אבל כן ניתן לצפות מהם להבין כי הם שניים שמאוד שונים באופיים, וכך ברא אותם הבורא וזו גם המטלה שהטיל עליהם בעולם הזה, שעם הניגודים והקשיים – ישתדלו להתאים את עצמם זה לזה.

 

 

הכל מתחיל מנקודת ההשקפה על החיים. זה נכון כמובן לא רק בנישואין, אלא בחיים עצמם, באושר שלנו ובתחושות שמלוות אותנו. אנו מכירים אנשים שיש להם הכל, אנו גם מכירים אנשים שאין להם כמעט כלום. אבל לא אחת אפשר לראות כי יש רבים שאין להם אלא "כלום" כלכלי אבל הם מלאים שמחה ומאושרים, ויש אחרים שיש להם "כמעט הכל", בתחום הכלכלי-חומרי, והם מלאים מרורים ואכזבות וה"ריק" אוכל בהם.

 

אין ספק שאם יימצא המכשיר המודד את מידת הטובה בעולמו של בורא העולם, הרי שניווכח לראות שלזה, הראשון, שאין כלום מבחינה כלכלית – מרגיש יותר בטוב. ומדוע? בגלל שהיפה והמכוער אינם בגדר מדע מדויק, אלא נובעים מנקודת ההסתכלות. ה"שמח בחלקו" זה לא רק אדם המסתפק במועט אלא גם זה שיודע להסתכל במבט נכון על מה שיש לו. כי החיים אינם מה שהם, אלא מה שאנחנו רואים בהם.

 

הראייה של האדם, נקודת ההסתכלות שלו וההשקפה על העולם, היא זו המשייכת אותו, היא זו שקובעת מה הוא. זה נכון תמיד, אבל בודאי שהאושר והתחושה הטובה בנישואין מתחילים מנקודת ההשקפה, מדרך ההסתכלות שלנו.

 

 

כאשר בורא עולם ברא את בעלי החיים, נאמר במדרש (בראשית רבה יז, ד): "והעבירם לפני האדם וקרא להם שמות. אמר (אדם): "זה שמו שור, זה שמו חמור, זה סוס וזה גמל". שאל בורא עולם את האדם: "מה השם שיקראו לך?" אמר: "לי נאה לקרוא אדם, שאני שנבראתי מן האדמה". ושוב שאל בורא עולם את האדם: "ואני, מה שמי?" השיב אדם הראשון לקב"ה: "נאה לקרות אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, שאתה אדון הכל". אמר הקב"ה: "אני הוא, הוא שמי שקרא לי אדם".

 

אומר על מדרש זה המהר"ל, ראויים הנבראים שדווקא האדם יכנה אותם בשם, כי האדם הוא העיקר בעולם. וגם לה’ יתברך היה קורא שם. ועל אף שהשם שכינה אדם הראשון אינו שמו המלא של בורא העולם, שהרי האדם אינו יכול להשיג את המהות של הבורא, אך מכיוון שבעיני האדם ההתייחסות היא כאל אדון, זה שמו בעולמנו. דהיינו מה שהאדם רואה בעולם – זה העולם מבחינתו.

 

ללמדנו, שהכל מגיע מנקודת ההסתכלות שלנו שיוצרת את המציאות.

 

 

דברים רבים מאוד בהתנהגות השונה של בן הזוג מכעיסים אותנו. אם נסתכל עליו בהסתכלות נכונה ונבין כי הוא אינו רע ובודאי אינו שוחר את רעתנו, אלא כך מתבטא אצלו ההבדל בין איש לאישה, קורותיו כולל הורים שונים (מהורינו) להם הוא נולד, בית שונה בו גדל, ואין בהתנהגותו רצון להרע כי הוא מוגבל בדרך בה גדל – הרי עצם הראייה תקל עלינו.

 

השקפת חיים כזאת תגרום לזכותנו גם ב"פתקא טבא". כי הקב"ה כביכול דן אותנו כפי שאנחנו דנים את האחרים (מהר"ל). הקב"ה בטובו הגדול ברא את העולם כך שהוא מסתכל עלינו – כפי שאנחנו מסתכלים על העולם. הראייה החיובית מביאה רוב טוב ושפע עלינו.

 

למעשה הגענו לנקודה היסודית של הבחירה, הקב"ה נתן בידינו את היכולת לבחור את חיינו, ובאמצעות זאת להשפיע על כל העולם. אם אנחנו בוחרים נכון ונוקטים בדרך הישרה, החיובית, שרואה טוב ולא מחפשת את הרע – נשקיע בבניין המשפחה שהוא הקניין הבסיסי שלנו בעולם, ולא בהחרבתו. נראה את הדברים באור חיובי, כפי שהדבר בעצם מתבקש על פי הכלל של חז"ל: "הווה דן את כל האדם לכף זכות", שהוא הפתיח לשלום, גם בכלל היחסים שלנו עם הסביבה וגם בתוך הבית.

 

זה חשוב תמיד, אבל מאוד חשוב בבית, שהוא יסוד בסיסי מאוד בחיינו, ואפילו בהדלקת הנר בערב שבת אנו מחויבים "משום שלום ביתו". ואכן בספרי הקבלה נאמר כי המושג "שבת שלום" הוא שבזכות השבת יהיה שלום.

 

 

(מתוך "שעה טובה")