אם היה לנו כפיל

 

 

ישבנו באוטובוס הנוסע באזור המסחרי של העיר כשאנו סוקרים את שלטי החנויות שבצדי הדרך, מסתכלים ומחייכים.

 

על דוכן ברוחב חצי כניסה לחדר מדרגות מוצב שלט ענק: "מלך הפלאפל!" בהמשך, במרחק הושטת שרביט, מעיד על חנות ירקות שלט באותיות קידוש לבנה: "מקור הפירות והירקות!" לא פחות. כמעט ממול, קצת קדימה, שוב שלט יומרני: "מרכז האביזרים לתופרת", ועוד קצת הלאה "הסוכנות המרכזית למזגנים".

 

תארים כמו "ספק ראשי" או "סוכן בלעדי" נפוצים ביותר בכל תחום, ורבים מצמידים לפרסומתם את הא הידיעה, "המומחה להעברת פסנתרים" או "החברה לכוח אדם", גם כאשר הם מוקפים בעשרות מודעותיהם הדומות של המתחרים באותו ענף.

 

האדם העומד מאחורי השם המסחרי בעל האופי היחודי, אפשר בהחלט שאינו סתם נוכל המשתמש בשם ובתואר הזה אך ורק כדי למשוך תשומת לב או להונות את הלקוח. יומרה נפוחה ונועזת זו בתחום הפרסומת המסחרית יונקת את חוצפתה מתוך מקור פנימי ותחושה אמיתית השוכנים בליבו של כל אדם, ומקנים לו הרגשה של יחוד, של מיוחדות, של מישהו שאינו סתם אחד חלקי חמישה מליארד של יצורי האנוש המתהלכים על פני כדור הארץ.

 

כולנו למדנו אמנם על אנשים מיוחדים אשר העולם כולו נשען עליהם. "כל העולם כולו", אומר הקב"ה, "ניזון בזכות חנינא בני", או "אילמלא יהושע בן גמלא נשתכחה תורה מישראל", וכדומה לגבי אישים בודדים ומיוחדים בעלי יחוד של מעשים ושל תכונות. אבל גדולי רוח אלה מועטים הם ביותר, ומה על כל המיליונים האפורים שאינם מתבלטים ואינם משאירים את רישומם בהיסטוריה הנודעת לכל?

 

לאמיתו של דבר כל אדם אכן הוא יחיד ומיוחד.

 

העובדה שכל אדם יש לו היחוד שלו בפרצופו ובאיבריו הגופניים, וכן במערך תכונותיו, רגשותיו, נטיותיו וטעמו האישי, בכל תחומי פעילות אנוש, כל זה אומר דרשני. כאשר רואים אנו בחלון ראוה של חנות לכלי חיתוך, סכינים מסכינים שונים שאינם דומים זה לזה באורכם ובעובים, בצורתם ובהשחזתם, מניחים אנו כפשוט מאליו שכל סכין נועד למטרה אחרת, וזו הסיבה לשוני ביצירתם ובצורתם.

 

אם כל כך פשוט הדבר לגבי אדם המייצר סכינים, על אחת כמה וכמה מקובלת ופשוטה הנחה זו לגבי הקב"ה. הוא ברא אותנו שונים זה מזה משום שתפקידים שונים מוטלים עלינו. יש התאמה בין האדם וה"כלים" שניתנו לו, לבין התפקיד שעליו למלא. כל אדם נברא לתפקידו המיוחד השונה מזה של חברו, ועל כן לא יתכן שיהיה דומה לחברו. האדם נברא יחידי בתחילת בריאתו כדי להזכיר ולהמחיש עובדה זו.

 

אם נשתמש בהמחשה פיוטית, נאמר שתפקידנו, כולנו יחד, הוא ליצור את הכתר של המלך, מלכו של עולם. הכתר של מעלה מורכב ביותר, ומכיל חלקים רבים מאוד השונים זה מזה. כל אדם אחראי לחלק אחד כזה אשר אין שני לו בכתר כולו. במיכלול מעשיו ובכל ימי חייו בונה האדם, מעצב ויוצר את חלקו המיוחד בכתר, אשר יצטרף אל חלקיהם של האחרים, וייצור את השלמות הראויה לכתר מלכות. יחודיותו של אדם, של כל אדם, באה לידי ביטוי בכך שהוא, ורק הוא, יכול וחייב ליצור את החלק שלו בכתר, ושום אדם אחר אינו רשאי ואינו יכול לתרום דבר לבניית אותו חלק שלא נועד לו.

 

נכונה ואמיתית היא אם כן הרגשתו הפנימית העמוקה של כל אדם שהוא יחיד ומיוחד, ושאין הוא כפיל של שום אדם אחר בעולם. לו היו שניים זהים כאלה, כי אז היה אחד מהם מיותר. ה’ אינו זקוק לכמויות. גם בכתרו של המלך אין חלקים זהים החוזרים על עצמם. איכותיותיהם השונות של החלקים מהוות מזיגה מתאומת אשר, כשיושלמו החלקים ויורכבו, יהוו כתר עליון, ובו ייראה חלקו של כל אחד ואחד פרי עבודת חייו. מעציב, אם כן, לראות אדם ההופך את תחושת יחוד תפקידו בעולם לגאווה פשוטה שאין שני לו בטיגון פלאפל כה טעים…

 

לעיתים מובילות את האדם נסיבות חייו ומכוונות אותו לאירוע מיוחד אשר בו הוא ניצב לפני נסיון, והרגשה חזקה יש לסובבים אותו כי לא בא אדם זה לעולם, ולא עבר את כל גלגוליו במשך שנים רבות, אלא כדי לעמוד בניסיון יחיד ומיוחד זה. אם אכן יעמוד בהצלחה בניסיון, היה טעם לחייו, הכל היה כדאי, והוא מילא והשלים בכך את חלקו ואת תפקידו בעולמו. ואם, חלילה, לא…אוי לה לאותה בושה. שום בת קול לא תודיע לנו מראש על הניסיון הזה, כשם ששום הודעה איננו מקבלים בהכנסנו למצוות על תפקידנו היחודי בעולם.

 

אין ברירה, חייבים לעמוד על המשמר בעירונית כדי לא להחמיץ חלילה את הרגע, רגע הניסיון, אשר הוא יחודי רק לנו, ואשר הוא מעניק לנו את מיוחדותנו.

 

מספרים שפעם הוזמנה התזמורת הפילהרמונית להופעה באירוע מיוחד בחצר מלכות אי-שם במזרח הרחוק. במשך שבועות התאמנה התזמורת ביצירה המיוחדת שהיה עליה לנגן באותו מעמד. ביום הטיסה היו בעיות בהעלאת התוף הענק לבטן המטוס. תוף זה משמש פעם אחת ויחידה בביצוע היצירה, ותפקידו היחיד של המתופף הוא להכות בזמן הנכון במהלך הנגינה את הנקישה המתאימה. מאחר שזה חלק מהיצירה כפי שהיא כתובה בתווים, לא יכלו כמובן לוותר על התוף ולא על המתופף.

 

מה גדולה היתה בושתו של זה האחרון אשר תוך ביצוע היצירה הארוכה לפני המוזמנים בחצר המלוכה נתקף בנמנום קל והחמיץ בשלוש שניות, ואולי בשתיים בלבד, את הרגע הנכון של ההכאה בתוף. לחינם התאמן זמן כה רב, לחינם פרקו טכנאי המטוס מחיצות בתא המטען של המטוס, וסתם לשוא טס המתופף אלפי קילומטרים, את תפקידו, הקטן אמנם, אך היחיד והמיוחד, לא מילא.

 

לעיתים יחודו של מעשה האדם אינו נעוץ בו, ואף לא במעשה. הרמב"ם בהלכות תשובה אומר לנו, שיתכן שאדם יעשה מצוה אחת, ובכך יכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, ויגרום לו ולהם תשועה והצלה, כמו שנאמר "וצדיק יסוד עולם". לאו דווקא שהוא "צדיק", אלא שמעשה צודק וטוב זה הזדמן לו בדיוק כאשר היה העולם כולו שקול, חציו זכאי וחציו חייב.

 

לפתע התמקדה ישועת העולם כולו והצלתו במעשה של אדם רגיל, כמוני וכמוך, וזה יכול לקרות לכל אדם, גם לי ולך, וגם מחר בבוקר, ואולי אפילו הערב. זה מפחיד קצת. זה מטיל אחריות נוראה. אולי ברגע זה, מכל האנשים שבעולם, עומד כל העולם כולו וצופה דווקא בנו לראות אם נציל אותו על ידי המעשה שלנו, מעשה שאינו נראה אפילו מרשים במיוחד.

 

יהי רצון שנזכה למלא את תפקיד חיינו היחיד והמיוחד כהלכה, ולעמוד בכבוד בניסיון העיקרי שלמענו באנו לעולם, ושחס וחלילה לא נרדם כאשר יגיע, אם יגיע, הרגע בו גורלו של העולם יהיה נתון בידינו.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")