אדם הולך לו ברחוב

"אתה רוצה שנתחלף?" הוא שואל אותי "אולי

אתה תלך במקומי ותריב עם אשתי ואני אכתוב

במקומך את הכתבה, ואז תאמין לי, לא אפסיק

להיות שמח". כך אמר והמשיך ללכת.

 

 

תראו, הנה אדם הולך ברחוב.

 

הוא הולך לאט.

 

טוב, הוא הולך לאט כי הוא בדיכאון.

 

כבר שבועיים בלי עבודה, המשפחה כבר לא כל כך מסתדרת והאישה כבר התחילה לרמוז רמזים עדינים בעובי רגל של פיל לגבי כל מיני עבודות שדחה ושהיה צריך לקבל. הוא הסביר לה שהוא לא יכול לקבל כל עבודה. הוא צריך שהלב יסכים, הוא צריך להיות שלם עם עבודתו, כך אמר לה. היא אמרה שאדם שכבר יש לו עבודה צריך להיות שלם עם עבודתו. אדם שאין לו עבודה צריך להיום שלם עם הפקיד בלשכת תעסוקה. הוא לא ענה לה ויצא מהבית. עכשיו הוא הולך ברחוב.

 

החיים ברגעים האלה פתאום נראים לו כל כך נמוכים, כאילו מישהו סגר את החלונות למעלה, וכל האפרוריות שבעולם נפלה עליו, וטעם מתכתי מחליא ממלא את האיברים והכל נעשה תפל וחסר טעם. כל הצבע נעלם מהחיים וממנו, כאילו כל כולו הפך להיות גוש בשר מריר ונוטף זיעה בלי תכלית, בלי כיוון, בלי כלום.

 

"תגיד" אני אומר לו "אולי תנסה בכל זאת להיות בשמחה למצוא את הטוב בתוך ההסתר הזה?"

 

"תגיד לי, מי אתה?" הוא שואל בחשדנות. "אתה מאיזה ארגון שמחזיר בתשובה? זה בסדר, אני כבר דתי".

 

"לא" אני מנסה להסביר "זה כמו בפורים. גם שם הכל היה מוסתר. גם שם לא ידעו כלום, סתם שרשרת של מקרים לא טובים, ואיך שהוא בסוף נגמר הכל בטוב. ובאו חכמינו וגילו לנו שהכל היה מהלך שלם ומתוכנן מהשמים. אולי גם עכשיו המצב הזה שלך הוא רק חלק מהמהלך וזה יגמר בטוב ואתה מאוד תשמח. אז אולי תשמח כבר מעכשיו?"

 

"אתה רוצה שנתחלף?" הוא שואל אותי "אולי אתה תלך במקומי ותריב עם אשתי ואני אכתוב במקומך את הכתבה, ואז תאמין לי, לא אפסיק להיות שמח". כך אמר והמשיך ללכת.

 

'למצוא את הטוב בתוך ההסתר' חשב לעצמו בגיחוך. 'הסתר זה לא סחורה. הסתר זה בשביל אנשים כאלה…מסכנים, אתם יודעים, כאלה שהם לא כמונו. אנחנו צריכים אקשן כדי להתלהב מהעובדה שהכל בידי שמים, אנחנו צריכים ריגושים. אנחנו לא יכולים לחיות ככה סתם מהאמונה. מה אנחנו? חז"ל? אנחנו צריכים קצת צבע בכל הסיפור.

 

אם אנחנו חולים ומתפללים וגם שמים איזה קמיע מתחת לכרית בלילה ולמחרת קמים בריאים, נו, אז יש על מה לדבר. על זה אנחנו מוכנים להגיד שזה בידי שמים. פה כבר יש משהו. אבל אם אנחנו צריכים ללכת לקופת חולים ולחכות שעתיים לרופא, להמשיך לבית מרקחת ולחכות שעה נוספת בתור, לחזור לתחנת אוטובוס ולחכות שוב בתחנה, לקחת תרופות ולחכות שבועיים להחלמה ורק אז המחלה עוברת, אז תסכימו איתי שזה כבר לא אותו דבר. על זה כבר אי אפשר לדרוש ממני להתלהב. נכון שגם הטבע זה נס, אבל זה כבר יותר מדי מציאותי מכדי שזה יהיה אמיתי, זה כבר שייך ליומיום, ומה שביומיום את זה כבר אנחנו מכירים, זה קורה לכל אחד'.

 

* * *

 

הוא המשיך ללכת ברחוב, עיניו נעוצות במדרכה. הרצון המוכר החל לפעום בו. הרצון הישן שיבוא כבר המישהו או המשהו הזה שיקח אותו מפה לחיים אחרים יפים יותר, צבעוניים יותר שנראים לו יותר מתאימים לאישיותו הססגונית, אבל לצערנו הוא לא פוגש את המישהו או המשהו הזה. במקום זה הוא פגש את חיים.

 

מי זה חיים? אתם בטח שואלים.

 

תראו, בכל חברה אנושית יש אנשים שאוהבים לדבר. יש כאלה שאוהבים לדבר קצת יותר מדי רק ככה בשביל לשמוע את עצמם וזה עושה להם טוב. יש כאלה שאוהבים לדבר הרבה. הם לא רוצים רק לשמוע את עצמם, הם גם רוצים לוודא שגם אתה שמעת אותם, ויש כאלה שכבר הגיעו לדרגה שהם לא צריכים לאהוב לדבר, זה הדיבור שאוהב אותם.

 

אבל חיים, הוא לא כזה. הוא לא בדרגות האלה. הוא כבר מעבר אליהם, הרבה מעבר, הוא כבר הרמטכ"ל, אבי אבות הנודניקים. לא מספיק להניף עפעף לעברו ומיד הוא סוחב אותך לשיחה סוחפת שיכולה להימשך שעות על מאבקיו הבלתי פוסקים עם מס הכנסה, ביטוח לאומי וקופות החולים למיניהם. כל שיחה עימו היא מסע מופלא בתוך עולמות בירוקרטיים שמעולם לא ידעת על קיומם.

 

הוא כבר היה מתורגל במפגשים עם חיים. הוא היה מרגיש שהוא עושה איתו חסד, הרי אם לא יהיה לחיים איפה לפרוק את כל המילים והעצבים, טוב בעולם כבר לא יהיה. הוא כבר הרגיל את עצמו להשפיל מבטו ארצה תוך הנהונים קצרים בראש ולחכות עד יעבור זעם. זה גם מה שקרה הפעם, אלא שהפעם שמע לפתע מילים חדשות שלא הורגל בהם בעבר. 'ארגון משוחררי צה"ל'.

 

"איך הגעת אליהם?" תמה. הוא ידע שספק אם חיים ראה בימיו חייל כל שכן לשרת בצבא, וחוץ מזה איזה צבא יקח אותו? עם חייל כזה בטוח מפסידים במלחמה.

 

כששמע את עצמו מוציא את השאלה מפיו נבהל מאוד. אסור היה לו לשאול. את חיים לא שואלים שאלות. הוא כבר עושה הכל לבד. הוא רק צריך לראות פרצוף מולו ומיד הוא כבר שואל וחושב ומסיק ועונה ומתעצבן ומרגיע. הוא הכל. מכונה משומנת. כל שאלה שמראה על התעניינות כמוה כשמן למדורה. ואכן בשמעו את השאלה פניו של חיים התלהטו עד למאוד. מעוצמת ההתרגשות הוא כבר נכנס לאקסטאזה.

 

"זה לא איך אני הגעתי אליהם" הוא זעק, "זה איך הם הגיעו אלי". הוא ידע שהיום אין ברירה, היום הפנים של חיים אדומות מתמיד, היום אסור לרחם על חיים. אבל מה הוא יגיד בלי לפגוע?

 

"סליחה חיים" אמר כמעט בלחישה "אני חייב לתפוס את האוטובוס".

 

"לאן אתה נוסע?" שאל חיים בפליאה. ניכר היה שהוא נעלב שמשהו קורה בסביבה והוא לא יודע ממנו.

 

"לירושלים" נפלט לו.

 

"אז למה אתה לא אומר? יש לי חבר שנוסע עכשיו. אולי הוא יקח אותך".

 

עכשיו הוא כבר לא ידע איך הוא יוצא מזה. הוא באמת לא יצא מזה. חיים מיד שלף את הפלאפון והזעיק את אותו חבר ומבלי לדעת כיצד ולמה הוא מצא את עצמו לאחר כשעה וחצי במרכז ירושלים משוטט ברחובותיה מדוכדך עד כלות, ותמה איך יתכן שכל הדברים האלה קורים רק לו. הוא נכנס לקיוסק לשתות משהו לפני החזרה הביתה. בקיוסק ראה לוח דרושים ירושלמי שבו מפורסמות הצעות עבודה. הוא ראה שם משהו שיוכל להתאים לו. הוא הכניס את הלוח לכיס וחזר הביתה מובס.

 

לאחר כמה ימים מצא שוב את הלוח בכיס. הוא התקשר לאותו מקום בלי תקווה כלל, ולהפתעתו גילה שאכן הם עדיין מחפשים מישהו, וכן הוא מתאים בדיוק למה שחיפשו ותוך שבוע הוא התחיל לעבוד שם.

 

* * *

 

'סופסוף משהו טוב קורה לי בחיים' חשב לעצמו.

 

"מה סופסוף?" אני קופץ עליו בהתלהבות. "זה לא סופסוף, זה פורים".

 

הוא הסתכל בבהלה לכל הצדדים. "איפה פורים?" שאל ואז ראה אותי. "אה, זה עוד פעם אתה. מה יש לך תגיד לי? למה אתה אף פעם לא רגוע?"

 

"אתה לא מבין" אני צורח בהתלהבות "כל מה שקרה זה הפורים שלך. הכל היה נסתר ופתאום אתה הולך ברחוב ופתאום פוגש את חיים ופתאום חבר ופתאום ירושלים ופתאום לוח דרושים והנה זה נגמר טוב, יש עבודה".

 

"תראה חמוד, אתה בסך הכל כותב כתבה אז אולי תפסיק להשתולל ולהיות כזה דרמטי. על איזה פורים אתה מדבר? מילא חיים, הוא יכול להיות זרש, אבל כל השאר זה מציאות. זה רגיל".

 

ככה זה. אין מה לעשות. או שיורדים מלאכים מהשמים ומציעים עבודה ואז זה נס, ואז זה בידי שמים, או שזה רגיל, מציאות, טבע. כזה זה היה תמיד.

 

הנה בחטא העגל כשמשה ירד מהר סיני וראה את העגל הוא קרא "מי לה' אלי" ומיד קמו בני לוי ונלחמו והרגו בכל מי שהיה מעורב בחטא ואף אם זה היה מבני משפחתם. הם לא עשו חשבונות רבים. עד כדי כך הם היו קנאים לה'.

 

אז אם ככה, צריך לשאול איפה הם היו כמה דקות קודם? למה היה צריך לחכות שמשה ירד? למה לא התערבו קודם? למה נתנו לזה בכלל לקרות? נכון שהשטן הראה להם את משה עולה על מיטה השמימה, אבל איך הם הסכימו שאת משה רבינו יחליף עגל? אז מה אם הוא מזהב? מילא הפשוטים שבעם שמתלהבים מכל דבר נוצץ, אבל בני לוי ושאר הצדיקים שבדור – איפה הם היו? למה לא לקחו את אהרן במקום משה או את חור? למה לא חיכו שיהושע ירד מההר? איך הסכימו לשתוק?

 

אבל חז"ל גילו לנו שהעגל הזה מזהב היה מדבר.

 

אה, עגל מזהב שמדבר זה כבר לא פשוט. זה כבר דבר ששייך ללא נודע, לפלאי. פה כבר יש משהו שהנפש מתפעלת מאוד ומסכימה להמשיך הלאה לראות מה יקרה. פה בטח יהיה משהו מעניין. אבל סתם חילופי אנשים, שאהרן יחליף את משה זה כבר קורה כל יום, זה יותר מדי ממשי מכדי שיהיה בידי שמים.

 

ולמה זה ככה? הלא כולנו מאמינים בני מאמינים. כולנו מאמינים שכשם שהלא נודע והמופלא נברא על ידי הקב"ה כך גם הידוע והרגיל נברא על ידו. אז מה יש בו בלא ידוע שגורם כזו התפעלות ומשיכה בעוד שהידוע גורם לכזו תחושה של שממון, של רגילות מאוסה שגורם שלא יהיה שום חשק לייחס לזה תחושות אמיתיות של קדושה, של אמת, תחושה שגם פה למטה איפה שזה הכי מאכזב קשה וכואב – גם זה בידי שמים.

 

כנראה שזה בגלל שבלא נודע יש הבטחה שכאילו  טמון בו אותו משהו או מישהו שיבוא ויגאל אותנו מהחיים המסוייטים ואז נפסיק להיות אנשים מסוייטי מציאות, מאוכזבי חיים, מיואשי צרות ומצולקי משכנתא. אלא נגיע למקומות יפים יותר נטולי ייסורים וסבל, נטולי מציאות עכשווית אפרורית ושנואה.

 

שם, בלא נודע לא נצטרך לחיות עם ההר המר הזה שבתוכנו שמזיע כל הזמן, עם הטעם המגעיל. שם, בלא נודע, כך נראה לנו, הכל מתוק ורך.

 

אבל הלא נודע רק מבטיח, הוא לא מקיים. מי שמקיים זה רק מי שאמר והיה העולם. ואם ברא אותנו פה, בחושך הגדול מן הסתם זה בגלל שרוצה שנהיה פה ולא שם, שאחרת לא היינו פה. ואם נבראנו כבני אדם ולא כמלאכים מן הסתם זה בגלל שזה מה שאנחנו אמורים להיות.

 

ואם פה, בתוך הסחי והמיאוס נצליח להבין שהכל בידי שמים, אז אמנם לא יהיה כל יום פורים אבל בטח הוא יהיה יותר מפעם אחת בשנה.

    

(מתוך "עת לחשוב")