כל ניסיון בחיים הופך אותך לזהב טהור

 

 

לכל אחד בחיים יש קשיים. הקשיים הם חלק מהחיים, הם הניסיונות שלנו. כאשר אנחנו מתגברים על הניסיונות, אז אנחנו בעצם ממלאים את השליחות שלמענה באנו לעולם.

 

כאשר האדם במצב של ניסיון, שתי דרכים לפניו: הדרך הטובה הרצויה לפני ה’, והדרך הרעה שה’ אינו חפץ בה. כאן המקום להפעלת כוח הבחירה שבאדם. בחירה בטוב מעלה את האדם בדרגה אחת, בונה אותו, ומוסיפה לעצמותו מעלה רוחנית אחת. אי בחירה בטוב משמעותה למעשה בחירה ברע, והיא מורידה את האדם מעלה אחת, ועצמותו של האדם משתנה לרעה.

 

את מהלך חייו של האדם ניתן לדמות לנסיעה בכביש. מפעם לפעם נכנס הנוסע לצומת ומן הצומת מסתעפים שני כבישים, האחד המוליך אל היעד הרצוי, והשני, המוטעה, המרחיק מן היעד. כדי לא לטעות דרוש קודם כל זיהוי הצומת. במציאות מתומרר כל צומת בתמרורי אזהרה: צומת לפניך!

 

מי שאינו מזהה את הצומת, מי שלא מזהה את תמרור האזהרה, יכול לעבור ביום אחד עשרות צמתים מבלי לדעת כלל שעבר אותם. זה ברור שהוא ייכשל בניסיון, שהרי הבחירה בטוב כרוכה במודעות ובמאמץ נפשי אדיר של אי הליכה אחר הפיתויים. מי שלא מזהה את הצמתים הללו חושב שנסע בכביש ישר וחלק ללא הסתעפויות, ללא בחירה בין טוב לרע.

 

הבעיה הגדולה שלנו היא תמרור הצמתים, כלומר – זיהוי הניסיונות, והניסיונות רבים מספור הם. בורא העולם הועיד אותנו לחיי אושר מופלא וממושך כבר בעולם הזה, בכך שאפשר לנו ליצור את עצמיותנו הפנימית, וליהנות מכך הנאה יצירתית רוחנית שאין דומה לה. ובנוסף, כדי ללמד אותנו, כדי לחזק אותנו, נתן לנו צדיקים שהלכו בדרכיו כדי שנלמד מהנהגותיהם ונלך בדרכם.

 

אחד מהם הוא אברהם אבינו, אשר בעקבותיו צועדים אנו, בניו ובנותיו, ועוברים יומיום ניסיונות וייסורים שונים, ועל כן כשקורה לאדם ניסיון או צרה ח"ו, ומרגיש שהוא לבד במערכה, אין מי שיבין ללבטיו וייסוריו, ילמד מאביו אברהם אבינו, שעל אף שהיה בודד לא היה מי שיבין לליבו, ידע והאמין שיש מי שיודע את ייסוריו, מאזין לתפילותיו, ויושיע אותו, אבינו אב הרחמן הקב"ה.

 

מטעם זה נקראים אנו בני אברהם אבינו, כי מהותו של יהודי להיות בן יחיד לאלוקיו, כל יהודי יש בו בזעיר אנפין (מעט) ממידותיו של אברהם אבינו, שהינו בודד בניסיונותיו ובמאבקיו יומיום, אבל עם זאת ביכולתו לעמוד בהם באמונה ובגבורה כאביו אברהם אבינו.

 

לכן, כדי לצעוד בדרכו של אברהם אבינו עלינו לעבור מה שהוא עבר, כל אחד ובחינותיו הוא. מוטלת עלינו החובה לעיין היטב בפרשת אברהם אבינו, לעיין בניסיונותיו, מה היה הניסיון ומה היתה מטרתו. איך הוא התגבר עליו, איך הוא התנהג באותם שעות וימים קשים, משום שרק כך נוכל ללמוד ממנו איך להתגבר על ניסיונות החיים, והרי שבדבר זה היה כל יחודו ומעלתו של אברהם אבינו ע"ה, כמו שנאמר עליו: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו ע"ה" (אבות, פ"ה, מ"ג).

 

נשאלת השאלה: אם רוצים להראות את החיבה של אברהם אבינו היו צריכים להראות לכאורה את העולם הבא שלו, את פאר חיי הנצח המגיע לו? אלא, שכוונת התנא לומר שאם ברצונכם לדעת למה חיבתו כל כך גדולה אצל הקב"ה? התשובה לכך היא, כי נתנסה בעשרה ניסיונות ועמד בכולם. עשרה ניסיונות שכל אחד היה קשה מקודמו, וכפי שפורטו (בפירוש הרע"ב על המשניות):

 

א. אור כשדים – ניסיון אמונה.

ב. לך לך מארצך – ניסיון הגלות.

ג. ויהי רעב – ניסיון הפרנסה.

ד. לקיחת שרה לפרעה – ניסיון השידוכים.

ה. מלחמת המלכים – ניסיון מלחמת החיים.

ו. ברית בין הבתרים – ניסיון הבנים.

ז. המילה – ניסיון ייסורי הגוף.

ח. לקיחת שרה לאבימלך – ניסיון שלום בית.

ט. גירוש הגר וישמעאל – ניסיון צער גידול בנים.

י. עקידת יצחק – ניסיון קידוש ה’ בחיים ובמוות.

 

 

הניסיון שאנו נתונים בו, איננו תמיד מובהר לנו. אין אנו יודעים את מטרתו, ואין אנו יודעים אם אי פעם תתברר לנו תכליתו, אבל יודעים אנו ש"גבהו דרכי ה’ מדרכינו, ומחשבותיו ממחשבותינו". אך מותר לנו לנסות ולהבין באופן כללי לשם מה נועד הניסיון? מהי מטרתם של המצבים הלא שגרתיים והלא קלים שבאים עלינו?

 

הנצי"ב מוולאז’ין זצ"ל אומר שיש שלוש מטרות לניסיון:

 

א. תוכחה – הניסיון בא לפעמים כדי להוכיח לאדם עצמו, ולאחרים, עד כמה הוא חזק ומסוגל לעמוד בניסיון, ועד כמה מסוגל לסבול למען ה’. הנצי"ב ממשיל זאת למוכר קדרות שבכדי להוכיח לאחרים את חוזקה של הקדרה, הוא מקיש דווקא על קדרה טובה ולא רעועה.

 

ב. השבחה נפשית – הניסיון בא להשביח עוד יותר את האדם מבחינה נפשית. הניסיון בא לתועלת האדם על מנת לעזור לו להוציא מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל שלו. הנצי"ב ממשיל זאת לאדם שרוצה להשביח פשתן, וככל שיכה עליו, כך הוא ייעשה יותר משובח.

 

ג. לכפר על עוונות – הניסיון בא לכפר על עוונות הדור, כדי לאפשר את קיום העולם. הנצי"ב ממשיל זאת לחמור טוב שמוסיפים לו משא על מנת לבחון אם יוכל לשאת עוד יותר.

 

למרות שיש שלוש מטרות לניסיון עולה השאלה, האם אכן נבקש, או נרצה, שיבואו עלינו ניסיונות, על מנת לממש את המטרות הנ"ל? כמובן שנעדיף לממש את המטרות הנ"ל ללא סבל וללא ניסיונות מכאיבים, שהרי אנו מתפללים כל בוקר ומבקשים "ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון", אבל כיון שדרך העולם היא שהאדם אכן עומד בפני ניסיונות לכן עלינו לבקש "אל תביאנו לא לידי ניסיון", ולהתכוון בתפילותינו שלא יביא עלינו ניסיון שלא נוכל לעמוד בו.

 

הניסיונות שאנו עומדים בפניהם הם ניסיונות מסוגים שונים, קטנים ויומיומיים או גדולים שנופלים עלינו כרעם ביום בהיר, ומשבשים את כל מהלך החיים וגורמים לנו לשקוע בדאגה ולצאת לחלוטין מן השגרה. ה"פלא יועץ" אומר שאין אדם שהקב"ה אינו מנסה אותו. העשיר מתנסה בעושרו באותה מידה שהעני מתנסה בעוניו. החכם מתנסה בחוכמתו ובעל ייסורים בייסוריו וכו’. בכל יום ויום ובכל עת ובכל רגע האדם עומד בניסיון. ומכיוון שאי אפשר בלי ניסיון, מה טוב להתפלל לה’ שיעזור לנו לעמוד בניסיונות שהוא מנסה אותנו.

 

הסיפור של יונתן הוא סיפור על ניסיון ממושך. מה זה אומר ניסיון ממושך? האם יש דבר כזה? הרי אנו יודעים שאם אנו עומדים בפני ניסיון הרי זה ניסיון ולא משהו בהמשכים. יונתן, בסיפור המופלא והמחזק, מסביר לנו עד להיכן דברים מגיעים:

 

* * *

 

 

"לא", אמר יונתן, "אינני מתחרט, אבל מפעם לפעם עולים כל מיני הרהורים…זה היה לפני 25 שנה בערך. הציעו לי אז לקבל את משרת הסגן כאשר היא התפנתה. הייתי אז צעיר ומלא מרץ והיה לי חשק גדול להוכיח את יכולתי, וגם, לא אכחיש, לעלות בסולם הקריירה. אבל כלל היה לי, אני לא עושה צעד רציני בחיים בלי לשאול את הרב שלי.

 

הוא לא אמר במפורש "לא!" אבל הכרתי אותו מספיק טוב כדי להבין כי לא רצה לומר זאת בצורה פסקנית ומחייבת, כדי שלא אראה כעובר על דברי חכמים אם, חלילה, לא אשמע בקולו. שמעתי היטב את הלא שבהסתייגותו, והודעתי למנהל שאני דוחה את ההצעה.

 

הייתי שלם עם עצמי. עשיתי את מה שעשיתי לא מתוך פזיזות, אלא מתוך מחשבה שקולה, ויתרתי על כל מה שהמשרה הזאת יכלה לתת לי. אבל לאורך השנים הרבות שעברו מאז, העניין לא נשכח מליבי. בכל פעם שנקלענו למצב כלכלי דוחק היתה אשתי מזכירה כבדרך אגב שאילו הייתי סגן ומנהל מחלקה, לא הייתי מתלבט באותן בעיות של דקדוקי עניות שעימהן נאבקתי. על אחת כמה וכמה אם הייתי מתקדם עוד ועולה בדרגה, דבר שהוא מקובל וטבעי במקרים כאלה, כי אז סביר מאוד שהייתי מגיע לדרגת חבר הנהלה, וזהו משהו שאנשים קטנים כמונו לא מסוגלים לתאר לעצמם, לא את המשכורת ולא את שאר התנאים.

 

לא, לא התחרטתי. אבל, אם לומר את האמת הגמורה, אי אפשר לומר שלא הרגשתי איזו צביטה קטנה בלב. הושיטו לי ליד בכל הכבוד הצעה שטמנה בחובה חיים של רווחה לי ולמשפחתי, ואני דחיתי אותה. את המחיר של הדחייה שילמתי בתשלומים ארוכי טווח, תשלומים חודשיים במשך שנים עד היום, ועדיין לא גמרתי לשלם אותם. כל תלוש משכורת חזר והזכיר לי אותו.

 

אני אמשיך לשלם את מחיר הדחייה של ההזדמנות הזאת עוד במשך שנים, וארגיש זאת גם בצאתי לגמלאות. אני משתדל לא להרהר יותר מדי בנושא הזה, אבל כאשר אני נתון בלחץ כספי עולה בי איזה קול מרושע מפתחי הלב: ‘רצית להיות צדיק וחסיד! מה שלא מריח טוב לרבי הצדיק שלך, לא טוב גם בשבילך, אה! בישלת לך דייסה, אז תאכל אותה!’

 

בזמן כזה אני זקוק לכוחות על אנושיים כדי להתאפק מלפלוט אנחה בתוספת מילה אחת: "חבל!" אני מרגיש אז כמעט כמו שהרגשתי בשעתו כאשר עמדתי להודיע להנהלה על דחיית ההצעה. אני מרגיש כאילו אני נבחן מחדש באותו ניסיון, ואני צריך להפעיל אותם כוחות נפשיים כדי לעמוד בו ולעבור אותו בשלום. זה לא פשוט. מבחינה מסוימת הניסיון הזה של התאפקות מאמירת "חבל!" יותר קשר מאשר הניסיון המקורי. אז ידעתי כי זה ניסיון גדול וקשה. נעזרתי אז נפשית ברב שלי, נוחו עדן, שהיה אז בחיים, והרגשתי את הגיבוי שלו ותמיכתו המוסרית בי.

 

היום זה יכול לקרות כשאני מקבל את תלוש המשכורת, או כשצריך לעזור לאחד הילדים, והקופה ריקה. אין לי באותו רגע תחושה של עמידה בבחינה, ולא תעצומות נפש להחזיק מעמד בניסיון, ובכל זאת עלי לעמוד בעצם אותו ניסיון שהפך להיות ארוך וממושך כל כך. זה לא קל, לגמרי לא. להכרה הזאת שהניסיון החד פעמי לא הסתיים, אלא התארך למשך שנים.

 

לא הגעתי בעצמי. חבר הזמין אותי לפני ימים אחדים לחוג בית, כלומר שיעור שיחה שנותן רב חשוב אצלו בבית לפני קבוצת מכרים של ידידי. נעניתי להזמנה. חלק מתוך השיחה פקח את עיני לראות את עצמי ואת הניסיון שלי באור הנכון, וזה תוכנו:

 

החכם מכל אדם אמר בספר משלי: "כל אמרת אלוק צרופה". הפירוש הפשוט של הפסוק הוא, כי כל דבר שאמר אלוקים בתורה הוא מצורף ומזוקק וטהור מכל סיג. אבל יש עוד פירושים לפסוק הזה. המדרש (רבה שמות פ"ב) אומר: "כל אמרת אלוק צרופה" אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו. שני גדולי עולם שבדקן הקב"ה בדבר קטן נמצאו נאמנים, והעלן לגדולה. בדק לדוד בצאן…אמר לו הקב"ה: נמצא אתה נאמן בצאן, בוא ורעה צאני. וכן במשה…ולקחו הקב"ה לרעות ישראל, שנאמר "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן".

 

הרעיון של בדיקת האדם לפני העלאתו לגדולה הוא ישר והגיוני, אבל יש להבין איך זה מתקשר לפסוק "כל אמרת אלוק צרופה"? איך מצא המדרש את הרעיון הזה בפסוק הזה.

 

הרב הסביר את המילה "אמרה" במובן של הגבהה. צמרת של עץ, שהיא בשיא גובהו של העץ, נקראת אמיר. מכאן המשמעות של "לרומם ולנשא", כמו בספר דברים: "את ה’ האמרת היום להיות לך לאלוקים…וה’ האמירך היום להיות לו לעם סגולה". "אמרת אלוק" פירושה, לפיכך, הגבהה שה’ מגביה אדם ומעלהו לגדולה. שלמה המלך אומר לנו כי "כל אמרת אלוק" כל העלאה לגדולה של אדם על ידי ה’, אינה מתבצעת ובאה לידי ביטוי אלא אם כן היא "צרופה" כלומר נבחנה היטב, והאדם נצרף מסיגיו עד לאחוז התערובת הקטן ביותר.

 

הצורף, הקרוי כך על שם פעולתו לבחינת טהרתה של מתכת יקרה, מתיך את גוש הזהב הנמסר לו לבדיקה, וכך הוא יכול לראות אם יש בו סיגים של מתכות זולות, הצפים על פני הזהב המותך מחמת משקלם השונה מן הזהב. הזהב אינו רווה נחת מן הבדיקה הזאת. הוא צריך לעבור באש חזקה ומרוכזת של כור ברזל, או כבשן, המחממת ומלהטת אותו עד להתפרקותו ממצבו המוצק הרגיל והתכתו לנוזל.

 

דוד המלך ומשה רבינו אינם, כמובן, היחידים שעלו לגדולה לאחר בחינה. גם יוסף הצדיק נבחן ונצרף בכור הניסיון הקשה בטרם עלה לכהונת המשנה למלך במצרים. סיפור הניסיון מסופר בתורה, אך ספר תהלים מוסיף על כך (תהלים קה): "…לעבד נמכר יוסף. עינו בכבל רגלו, ברזל באה נפשו. עד עת בוא דברו, אמרת ה’ צרפתהו". אכן, יוסף נבדק ונבחן בניסיון גדול וקשה ועמד בו בהצלחה מופלאה עד שנקרא יוסף הצדיק. אמרת ה’ כלומר העלאתו לגדולה על ידי פרעה ששם אותו אדון לביתו ומושל בכל קניינו, אף היא הוצדקה תחילה על ידי בחינה וצירוף של ניסיון מלמעלה.

 

על הפסוק "עד עת בוא דברו, אמרת ה’ צרפתהו", אומר רש"י: "צרפתהו בחנתהו ליוסף שנתנסה וכבש את יצרו באשת אדוניו, ועליה נתייסר ונצרף בייסורין לתתו אל בית הסוהר". הפסוק הזה אינו מובן בקריאה פשוטה. הרי "עת בוא דברו" הוא הזמן שבו התקיימו דברי החלומות שחלם, כשיוסף יצא מבית הסוהר ועלה לגדולה. כאשר עושים את החשבון המדוקדק, בעזרת חז"ל, יוצא שיוסף שהה כשנה אחת בלבד בבית אדוניו, ואילו בבור האסורים שהה שתים-עשרה שנים, כלומר מגיל 18 עד גיל 30. התמנותו למלך מצרים היתה אם כן שנים רבות לאחר הניסיון שבו נתנסה, ואילו הפסוק אומר כי נצרף "עד עת בוא דברו".

 

איזו צריפה ובחינה עבר יוסף במשך 12 השנים הנוראות הללו בתנאים של בית סוהר מצרי לפני ארבעת אלפים שנה בקירוב? הרי הניסיון כבר קרה בשנה הראשונה לרדתו למצרים והוא עמד בו בהצלחה, ואילו הפסוק בתהלים אומר כי הצריפה והבחינה נמשכו "עד עת בוא דברו", כלומר שהבחינה של יוסף נמשכה עוד שתים-עשרה שנה. זה אינו מובן. הרי הבחינה הסתיימה מזמן, ובגללה הושלך יוסף אל הבור. איזו בחינה נבחן יוסף כאשר היה חבוש בשלשלאות של ברזל בבית הסוהר?

 

יש לי הסבר, אמר הרב שנתן את השיחה, כיצד הניסיון של יוסף לא היה אך ורק בסירוב לפיתוי של אשת פוטיפר, אלא שאותו ניסיון עצמו נמשך כל אותן השנים שהיה חבוש בבית הסוהר. רבות סבל שם יוסף: אוכל של בית סוהר מצרי, מצע לשכיבה הניתן לאסירים ואויר לנשימה של בור בית הסוהר. סבל זה נמשך 24 שעות ביממה כל ימות השנה במשך כל 12 השנים. הניסיון הבלתי פוסק היה פיתוי של היצר. כל מאמציו של היצר כוונו להכניס בליבו של יוסף חרטה והרהור כלשהו על עמידתו בניסיון של אשת פוטיפר.

 

בשנים הרבות ששהה בבית הסוהר, די היה שברגע אחד של סבל היה חולף בליבו הרהור של חרטה על סירובו לאשת פוטיפר, ומחשבה כי יכול היה לחסוך לעצמו את כל הסבל הנורא אילו לא היה צדיק כל כך גדול. די היה במחשבה של רגע כדי שהכל יתמוטט! והוא ייכשל בבחינה, יאבד את תוארו כ"יוסף הצדיק" ויפסיד את כל עולמו. כך נצרף ונבחן יומם ולילה 12 שנה "עד עת בוא דברו", הגדולה והקשה בבחינות שאנו מכירים.

 

אתם מבינים עכשיו, מה למדתי מיוסף על עצמי. ניסיון אינו בדיקה חד פעמית הנמשכת זמן קצר בלבד. הבחינה נמשכת שנים לאחר הניסיון! ובה נבחן האדם אם הוא עומד מאחורי עמידתו בניסיון, ואם איננו, חלילה, תוהה על הראשונות ומתחרט.

 

הידע הזה נתן לי כוח לעמוד גם בניסיון הארוך והממושך שלי. גם אני בעזרת ה’ אחזיק מעמד ולא אכשל.

 

  

(מתוך "עשרה ניסיונות")