מתנת הבחירה בין טוב לרע

 

 

שיעור מיוחד ניתן ללמוד מאכילתו של אדם הראשון מעץ הדעת. הרב דסלר זצ"ל, בספרו "מכתב מאליהו" (על פרשת בראשית) מסביר שאדם הראשון לא היה אוכל מעץ הדעת, מכיוון שהוא ידע שהוא ימות כתוצאה מכך. לאכול מעץ הדעת זה כמו להציע לו לצעוד לתוך להבה בוערת. זה היה מוות בטוח.

 

אם כן, כיצד הצליח? מה היתה ערמומיותו של הנחש שהביאה את אדם וחוה לאכול מן העץ?

 

אנו יכולים להבין את זה אם נשווה זאת לשכנוע לאדם עם אלרגיה חריפה למאכלים מסוימים, שהרופא הורה לו להיות תחת משטר דיאטטי חמור. אנשים אלו מוזהרים שעישון או אכילה לא נכונה עלולה לגרום למותם. לפני שאנו אוכלים דבר שאנו יודעים שאינו בריא, אנו בדרך כלל שוקלים את רצונותינו מול התוצאות האפשריות הידועות לנו.

 

קשה מאוד יהיה לשכנע אדם ליהנות ממשהו שהוא מסוכן לחייו. מכאן שהיכולת של אדם לשלוט בדחפיו תלויה בהבנתו את משמעות מעשיו. סיכונים "מחושבים" הם קשים לניתוח רציונאלי, כאשר ההנאה מהם היא מיידית – כמו עוגה עשירה ומשמינה.

 

אם כן, הבה נניח שאדם וחוה החליטו לאכול מן העץ לאחר ששקלו היטב את הטיעונים ששמעו מהנחש. הנחש אמר לחוה את האמת: "ויאמר הנחש אל האישה: לא תמותון, כי יודע אלוקים כי ביום אוכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" (בראשית ג, ד-ה).

 

זהו התחכום של הנחש, וזהו היצר הרע שלנו (המוצג כאן על ידי המילים של הנחש).

 

קודם כל, אדם וחוה לא מתו מיד, אלא לאחר כמה מאות שנים. שנית, אדם וחוה התחילו לראות את העולם במושגים של טוב ורע – כמו הקב"ה. אך ישנו הבדל מהותי: כאשר הקב"ה רואה רע בעולם, יש בכוחו לשנות ולהשפיע, כמו מי המבול, או סדום ועמורה. כאשר אדם רואה רע בעולם, הוא לרוב חסר אונים, ואינו יכול לעשות הרבה, חוץ מאשר פעולות פנימיות בתוכו עצמו. לכן אנו רק כמו אלוקים, בכך שאנו יכולים לשפוט בין טוב לרע. אך לא תמיד יש בכוחנו לשלוט ולהוביל את הדברים.

 

הבעיה היחידה שיש לנו עם מתנת הבחירה בין טוב לרע היא החלק השני של דברי הנחש: "ונפקחו עיניכם". עכשיו אנו שופטים בין טוב לרע חיצונית, כלומר, שופטים טוב ורע באחרים. אנו נוטים לשפוט את עצמנו בצורה פחות צודקת מאשר הצורה בה אנו שופטים את העולם ובריאתו של הקב"ה. כאשר עינינו היו "סגורות", ראינו לא רק את עצמנו כטובים, אלא גם לא היה לנו בסיס לראות רע. עכשיו, שעינינו פקוחות לראות אחרים, הם נראים די רע. הקב"ה, לעומת זאת, רואה את היקום כולו כחטיבה אחת שכולה טוב. מנקודת ראייתו של הקב"ה, אין הסתכלות "החוצה". יש לנו עיניים, ואנו חשים זכות לשפוט בין טוב לרע.

 

הייתי רוצה להציע שזו הסיבה להיותנו (לעיתים תכופות יותר או פחות) לא מרוצים, מאוכזבים ואפילו כועסים. אנו רוצים מה שאנחנו חושבים שהוא טוב. אנשים אחרים חולקים עלינו, חושבים שדברים אחרים הם הטובים. זה מוביל לאכזבה, ניכור וחטא, שהרי ברור לנו שהזולת רע וחוטא, ואין בידינו לשנותם, ואילו הוא חושב אחרת.

 

* * *

 

כאשר הקב"ה ברא את העולם, הוא יצר בו צורה, הפריד בין אור לחושך ובין מים ליבשה וכו’. את הכל הוא עשה לטובה. הוא ודאי יודע מהו רע, אך הוא לא מאפשר לו להיות חלק מבריאתו. עלינו להאמין שהקב"ה מסיר את מה שהוא חושב כרע, אפילו בימינו אלה. הוא ברא את האדם בצלמו, ובכך העניק לו במתנה את היכולת ליצור ולשנות את סביבתנו, ובעצם לנצל את הבריאה לתועלת הכלל והפרט. החטא הגדול שלנו שאנו נכשלים בו, הוא שאנו חושבים שאנו אלוקים, ושופטים אחרים בחומרה יתירה מזו שאנו שופטים את עצמנו. אנו חוטאים בשיקול דעתנו, מכיוון שאנו לא אלוקים. יש בנו רק התכונה שעושה אותנו כמו אלוקים בכך שאנו רואים אחרים באור של טוב ורע.

 

בפרקי אבות למדים אנו שאל לו לאדם לשפוט את חברו עד שיגיע למקומו. זהו שיעור חשוב שיכול להיות המפתח לאושר ולסיפוק שלנו.

 

אנו נוטים לשפוט אחרים בחושבנו שאנו טובים, ושכל מעשינו טובים. אך, אנו לא אלוקים, ולא כל מעשינו טובים. יתירה מזאת, אנו רואים רק מה שמנגד עינינו ממש. לכן, אנו בעצם לעולם לא במצב בו אנו יכולים לשפוט בין טוב ורע חוץ מאת עצמנו. כמובן, לעולם לא נוכל לשפוט מה הקב"ה עושה. אם נסתכל רגע מחוצה לנו, אדם, ממקומו בו הוא נמצא, ומחייו הקצרים, אינו יכול לשפוט מה הקב"ה עושה לנו או למעננו, שהרי אין לו נתונים על העבר, וודאי לא על העתיד לקרות. הגיוני לומר שכאשר אנו שופטים אחרת, אנו יוצרים סיבה לנפילתנו הרוחנית.

 

* * *

 

לוט בסדום כנראה פחד נורא ביודעו שהקב"ה קרוב מאוד להחריב את המקום, אך לא עשה מאומה. אברהם אבינו, לעומתו, אהב את אנשי סדום, והתפלל לבורא עולם למנוע את חורבן העיר למרות האנשים המושחתים.

 

עלינו לקבל כמו אברהם שלכל אדם יש את הבעיות שלו, הנסיבות שלו ויצר הרע שלו, בדיוק כשם שאנו מבקשים מהקב"ה שיקבל אותנו עם כל המגרעות שבנו. כל אחד מאיתנו זקוק לאהבתו של הקב"ה. אם נתפלל שהקב"ה יסלח לחטאיהם הברורים של האחרים, נוכל לקוות שיסלח גם לחטאים הברורים שלנו.

 

כבני אדם החיים ומעורבים בחיי עולם הזה, נדרש מאיתנו לשפוט כל הזמן את עצמנו. אנו שופטים את האיכות של המוצרים אותם אנו רוכשים. וכן אם לקנות בגד או מכונית, אנו שופטים את הזכות והאיכות היחסית של כל דבר בו אנו מעורבים. אך אנו בדרך כלל שופטים על בסיס קריטריונים מוגבלים. אנו שופטים מה טוב ומה רע במעשים או בבחירה של אנשים אחרים, במקום להתבונן מה טוב ומה רע עבורנו. אנו מרגישים זכאים לשפוט אחרים מבלי לחשוב אם ראוי ונכון לשפוט. אם, במקום זה, נחליט שהשיפוט אינו בידינו, אז לא נשים עצמנו כשופטי הזולת. צריכים אנו לבטוח בהקב"ה שהוא לא יחריב את הצדיק עם הרשע, כשם שהוא הבטיח לאברהם לפני החרבתו את סדום.

 

לפני שאדם הראשון אכל מן העץ, הוא הבחין רק בין נכון או לא נכון, ובין אמת לשקר. לאחר האכילה הוא הרגיש שזה צודק לקבוע מה טוב ומה רע. כאמור, זהו חטאנו כאשר אנו מחליטים ושופטים אחרים כרעים. כשם שאין לנו זכות לשפוט את הקב"ה, ובסופו של יום, לקיחת הזכות הזו מעץ הדעת היא הגורם למיתתו של האדם. כאשר אנו נמנעים מלשפוט, אנו בעצם מונעים מעצמנו חטא, ובכך אנו בעצם מראים לקב"ה שהשיפוט אינו בידינו.

 

* * *

 

הייתי רוצה להציג רעיון זה מנקודת ראות רחבה מעט יותר.

 

הנחש "הבטיח" לנו שעינינו יפקחו. אך למעשה עינינו מוגבלות. אנו רואים רק חלק קטן מספקטרום הצבעים והאור. הפיזיולוגיה שלנו היא זו שרואה את הצבעים, בפועל הצבעים שהם לא יותר מאשר קומבינציות שונות של קרינה אלקטרומגנטית, וזה לגמרי מקרי שהמוח מפרש את האותות הללו כצבעים. לכן, עיניים פקוחות זו אשליה. אנו מסוגלים לראות רק היכן שיש אור. יתירה מכך, היכן שיש יותר אור שם ראייתנו נפגמת.

 

במשך היום אנו רואים את העולם סביבנו כאוסף מרהיב של צבעים. לעומת זאת, בהביטנו לשמים, כל שאנו רואים הוא שמים כחולים, ומעל עננים. העולם שלנו נראה קטן ומוגבל, כאשר כל מה שאנו רואים הוא מה שלפנינו – בקו הראיה שלנו. אור היום מגביל בצורה ניכרת את היכולת שלנו להבין מה טוב או מה נכון, וזאת מפני שהעולם שלנו נעשה קטן כתוצאה מהבנתנו המוגבלת על ידי עיני הבשר שלנו. נכון, יכולים אנו להשתמש במיקרוסקופ לראות את הפרטים הקטנים, אך במציאות, ראייתנו דלה עד מאוד. אור היום מאפשר לנו להעריך את מאור עינינו, אך זה נראה לנו במסגרת הגבולות אותם קבע הקב"ה.

 

בלילה האפקט הוא הפוך. בלילה אין צבעים, וקשה לראות בבירור, כך שהיתרון שבעיניים פקוחות נהיה פחות יעיל. אם בלילה נביט השמימה, נראה שהעולם שלנו הוא גרגיר אבק בין כוכבים ופלנטות. איננו רואים את עצמנו באותה בהירות, אך ראייתנו הופכת ארוכת טווח – זהו מצב טוב יותר לבצע בדיקה לשיפוט. על מנת להיות שופטים הוגנים, דרושים כל העבודות והמידע המדויק ככל שאפשר. מפרקי אבות אנו למדים שעלינו להיות זהירים במשפט, ולגדור את עצמנו סביב התורה.

 

התורה מלמדת אמת. כאשר אנו פוגשים בהתנהגות שנוגדת את התורה, אנו מרגישים זכות לשפוט את המעשים האלה לרעה. זוהי טעות חמורה! אנו יכולים לכנות רעיונות אחרים כשקט, כטעות שאינה על פי התורה, אך אל לנו להיכנס לשיפוטיות איכותית של טוב או רע.

 

לדעתי, זוהי הדרך לחטא. כעס, קנאה, חמדנות – כל אלה נובעים משפיטתנו את הקב"ה ואנשים אחרים. עלינו להיות זהירים, ולעשות את מה שטוב, ולא לעשות את מה שלא טוב לעצמנו. אנו יכולים לשפוט את היכולת שלנו להבין ולהבחין בין אמת לשקר או בין נכון ללא נכון, ויכולים אנו לקבוע שאנו שופטים גרועים, וכאן זה אמור להסתיים – אצלנו.

 

 

(מתוך "עת לחשוב")