גילוי לב – חשיפה נעימה או כואבת?

 

 

 

קראתי על כך שקשר אמיתי בא לידי ביטוי בין היתר, כשמשוחחים על רגשות כמו שמחה, עצב וכו’. אולם לי יש מעצור מלשוחח על רגשות שמא האישה תנצל זאת ותשתמש במה שאמרתי לה, נגדי.

לדוגמה, אם אגיד לה שאני טיפוס דאגן, אז בהזדמנות של מריבה, וכבר היתה מריבה – היא תשתמש בזה נגדי בצורה מזלזלת. האם גילוי הלב כרוך בכך שהחשיפה הזו תהפוך לכואבת?

 

* * *

 

 

קירבה ותחושה של קשר פנימי נוצרים אם בני זוג משוחחים זה על רגשותיו של זה, ועושים זאת באופן גלוי שנותן ביטוי למחשבות האמיתיות ולמאווי הלב (אין הכוונה בדברים, לחשוף כל מחשבה מוזרה שחולפת).

 

מטבע הדברים, אדם מוכן לדבר בחופשיות עם בן זוגו על רגשותיו כאשר הוא מרגיש ביטחון ומשוכנע כי בן זוגו לא ידחה אותו. מצב זה מוביל אותנו לפרדוקס מסוים. כאשר הבעל חושף רגשות באופן גלוי הדבר מקרב בין בני הזוג, זאת בשל עצם העובדה שאנו חושפים את פנימיותנו לזולת ובשל כך הוא מרגיש קירבה. אבל כדי לדבר בפתיחות צריך להרגיש קרוב…

 

אלא שמצד שני, התבטאות חופשית עלולה גם להזיק רגשית ואף לגרום לריחוק רגשות. זאת אם בן הזוג יגיב בצורה מזלזלת ופוגעת על הדברים ששמע. כמו כן, אם בשעת מריבה ישתמש ב"נשק" שכביכול ניתן בידיו ויזכיר לנו נשכחות, אלה הרגשות שחשפנו באוזניו בשעת קירבה וידידות.

 

ובאמת, כפי שציינת, מטעם זה אנשים רבים נמנעים מלשוחח עם בן הזוג באופן גלוי על רגשותיהם. לפחות לא על אותו סוג של רגש שלא נעים לאנשים להביעם בפני אנשים זרים. הם חשים מבוכה וכאמור גם חוששים שמא יבולע להם בשל יתר החשיפה, במיוחד במקרה שכבר חוו על בשרם נימת זלזול מבן הזוג.

 

ולא די בזה, אנשים רבים מגיעים מבית שבו ההורים לא התייחסו נכון לרגשותיהם. לעיתים ההורים לא התחברו לרגשות ילדיהם, בודאי שלא יצרו אקלים המעודד הבעת רגשות בחופשיות, תוך בטחון מוחלט מצד הילדים שהדברים שיעלו לא יזיקו להם. לא עוד, יש הורים שאף שפטו בחומרה כל ניסיון להביע רגש וביקרו את הילדים כשאלה ביטאו רגשות.

 

אותם אנשים מגיעים לנישואיהם עם חסכים, וכמהים לכך שתהיה להם אוזן קשבת, לקבל אותם כפי שהם. אותם ואת רגשותיהם, כל מה שלא קיבלו בבית, בילדותם. ומובן שזה דבר בלתי מציאותי, שבן הזוג יספק את ‘כל הסחורה’, ובפרט שגם לבן הזוג יש אותה ציפייה מהם. גם בן הזוג חפץ שישמעו ויקבלו את כל רגשותיו.

 

לכן המצפים לכך, יודעים מראש שיתאכזבו. משום שברור שלא נקבל השלמה לכל החסכים שלנו וכן, כי אנו מפחדים להביע בגלוי את כל הרגשות, שמא ניתקל בתגובה בלתי מקבלת כמו שזכינו לה בבית ההורים.

 

ובעצם, הפחד הזה גורם לנו שלא נרצה שההיסטוריה תחזור על עצמה. כלומר, אנחנו חוששים כי בן הזוג ימשיך ב"מסורת המשפחתית" ויתנהג עימנו באותה דרך שבה נהגו עימנו ההורים. החשש הזה עלול לצמוח במיוחד על רקע הפחד ממנו. כי טבע האדם שאם הוא מפחד מדבר מסוים, הוא יותר ערני לו (ובכך בעצם גם מממש אותו), בגדר "נבואה המגשימה את עצמה".

 

לדוגמה, בעת מלחמה כאשר נורים פגזים או מוטלות פצצות (רבים בארץ חשו מצב כזה על בשרם), אזי כל רעש וקול שדומה ולו במעט לקול הפצצה, מחריד את שלוותנו ואנו עלולים להגיב בחרדה עצומה.

 

כך הוא הדבר בנושא זה, כשאחד מבני הזוג חושש להביע את רגשותיו שמא הוא יתקל בתגובה מזלזלת, אזי הוא נעשה רגיש מאוד לכל פגיעה קלה מבן זוגו, גם אם בן הזוג לא התכוון בכלל לפגוע בו (ויתכן שבסיטואציה אחרת, שאינה קשורה לחשש הראשוני שלו, אכן הוא לא היה נפגע). כאשר אדם מצוי "עם היד על הדופק" בעניין מסוים כל הזמן, ומנסה לבדוק מה יהיה סגנון התגובה, אזי כשזה מגיע – ולו בצורה הקלה ביותר – הוא מתמקד בפגיעה ומנפח אותה מעבר לכל פרופורציה.

 

ולא די בכך, אלא שאנו מקבלים כביכול אישור לכך שאכן הפחד שלנו מלשוחח על רגשותינו היה מוצדק. ואז הפחד מקבל משנה תוקף ובן הזוג אף הוא יהפוך להיות רגיש מדי ופגיע – כתוצאה מכך שאנו משדרים לו התחפרות ו"מבצר" – להסתגר ולא לספר על רגשותיו שלו, שמא הדברים שיספר יפעלו נגדו, כלומר מעגל סגור של הסתרת רגשות.

 

החששות מפני "ניצול הפתיחות" אינם סיבה מספקת לבטלו, אלא אם יש חשש שבן הזוג ששמע את ה"וידוי" ינצל אותו בשעת מריבה, או שיזלזל בו כבר בשעת שמיעת הדברים.

 

ואתן דוגמה, אחד מבני הזוג סיפר, שהוריו נהגו בחסכנות עודפת שנשמרה באופן קיצוני, והוא אומר לאשתו, כי בנושא זה אינו רוצה להידמות להוריו, משום שהוא סבור שזה מוגזם מדי. והנה, באחת המריבות שביניהם, אשתו, שמבקשת להשיג דבר מה ממנו, מטיחה בו: "אתה קמצן כמו ההורים שלך". ומה רואה המספר? שהפחד שלו מפני חשיפת רגשות היה מוצדק, כביכול. הוא אכן נוכח לראות, שהדברים שאמר חזרו אליו כבומרנג, ולכן מחליט שמעכשיו לא לספר לאשתו דבר מן המתרחש בתוכו.

 

התפתחות כזו גורמת להסתגרותו של בן הזוג המספר, שמקורה בחוסר בטחון המונע ממנו לספר לאשתו על רגשותיו. ולכן חשוב מאוד לבני זוג להישמר מכל משמר, ולא לנצל את סיפור הרגשות ששמעו מבן זוגם כדי לנגח בו כנשק לעת מריבה. גם לא ללגלג, חלילה, ולבקר כשבן הזוג מביע רגשות, כי מי שיפסיד זה לא רק בן הזוג שמשוחח על רגשותיו, אלא הצד המלגלג יגרום לכך שבן זוגו ייסגר בפניו (אמנם גם כאשר מביעים רגשות, יש לסנן דברים ולא להביע רגשות שיגרמו בוודאות לזלזול ולהורדה מערכנו בעיני הזולת).

 

וכן זהו דבר פשוט, לא להביע רגשות שפוגעים בבן הזוג השני, כגון ‘אני מרגיש עוינות כלפיך’ או ‘אני מרגיש עוינות כלפי הוריך’, שאלה רגשות המפרידים בין בני הזוג ולא מקרבים.

 

מצד שני, צריכים לדעת, שגם כאשר בן הזוג משתמש כנגדנו עם הרגשות שסיפרנו לו בעבר, לא תמיד הוא רוצה לזלזל בנו וברגשותינו. פעמים, שהוא יודע שזו נקודה רגישה אצלנו ושאנו לוקחים ללב את הנאמר בעניין זה דווקא, משום כך הוא נוגע בעצב הרגיש הזה כשהוא כועס עלינו וכשהוא נפגע מאיתנו. ולא משום שהוא באמת מזלזל בנו. ואם נוכל להראות לו – לפחות כלפי חוץ – שאיננו נפגעים מכך, על אף שזה חוזר על עצמו כמה פעמים, סביר להניח שהוא לא יעשה שימוש נוסף בדברים כי הוא נוכח לראות שלא נוצרת מהם פגיעה וזה לא נושא רגיש אצלנו.

 

אמנם נכון שבין שני ידידי אמת לא שכיחים קשיים מסוג זה של פגיעה כתוצאה מגילוי רגשות, אבל אין להסיק מכך שהקשר עם הבעל או האישה אינו קרוב. העובדה שגילוי הרגשות נוצל במקרה אחד או שניים, עדיין אינו מורה על חוסר קירבה. אלא שזו קירבה מסוג אחר, שבתוכה קיים גם מימד של עימות ותחרות, שיכול להתקיים דווקא כאשר שניים נמצאים קרוב כל כך, וכמו שאומרים "על אותה משבצת".

 

המסקנה, הידיד שאינו מנצל את העובדה שנחשפנו לו אינו קרוב אלינו יותר מהאישה, להיפך. הפגיעה נובעת דווקא משום שאנו קרובים זה לזה, נחשפים זה לזה ונמצאים יותר ביחד בכל מיני מצבים שגורמים לפעמים גם לפגיעה. על כן, גם כאשר הדבר קורה, צריך לדעת לקחת את זה בפרופורציה נכונה.

 

יחד עם זאת צריך לומר, כי אין זה מן החכמה שאדם יבזה את עצמו בפני אשתו. באבות דרבי נתן נאמר, כי אין זה מן החכמה שאדם יספר בבית על כך שהתבזה בבית המדרש, כי הדבר עלול להביא גם את אשתו לבזותו, לפחות בליבה.

 

לסיכומם של דברים, עלינו להיות פתוחים וגלויי לב, אבל גם פתיחות וגילוי לב צריכים בקרה והם כלים מספיק חשובים כדי שיצטרכו לליווי של תבונה ושל שימוש מושכל בעובדות החיים. כלומר, טוב להיות פתוחים, מותר לאדם לגלות את ליבו בביתו, אבל אין צורך לעבור את גבולות הטעם הטוב.

 

 

(מתוך "שעה טובה")