יעקב הירקן

 

 

כדברי פתיחה והכרות, אני חייב לציין שבתקופה שגרתי בישראל ועבדתי למחייתי, הרווחתי טוב, די טוב הייתי אומר.

 

החברה בה עבדתי החלה להפסיד ובבת אחת, ודי בפתאומית, קרסה. מצאתי את עצמי באמצע שנות החמישים לחיי עם משפחה ברוכת ילדים, בלי עין הרע, אך ללא כל הכנסה.

 

המקצוע ממנו התפרנסתי היה התמחות בתחום מסוים מאוד, וחוץ מהמעסיק הקודם שלי, אף אחד לא היה מעוניין בי כעובד במפעל שלו. אשתי באותו זמן החלימה ממחלה קשה מאוד שנמשכה שבע שנים בהן ניהלנו קרבות מתישים נגד מחלה שאף אחד לא ידע לומר או להסביר ממה נבעה. ובנוסף, לא היה לה שום ניסיון בשוק העבודה הישראלי, ובאופן עקרוני, גם לא היה לה רצון כלשהו לנסות. אמנם היה לנו מעט כסף שחסכנו, אך הוא בהחלט לא הספיק.

 

לא הרחק מביתנו נמצאת החנות השכונתית של ירקות ופירות. יעקב, אדם פשוט עם בטן שמנמנה, מנהל את עסק הירקות והפירות שלו בנדיבות ובטוב לב. קנינו אצל יעקב תמיד משום שזה היה נוח לקנות בחנות שנמצאת ליד הבית והמחירים היו גם סבירים. יעקב הוא אדם שקט, חובש כיפה לראשו, זקנו מגולח ופניו עגלגלות. תמיד חשבתי שיעקב הוא אדם פשוט.

 

לאחר שאיבדתי את מקור הכנסתי והמצב הכלכלי בבית נעשה קשה, אשתי ואני עשינו חשבון נפש לגבי הוצאות ביתנו, והגענו למסקנה שצריך לקצץ מהן עד כמה שאפשר.

 

המשפחה שלנו תמיד נהנתה מפירות הקיץ הטעימים והמובחרים ובנוסף לזה, אנחנו גם אכלני סלט ירקות גדולים. כל זה, בנוסף לעובדה שמדובר במשפחה גדולה, הוביל אותנו למסקנה שהוצאנו כספים רבים עבור קניית הפירות והירקות בחנות של יעקב.  אשתי ואני הבנו שפירות הקיץ הם בהחלט מותרות, ואם לא נאכל אפרסק או שזיף זה לא יפגע בבריאות של אף אחד מאיתנו. כמו כן החלטנו לקצץ מעט גם בצריכת הירקות ולנסות ולהשיג אותם באיכות נמוכה יותר, אך גם זולה יותר. יעקב מכר ירקות ופירות איכותיים, את המובחרים ביותר, אז, כאדם חסר מקור הכנסה, התחלתי לברור יותר את המקומות בהם ערכנו קניות.

 

בשבוע הראשון, המציאות טפחה על פנינו. המחירים היו בהחלט זולים יותר, אך האיכות היתה ירודה יותר, לא כמו שהמשפחה שלנו אוהבת.

 

הילדים, גילו גבורה ואומץ בקבלת ההחלטה לגבי פירות הקיץ. עם המגבלה הזו הם הסתדרו, אבל עם ההחלטה לגבי הסלטים הערבים לחיך פחות, אבל היינו נחושים בדעתנו בנושא זה.

 

אחרי שלושה שבועות בהם לא קנינו אצל יעקב, הופתעתי לגלות, כשרציתי לצאת מהבית, את ארגז הירקות והפירות שהיה מונח בפתח ביתנו. נדהמתי, היה זה ארגז גדול מלא בכל טוב – פירות וירקות שחיכו לנו שם. הם היו מן המובחרים, בדיוק כמו אלה שקנינו עד לפני שלושה שבועות אצל יעקב.

 

קראתי לאשתי שתגיע לדלת הבית. "תראי את זה! האם הזמנת אצל יעקב?" שאלתי נדהם.

 

"לא, לא אני", השיבה אשתי. "אולי השליח טעה והביא את זה אלינו בטעות במקום למישהו אחר שגר בסביבה. אני אתקשר עכשיו ליעקב ואומר לו לשלוח את השליח שלו בחזרה כדי שיקח את הארגז".

 

המשכתי בדרכי החוצה, בטוח בכך שאשתי תדאג שהארגז יחזור לבעליו. כשחזרתי הביתה בשעות הערב, הופתעתי לראות קערה מלאה בפירות המתרברבים להם בריחם המדהים. "מה זה כל זה?" שאלתי את אשתי.

 

"אתה לא תאמין!" החלה אשתי לספר לי כשעל פניה הבעת התרגשות.

 

ידעתי שהיא גם מחכה שאשאל אותה. "לְמה אני לא אאמין?"

 

"ובכן", היא אמרה נרגשת, "התקשרתי ליעקב והוא אמר שהארגז שהגיע אלינו לא היה בטעות כלל. הפירות והירקות היו מיועדים אלינו. הוא אמר שהוא לא ראה אותנו בחנות שלו מזמן, אז הוא הניח שמדובר בבעיות כספיות. הוא שלח את הארגז אלינו. אתה מאמין?"

 

"חשבתי שהחלטנו לקצץ קצת בהוצאות שלנו. תבקשי ממנו שיבוא לקחת את זה בחזרה".

 

"הסברתי לו שאין לנו יותר שום מקור הכנסה, ואנחנו מנסים לחסוך כסף. הוא אמר שהוא מבין והארגז נשלח אלינו במתנה".

 

"וואוו, זה ממש נחמד מצדו", אמרתי בעודי מביט על הפירות היפים.

 

במהלך השבוע, פתחתי את הדלת ומצאתי עוד ארגז עם פירות וירקות. "בואי מהר!" קראתי לאשתי. "תראי מה יעקב שלח לנו – עוד ארגז מלא בסחורה היפה מהחנות שלו".

 

וכך זה המשיך. כעבור מספר שבועות, אמרתי לאשתי, "זה כבר יותר מדי. יעקב הוא באמת אדם מיוחד, אבל אני לא רוצה לקבל נדבות. בבקשה תתקשרי ליעקב ותאמרי לו שאנחנו ממש מתעקשים לשלם עבור כל הפירות והירקות שהוא שולח לנו".

 

אשתי מיהרה אל הטלפון, התקשרה אל יעקב ואמרה לו שאנחנו רוצים לשלם לו. "מצטערת", אמרה לי אשתי, "יעקב לא מוכן לקבל שום תשלום עבור הפירות והירקות. ‘כשבעלך ישיג עבודה, אז תחזרו שוב לקנות בחנות שלי. אבל בינתיים, זה מתנה ממני’, אמר לה יעקב.

 

היינו נחושים בדעתנו. "יעקב, בבקשה אל תעשה את זה. אנו בסך הכל עוברים תקופה לא קלה, אבל זו רק תקופה. ב"ה נעבור אותה".

 

גם יעקב היה נחוש בדעתו. הוא סירב בתקיפות. בסופו של דבר הגענו להסכמה. נמשיך לקנות בחנות שלו והוא יחייב אותנו במחיר חלקי עד שאשיג עבודה.

 

שנה עברה ואני עדיין ללא עבודה. היו לי פה ושם כמה עבודות מזדמנות, הן סייעו להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי.

 

יעקב התגלה כאדם בעל מידות מדהימות. הוא חייב לאורך כל התקופה הזו רק בחצי המחיר עבור הירקות והפירות שקנינו, וכל הזמן אמר לנו לא לדאוג, אם אנחנו יכולים לשלם עכשיו – נשלם, ואם לא – אז מתי שיהיה לנו.

 

זה לא קל בכלל להיות מחוסר עבודה לזמן כה רב וללא כל תחזית לגבי עבודה כלשהי באופק. אבל עם אנשים כמו יעקב, החיים לא מבשרים רעות, כמו שנהוג לחשוב.