אל תהיה עצלן

 

 

 

עניין הפרנסה, אף על פי שכל כולו הוא אך ורק בהשגחה פרטית, וה’ זן ומפרנס את הכל ללא שום צורך בהשתדלות כלל, אולם צריך על כל פנים שהאדם לא יהיה עצלן, כי הקדוש-ברוך-הוא לא מפרנס עצלנים.

 

את היסוד הזה אנו למדים מפרשת המן, שהיו צריכים בני ישראל ללקוט אותו מוקדם בבוקר לפני שתעלה השמש שאז היה מתמוסס המן ונעלם, כמו שכתוב (שמות טז): "וַיִּלְקְטוּ אתוֹ בַּבּקֶר בַּבּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס". מה ראה הקדוש-ברוך-הוא להטריח את עם ישראל לקום מוקדם על מנת ללקוט את המן? עד כדי כך שמי שהיה מאחר את המועד לא היה לו מה לאכול באותו היום? הלא כל עניין המן היה נס מן השמים, מדוע שלא יקבלו בני ישראל את פרנסתם גם בלי לקום מוקדם?

 

אלא, ה’ יתברך רצה ללמד את עם ישראל יסוד לדורות, והוא יסוד הזריזות והחריצות, שרק מי שקם מוקדם בבוקר תהיה לו פרנסה, ומי שהוא עצלן וקם מאוחר מפספס את הפרנסה של אותו היום. כמו שידוע פתגם עתיק: מי שקם מוקדם מעורר את מזלו, ומי שקם מאוחר המזל שלו ישן. ופתגם אחר אומר: הקימה מוקדם שווה זהב…

 

וכמו שהיה במן במדבר, כך הוא נוהג לדורות, שמי שרוצה שתהיה לו פרנסה אסור שיהיה עצלן, אלא צריך להיות זריז ולקום מוקדם בבוקר, וכמו שהמן היה יורד בנס מן השמים ולא היה תלוי בהשתדלות כלל,  ואף על פי כן גזר הקדוש-ברוך-הוא שרק מי שיקום מוקדם יוכל ליהנות ממנו. כך הוא לדורות, שהפרנסה אמנם כולה בנס ובהשגחה, ובאמת היא לא תלויה בשום השתדלות, אולם צריכים על כל פנים לקום מוקדם כדי לזכות בה.

 

וכן לא טוב שישב האדם בטל בביתו, אלא צריך שיצא מן הבית ויעשה משהו! כי לאנשים ישנים ולאנשים שנתקעים בבית אין פרנסה…לכן, אפילו מי שאין לו עבודה, יקום על כל פנים מוקדם ויצא מן הבית, ואפילו אם רק יסתובב כל היום, זה עדיף מאשר לשבת בבית, כי אין דבר שהורס יותר את נפש האדם ואת הצלחתו בחיים מאשר השינה עד מאוחר והישיבה בביתו. כמובן שהטוב ביותר שלא יסתובב כשיכור אלא ילך לבית הכנסת להתפלל וילמד תורה, ואז בודאי מובטח לו שתהיה לו פרנסה.

 

 

ודע, שהרבה מאוד ניתן ללמוד מפרשת המן לגבי ההנהגה של הבורא בכל ענייני הפרנסה, ומובא ב"רבינו בחיי" (בשלח): "קבלה ביד חכמים, כי כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יבוא לעולם לידי חסרון מזונות". עכ"ל. כי בודאי אדם שיקרא בכל יום את פרשת המן ויתבונן בה, הוא ילמד הרבה מאוד אמונה ובטחון והנהגות נכונות.

 

למשל, כתוב שם: "וַיּאמֶר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לא". מדוע נתן הבורא את המן בכל יום באופן שיספיק לאותו היום בלבד? מדוע להטריח כך את בני ישראל? הלא יכול היה לתת להם כמות המספיקה לשבוע או אפילו לשנה? על זה אמרו חז"ל (מכילתא דרשב"י): משל למה הדבר דומה? למלך שכעס על בנו ואמר לו: ‘אל תבוא לפני כלל! ולעניין פרנסתך, בוא בתחילת כל שנה וטול פרנסת כל השנה שלא אצטרך לראות את פניך’. הלך הבן, וכל השנה הצטער והתחרט, עד שאמר בליבו: ‘אני מוותר על הפרנסה, רק הלוואי ואראה את פני אבא..’.

 

כיון שראה האב כך, אמר לו שיבוא אליו בכל יום לטול פרנסת אותו היום. שמח הבן ואמר: ‘אפילו שקודם היתה פרנסתי ברווח לכל השנה כולה בלי שום דאגה וטרחה, ועתה אין לי אלא פרנסת יום ביומו, טוב לי כך מבעבר כיון שרואה אני בכל יום את פני אבא’.

 

והנמשל הוא עם ישראל, שמחמת חיבת המקום לבניו נתן להם את פרנסתם כדי יום אחד בלבד, כדי שיהיו מבקשים ומתפללים ומקבילים פני השכינה בכל יום מחדש. וכן העניין נוהג לדורות, על האדם לבטוח בה’ יום יום, ולא לדאוג ליום המחר, אלא לשעבד את ליבו לאביו שבשמים ולתלות את עיניו תמיד אל ה’ שיפרנסו.

 

כמו כן כתוב: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לא" – מהו הקשר בין נתינת המן בכל יום לבין אם ילכו בתורת ה’? אמר רבי אלעזר: כל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה אני אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמונה, שהרי בזה ניסה הבורא את עם ישראל, שנתן להם לחם ליום אחד בלבד לראות אם יבטחו בו שיתן להם גם למחר ולא ידאגו כלל אלא יעסקו בתורה במנוחת הנפש.

 

מובן מדבריו, שרק מי שבוטח בה’ שיפרנסו ואינו דואג מיום אחד לחברו, רק הוא יכול ללכת בתורת ה’. וזהו דבר שרואים בחוש: אדם שאין לו בטחון אינו יכול לעסוק כראוי בתורה ובעבודת ה’, משום שדואג כל הזמן מה יאכל למחר, אזי אינו עוסק בתורה אלא רץ אחרי הפרנסה, ואף אם אינו רץ כל היום, על כל פנים הוא מוטרד ואינו יכול לעסוק בתורה בריכוז.

 

לעומת זאת, מי שיש לו בטחון ואינו דואג מה יאכל למחר, הוא יכול לעסוק בתורה ובעבודת ה’ כמה שרוצה, כי חתיכת לחם לאכול באותו היום אף פעם לא חסר, וכל הטרדה של האדם היא אך ורק ממה שדואג מה יאכל למחר.

 

תירוץ אחר, מה זה "למען אנסנו"? מלשון ניסיון והוכחה, כי המן הוא הוכחה לכל העולם כולו, שמי שחפץ לעבוד את ה’ בכל ליבו וללכת בתורתו, הרי פרנסתו מזומנת לו מן השמים כמו המן, וזה ‘למען אנסנו’ מלשון דבר בדוק ומנוסה. (מכילתא)

 

עוד דבר שלמדים מהמן, הוא מידת ההסתפקות – שיסתפק האדם בפרנסה שה’ נותן לו ולא ינסה להוסיף עליה, וישמח בחלקו, וזה נלמד מהפסוקים (שם טז – יז – יח): "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עמֶר לַגֻּלְגּלֶת מִסְפַּר נַפְשׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: וַיַּעֲשֹוּ-כֵן בְּנֵי יִשְרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיָּמדּוּ בָעמֶר וְלא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ לָקָטוּ". ופירש רש"י: עומר – שם מידה. מספר נפשותיכם – כפי מניין נפשות שיש לכל איש באהלו, תקחו עומר לכל גולגולת. כלומר, ה’ ציוה שעם ישראל ילקטו מידה מסוימת של מן, עומר לכל אחד מבני המשפחה.

 

וממשיך רש"י: המרבה והממעיט – יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם, ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו, מצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת וזה נס גדול שנעשה בו. עד כאן לשון רש"י.

 

גם כאן מונח היסוד, שכמו שהיה במן כך נוהג הוא לדורות, שהפרנסה של האדם היא לפי מספר הנפשות שצריך לפרנס, ולא תעזור לו שום השתדלות יתרה להרבות על פרנסתו, אלא תמיד יקבל בדיוק את מה שקצוב לו, ואף אם "ליקט" הרבה פרנסה, בסוף הוא ובני ביתו יהנו רק ממה שקצוב להם, ומה שמיותר הם לא יהנו ממנו כלל.

 

וכן בכיוון השני – מי שמסתפק במועט ואינו מרבה ברדיפת הפרנסה, הוא לא מפסיד דבר, והוא ובני ביתו יקבלו את כל מה שקצוב להם בנחת ובהנאה.

 

עוד מובא, שהמן היתה בו תכונה, שמי שהיה אוכל ממנו כמות מדויקת של "עומר", היה המן מרפא אותו ומשביע אותו, ואם היה אוכל יתר על המידה, היה מזיק לו וגם היה נשאר אדם זה רעב, מכאן אנו לומדים על מידת ההסתפקות ועל בריאות הגוף והנפש, שכאשר האדם אוכל רק מה שצורך גופו ולא יותר, אזי האוכל מרפא את כל גופו ומשביע אותו, ומי שאוכל יותר ממה שצורך גופו, אזי האוכל מזיק לו והוא אף לא חש שבע, ומובא ברמב"ם שכמעט כל החוליים הבאים על האדם הם מחמת ריבוי אכילה יתר על המידה.

 

 

עוד נס היה במן, שמחמת שהיה המן יורד לפי הנפשות, על כן היו יכולים לדעת את האמת בכל מיני עניינים, כגון, עבד שברח מאדונו ונמצא אצל אדון אחר, והאדון הראשון טוען שזה העבד שייך לו אלא שברח ממנו, והאדון השני טוען שהוא מכרו לו, היו מחכים חכמים לבוקר ומודדים כמה עומרים ירדו אצל כל אדון, ולפי זה היו יודעים איפה ירד המן של העבד, ואם ראו שירד אצל אדונו הראשון בידוע שברח ממנו, והוא עדיין שייך לו ולכן המן שלו ירד אצלו, ואם היה יורד אצל אדונו השני, סימן שהוא באמת שייך לו והאדון הראשון מכרו לו.

 

וכן האישה שברחה מבית בעלה, בטענה שבעלה מתעלל בה, אם היה נמצא עומר מיותר בבית אביה, בידוע שאמת דוברת והבעל מחויב לתת לה גט, כי המן הורה על כך שמן הדין הוא שתשוב לבית אביה, ואילו היה העומר שלה יורד בבית בעלה בידוע ששקר היא דוברת ומורדת היא ללא סיבה בבעלה, שהרי המן הורה שמן הדין הוא שתחיה עם בעלה, וכך היה המן מגיד דינים ומשפטים לישראל.(לקח טוב)

 

עניין זה בא ללמדנו שהפרנסה היא מד-האמת של האדם, והרבה מאוד דברים יוכל ללמוד מהאופן שפרנסתו מתגלגלת לו. כי הרבה מהרמזים שמרמזים לאדם על מה לעשות תשובה, מה צריך לתקן וכיוצא בזה – מרמזים לו בפרנסתו.

 

ה’ יתברך יזכנו לחזור בתשובה שלמה ותהיה פרנסתנו ופרנסת כל עם ישראל בקלות ובשפע. אמן כן יהי רצון.