חינוך הילדים – מתי מתחילים?

 

 

 

"האם אדוני מתכוון ברצינות לדבריו?" – שאלה אותי אם צעירה. היא החזיקה בידה את תינוקה הנחמד בזרועותיה, שעה ששוחחתי עמה על הנושא הנרמז בכותרת של מאמר זה.

 

היה זה לאחר שאיחלתי לה תחילה מזל טוב ללידת בנה, ולאחר שברכתי את הרך הנולד על שזימנו לו מן השמים אומנת כה נבונה ומסורה.

 

בתשובה לברכתי אמרה האם הצעירה, כי מידת הבנתה וידיעתה בטיפול בתינוקות ודאי תספיק לה לכל הטיפול הדרוש בשנה הראשונה. לדעתה היא מחוננת במידה מספקת של ידע, רצון טוב ואהבה, ובאלה היא תתמסר לטיפול בתינוק. היא גם לא הלכה לפי רוח הזמן, לא שמעה לעצותיהן של ידידות ומכרות, אשר ללא כל התבוננות ושיקול דעת הן מחקות את כל המנהגים המקובלים בחברה המודרנית. היא גם לא שמעה לעצתו של הרופא החושש פן ייחשב כבלתי מודרני, ועל אף הכל החליטה להניק את תינוקה בעצמה.

 

כמו כן, החליטה לוותר על נוחיותה ותענוגיה במשך שנה, כל זמן שהללו יפריעו לה במילוי חובתה בתור אם. היא רוצה להיות תמיד קרובה אל תינוקה, ולהעניק לו את כל אהבתה. התפתחותו של הצרחן הפעוט וכל העובדות החדשות שטרם הסכינה בהן, אשר הן דורשות מאמץ רב ורצון נחוש לעמוד במאמץ זה, מתוך בריאות ואושר – כל אלה יהיו תענוגיה ובידורה במשך שנה זו. זה שכרה מאת ה’, והיא מודה לו מקרב לב עבור ברכתו ועזרתו.

 

אמנם, לפעמים עולים בליבה גם חששות ודאגה לעתיד. היא חושבת על הגיל, כאשר חובת האם לא תצטמצם רק בטיפול בגוף הילד, אלא מחובתה יהיה לדאוג גם להתפתחותו הרוחנית והמוסרית. כשהיא מהרהרת בדבר זה מתעוררים לפעמים ספקות בליבה: האם היא תהיה מסוגלת למלא תפקיד שהוא לפי דעתה התפקיד הנעלה ביותר שאפשר להטיל על בן אדם: התפקיד להכשיר ולהכין את האדם לקראת יעודו כבן אדם?!

 

לפעמים, המשיכה האם הצעירה וסיפרה לי, היא מתבוננת אל חוג חברותיה וידידותיה, והנה משם אין לקוות לנחמה. אמנם, תודה לא-ל, אין שם ילדים רבים שחינוכם נכשל לחלוטין. אבל, כמעט שהיא לא תמצא שם ילד שתוכל להצביע עליו ולהתברך שתזכה לחנך את בנה שיהיה כמוהו. ואילו במקרים המועטים שבהם גדלו שם ילדים מוצלחים למופת מכל הבחינות, הרי לא היה זה בזכות החינוך שהעניקו להם הוריהם, אלא בזכות תכונותיהם המיוחדות, שבהן ניחנו הילדים הללו מלידה.

 

דבר זה מרפה מאוד את ידיה! הנה, היא ראתה רבות מידידותיה שהחליטו למשוך בכלל את ידיהן מן החינוך. היה זה משום שכשאר הגיעו ילדיהן לגיל החינוך – נוכחו להכיר בחוסר האונים שלהן כנגד היצר המתפתח של ילד בן חמש השנים. בתחילה ניסו להיאבק ברצון זה ולרסנו ככל האפשר, אבל ללא הצלחה, עד שהתייאשו. מאז הן צמצמו את כל חובותיהן כלפי הילד רק לדאגה לצרכיו הגופניים. את ההשכלה והחינוך הרוחני והמוסרי – השאירו לבית הספר, להשפעות החיים, ולניסיונותיהם בעתיד.

 

האם הצעירה הודתה בפני, כי גם היא חוששת מפני רפיון ידיים המביא לוותרנות כזאת. לפי דעתה, יש בזה משום הפקרת כל עתידם המוסרי של הילדים למקרי החיים. אמנם, עדיין צעירה היא לימים, ואינה מעיזה לחרוץ משפט בעניין זה. אבל לפי מה שהיא רואה נדמה לה, כי מרובים יותר האנשים בעלי ידיעות מאשר אנשים בעלי תרבות אמיתית. מרובם יותר הילדים המוכשרים והמפותחים – מן הילדים הטובים בעלי מוסר ודרך ארץ. ואם ישאלו אותה לסיבת הדבר, היא תשיב, כי אף שאמנם אין לה הרבה ניסיון בחיים, אבל לפי דעתה אין מוסדות החינוך מסוגלים להצליח בחינוכו המוסרי של הילד ועיצוב אופיו. דבר זה נובע ממה שהבית, אשר עליו מוטלת הדאגה לחינוך המוסרי – כחובה ראשונה במעלה – מזלזל בכך, ואינו ממלא את חובתו!

 

 

עניתי ואמרתי לה, לאם הצעירה, כי עיקר הרע הוא בזה שאותן אמהות מתחילות לדאוג לחינוך ילדיהן מאוחר מידי! הן לא ניצלו את הזמן המתאים ביותר להכשרת הילד לקראת חינוכו. הן החמיצו את התקופה המכרעת ביותר לחינוך. וכאשר סוף סוף ניסו להתמסר לחינוך הילד – כבר איבדו הרבה סיכויים להצלחה טובה ויעילה…אותה דרך שאפשר היה ללכת בה, אמנם מבלי להיות פטורים לגמרי מדאגה, אבל בשמחה ובסיכויים טובים להצלחה – הפכה להיות עבורם משעול צר בין משוכות קוצים, שהולכים בו בצער וביגון וללא תקווה לעתיד.

 

לפי דעתי, הגיל המכריע בחינוך הוא דווקא הזמן שרבים מזניחים בו לגמרי את החינוך, והוא גיל הינקות, שנות החיים הראשונות. בשנים אלו יש לדאוג מראש לסלק את כל המכשולים העלולים להיערם בדרך חינוכם של הילדים בשנים הבאות. בגיל זה יש להכשיר, הן את המחנך והן את החניך, לקבל בשמחה, לתת בלב שלם, את היסודות הנאצלים ביותר לעתידו המוסרי של המין האנושי.

 

"אם כן", נענתה האם הצעירה, "עלי להתחיל כבר מעתה במשימות החינוך של ילדי הרך, בעודנו רק בן שבועות אחדים? האם עלי לתת דעתי כבר מהיום על הכשרתו לקראת חינוכו בעתיד? האם אדוני מתכוון לדבריו ברצינות?"

 

"כן", עניתי, "אני מתכוון לכך במלוא הרצינות!"

 

 

כבר בצעקתו הראשונה זועק התינוק החדש: "אני רוצה", או "אינני רוצה". רצונו של התינוק שואף אל הנוחיות, ומנסה לדחות את האי נוחיות. מידי שבוע יגדל רצונו ביתר שאת וביתר עוז, ואילו ההורים משתדלים ככל האפשר למלא את רצונו – עד שהוא נעשה כעין רודן שליט על כל סביבתו. לפעמים נובעת כניעה זו מתוך פינוק יתר, ולפעמים מתוך רצון להשתיק את צווחותיו המעצבנות, למען יוכלו ההורים לישון במנוחה… על כל פנים, בצורה כזאת מרגילים את הילד לעובדה המסוכנת – שעליו רק לבקש משהו – ומיד ישליט את רצונו על הכל.

 

והנה, לפתע פתאום, במלאות לו בערך חמש שנים, הופכים ההורים את היוצרות, ותובעים ממנו צייתנות ומשמעת! וזאת לאחר שבמשך כל שנות חייו עד כה לא קרה לו כזה דבר! במשך חמש שנים היו בני סביבתו סרים למשמעתו וממלאים את כל רצונותיו, ואפילו אם היה זה כרוך בהרבה קשיים ומאמצים. והנה פתאום הם יהיו לנותני הפקודות – והוא יהיה חייב לסור למשמעתם? במשך חמש שנים טפחו בו ההורים את זרע העקשנות, האנוכיות והמרי. הוריו התגלו לפניו במלוא חולשתם כאשר נכנעו לדרישותיו הטיפשיות ביותר. ופתאום הם קמים להטיל עליו רסן?

 

לא יפלא הדבר אפוא, שזרע זה, אשר נזרע בהיסח הדעת, נותן פרי באושים. כעת, כאשר ניגשים ההורים לחנך את הילדים – הם מתייאשים חיש מהר ומוותרים על חינוכו, או שהם מכלים את כל הכוחות במאבקים תמידיים, ללא תקווה וללא נחמה. מעתה ואילך תולים ההורים את האשמה בטבעו של הילד. אולם ההורים בעצמם הם אלו שהביאוהו עד הלום, כיון שלא ראו את הנולד!

 

על כן, שומה על ההורים לנצל את גיל הינקות כדי לחנך את העולל, ולהכשירו לקראת השתלמותו באומנות המוסר. ובעיקר יש להימנע משגיאות מסוכנות. אחר כך כמעט מן הנמנע לתקנן או להתגבר עליהן.

 

 

עתה נצביע בדברים קצרים ותמציתיים על כמה כללי יסוד בדרכי החינוך של הילד בשנותיו הראשונות:

 

משמעת סבירה – עליך ללמד את ילדך כבר בשנת חייו הראשונה למשמעת סבירה. אל תיתן לו להשיג דבר על ידי תוקפנות עקשנית, כאשר לא נתת לו את הדבר מלכתחילה משום שאינו מתאים לגילו, או עלול להזיק לו. לכן, עליך להסתגל לסבול את גילויי תוקפנותו, ולא להיכנע מפני צרחותיו. אל תיתן לו דבר לשם אהבת עצמך – על מנת לא להפריע את מנוחתך, מה שלא היית נותן לו מתוך אהבתך אליו!

 

לחסוך במתן פקודות וסירובים – עם זאת עליך, לנהוג זהירות, ולחסוך ככל האפשר במתן פקודות וסירובים. לעולם אל תגזור עליו דבר מיותר, חסר חשיבות. כמו כן, אל תסרב לדרישה בלתי מזיקה וחסרת חשיבות. ואולם, אם ציווית – עליך לעמוד על מילוי מצוותך בכל תוקף, אם סירבת – עליך לעמוד על סירובך, וזאת למרות כל ההפצרות והלחץ מצד הילד. ויתור אחד של מה בכך, טומן בתוכו סכנה לעתידו של הילד. שהרי בזה אתה קובע את משקלו של דיבורך בעיני הילד.

 

היזהר במילה "לא!" – משום כך עליך להיזהר מאוד במילה "לא!". תן לילדך והרשה לו כל מה שבידך לתת ולהרשות לו, אבל בתנאי שלא יסכן את טובתו הגופנית והמוסרית. לעולם אל תצווה עליו, או אל תסרב לו, מתוך מצב רוח אישי שלך שאין לו כל קשר עם הילד. אולם אל תרשה דבר שאחר כך יהא עליך לאסרו, ואל תאסור דבר שאחר כך יהא עליך להתירו!

 

אלו כללי החינוך בגיל הינקות, שלעולם אין הם מוקדמים מדי. מי שיקפיד על כללים פשוטים אלו מתוך הבנה, ירגיל את ילדו עוד מגילו הרך לשלוט על רצונותיו, ולרסן את יצריו כלפי ציוויים מגבוה. כאשר הכוחות הללו יתפתחו ויגיעו לשלמות יחסית, אזי אפשר יהיה להתחיל בחינוך מעשי לקראת ההשתלמות באומנות המוסר. ידיך יעצבו את רוחו של הילד, אשר יסור למשמעתך בשמחה ובחפץ-לב. כמעט לא יהיה לך צורך לגזור עליו או לסרב לו במשך שנות החינוך העיקריות. עיני נשמתו של הילד תהיינה נשואות אליך ומצפות לסימן ממך, כדי ללמוד ממך מה יעשה – וממה יחדל. ברצון חופשי ילך אחריך, בדרך העולה אל שלמות המוסר.

 

כדי להכשיר אדם שיוכל להגיע לשלמות מוסרית, מן ההכרח להקדים ולפתח את התכונות המוסריות שבו מהגיל הרך ביותר, עוד לפני שמתחילים לטפל בכושר הדיבור, ההסתכלות והחשיבה. ניתן לומר, שטיפול זה צריך להתחיל עם הלידה ממש, ברגע שהנולד יוצא לאוויר העולם! ואולם, טיפול זה דורש הקפדה זהירה, שאם לא כן, נשקפת סכנה של ניוון, או הטיית הכוח לאפיקים בלתי רצויים. אז יהיה זה מעוות אשר לא יתוקן – אפילו ברצון הטוב.

 

 

"כמובן, כאשר הילד יתחיל להבין, כאשר אפשר לדבר אתו, בערך בגיל שנתיים או שלוש – אי אפשר לקבוע זאת בדיוק".

 

תשובה זו עונים הורים רבים. אולם כאשר נסתכל בפעולות המעשיות של הורים אלה, ניווכח, שהם מתחילים בפועל בחינוך בתקופה יותר מאוחרת. הם מתחילים לחנך ברצינות רק בשנה הרביעית, החמישית או השישית. בגיל מוקדם יותר מתרצים ההורים את הזנחתם בנימוק: "הילד עדיין קטן, מה כבר אפשר לדרוש ממנו?"

 

שיקשיב לך חביבי, זה הכל!

 

כמובן, לא תוכל לדרוש מתינוק ציות להוראות, אלא רק להרגיל אותו למשמעת. אולם בהרגל זה מוכרחים להתחיל עוד בטרם שהילד מבין משהו. אם תרצה שבן חמש או שש שנים ישמע בקולך, עליך להרגילו קודם.

 

אפשר להרגיל ולחנך את הילד זמן רב לפני שיכולים לדבר אתו, ולפני שיכולים להסביר לו את הנימוקים לדרישותיו ואיסוריו של המחנך. אמנם, בגיל מאוחר יותר רצוי מאוד להסביר לילד את הסיבות לדרישות. צריך לנמק אותן, שאם לא כן יעורר המחנך בלב הילד את החשד, שדרישות אלו של המחנך נובעות מעקשנותו של המחנך. אז הילד ילמד מזה לקח ויתעקש גם הוא. אך על ידי הסבר מתאים יבין הילד שהמחנך מציג את דרישותיו מתוך שאיפה לטוב – כדרישת מוסר. לכן, עלינו לחנך את ילדינו מוקדם מאוד, בתכונה זו שהיא היסוד לכל כיוונו המוסרי.

 

 

מדוע כה קשה להורים להרגיל את בניהם למידה היסודית של משמעת חופשית בלתי כפויה? יתכן שאת הסיבה האמיתית לתופעה זו יש לראות בעובדה, שהמשמעת היא אולי המידה היחידה שאין הילדים מוצאים אותה אצל ההורים. אנו מופיעים לפני ילדינו רק כמפקדים ומצווים, ומנין אם כן ילמדו מאתנו את מידת המשמעת?

 

אולם, אצל הורים יהודיים מועיל בהרבה אורח החיים היהודי, שהוא כולו רצוף משמעת מתוך שמחה ורצון חופשי. המצוות הינן יסוד היסודות של כל המידות הטובות. בעיני הילד נמשלת התורה להורי הוריו, ואותה שמחה של מצוה שבה ההורים סרים למשמעת התורה, ומדקדקים בכל איסוריה והיתריה בחיי היומיום – מהווה עבורו דוגמה מאלפת ומלהיבה להרגילו במידת המשמעת ובכל שאר המידות הטובות!

 

נקודה נוספת בעניין זה: תורת החינוך מחייבת אותנו להופיע בפני הילדים כאוסרים ומתירים להם רק מתוך משמעת פנימית שלנו! האופן שבו אנו אוסרים על הילד או מתירים לו, והשמחה בה אנו מעניקים לו את החירות לעשות כרצונו, יוכיחו לילד בעליל, כי האיסור או ההיתר אינם נובעים מתוך מצב רוח ארעי, או מתוך שאיפה לשלוט, או מתוך עקשנות גרידא, אלא מתוך שיקול דעת וכובד ראש. הילד יבין כי אין אנו אוסרים או מתירים אלא רק מה שאנו חשים חייבים לאסור או להתיר.

 

 

(מתוך "עת לחשוב")