מעבדות לחרות

 

 

"לאחרונה", כך מספר לי בצער ידידי, "אבי איבד  לגמרי את הזיכרון שלו. זה דבר נורא. הוא כבר לא אותו אדם שהכרתי כאבא שלי. ידעתי תמיד שזיכרון הוא אחד הכישורים החשובים של האדם, עכשיו אני רואה שהזיכרון הוא הקובע את זהות האדם. ללא הזיכרון הוא מנותק מכל הידע שלו ומכל ניסיון החיים ומאורעות ימי חייו. הוא כקטן שנולד, ואף אופיו השתנה. הוא שואל אותי מי אני, וחמש דקות לאחר תשובתי המפורטת הוא חוזר ושואל שוב מי אני. כל הקשר הרגשי-הטבעי שבינינו כאילו אינו קיים. זה נורא!" מסכם ידידי.

 

אכן ניתן לומר שהזיכרון הוא האדם.

 

הזיכרון הוא המקשר בין כל ההיסטוריה האישית שלנו לבין תודעתנו. כל מה שעשינו עד היום, כל מה שחווינו, כל מה שלמדנו, הכל משפיע עלינו ומעצב את התנהגותנו ואת התייחסותנו לכל הסובב אותנו. הדברים אמורים אפילו בזוטות. ילד שהיה לו ניסיון מפחיד עם כלב, פוחד מכלבים במשך שנים ולעיתים אף כל ימי חייו. אדם שראה תאונה מתרחשת לנגד עיניו, עובר את הכביש בצורה שונה ממי שלא חווה ניסיון כזה. מי שזוכר את סבתו מבשלת כמויות גדולות של בשר ודגים בלילות שישי ומחלקת אותם לנצרכים בערב שבת, התנהגותו בנושא הצדקה שונה ממי שאין באוצר זיכרונותיו זיכרון כזה.

 

ברור שהאופן בו אוצר זיכרונותינו משפיע על התנהגותנו אינו כה פשטני כפי שתיארנו. אך זאת עלינו לדעת: זיכרונותיו של אדם אינם משהו דומם מעלה אבק המאוחסן על המדפים בארכיון הזיכרון במוח שלנו בן 13,000 המיליונים של תאים. זיכרונותינו הם כוח דינמי פעיל המעצב אותנו ועושה אותנו למה שהננו.

 

עובדות שקרו בעבר אינן נשכחות במהרה. אנשים מבוגרים מספרים בפרוטרוט אירועים שקרו לפני שנים רבות מבלי להשמיט פרטים. זקן בן 90 יכול לספר לנו בדיווח עובדתי מהימן כיצד התייתם מאביו 70 שנה קודם לכן. למרות הזיכרון החד של האירוע, חשוב לציין שהזקן אינו מזיל אף דמעה אחת לאורך כל הסיפור, ואינו נראה נרגש כלל.

 

באירוע השמור בזיכרון יש שני מרכיבים. האחד הוא החלק העובדתי, אליו נלווה החלק השני, המרכיב הרגשי, החוויתי. כאשר התרחש האירוע, נקלטו בזיכרונו של האדם בעת ובעונה אחת גם העובדות היבשות, וגם ההתרגשות שליוותה אותן, ושני המרכיבים נקלטו כאחד ושוכנו בצוותא אי שם במעמקי ארכיונו של האדם. המרכיב החוויתי אינו משהו נפרד מן המרכיב העובדתי. הוא מעין צבע הצובע את העובדות השוכנות בזיכרון.

 

ידו של שר השכחה שלטת במיוחד על המרכיב החוויתי. בעוד העובדות נשארות חקוקות יפה בזיכרון גם במשך שנים רבות, הרי הצבע החוויתי האופף אותן הולך ונשכח, הולך ודוהה במרוצת השנים. הזקן הזוכר כל פרט מפטירת אביו, זוכר את החלק העובדתי גרידא, בעוד סערת הרגשות שליוותה בשעתו את העובדות הלכה ושככה במשך השנים. כיום, כעבור שנים רבות, לא נותר ממנה מאומה. זיכרונו מכיל עכשיו רק את העובדות היבשות ללא כל צבע חוויתי. כך נראה גם זיכרון של סיפור שקראת על טייס אמריקאי במלחמת העולם השנייה, מלכתחילה לא התרגשת, ומה שקראת נקלט בזיכרונך כעובדות יבשות ללא צבע רגשי.

 

נדע להעניק למרכיב החוויתי את החשיבות המגיעה לו אם נזכור שהשפעתם של זיכרונות העבר על התנהגותנו נובעת בעיקרה מהמרכיב החוויתי שלהם. ככל שהחוויה עזה יותר, כן תגדל השפעת הידיעה המאוחסנת בזיכרון. החוויה המלווה את הידיעה או את זיכרון האירוע, היא הכוח הפעיל המשפיע על התנהגותנו.

 

הזמן החולף, המחליש באופן טבעי את עוצמת החוויה והרגש שבזיכרון, הוא גורם בעל חשיבות עליונה בירידת ערכם של זיכרונות העבר ככוח משפיע בהווה. כאשר השפעה זו רצויה לנו, האם ניתן לשחזר את החוויה שדהתה? האם נוכל לחדש את כוחו של אירוע מן העבר שצבעו הרגשי פג, כדי ששוב יהווה כוח פעיל בהכרתנו?

 

מסתבר שכן. למשל, ניצול שואה, אשר 60 השנים שחלפו מאז התרחשו מוראותיה שחקו את הרגשות שנלוו לסיפור חייו, עד שהיה מספר כמעט בשוויון נפש את מאורעותיו. והנה נסע אדם זה לביקור בפולין. הוא לקח את בנו איתו, ויחד נסעו וביקרו במחוזות האימה בהם שהה ונשא את כל המוראות. הוא מתהלך באותם שבילים מאז, הנה הפינה בבלוק שהיתה מקום משכבו, כאן בכיכר המסדרים הצליפו בו את המלקות, וכאן בדיוק בגדר היתה הפרצה דרכה נמלט אל החופש סמוך לסיום המלחמה. התרגשותו הולכת וגואה, הולכת וכובשת אותו. הוא חי מחדש את מאורעות העבר ההולכים ונצבעים מחדש בצבע חוויתי רגשי עז. כך הוא גם מעביר את הדברים לבנו הצועד לצידו.

 

לא רק זיכרונות אישיים שולטים מעמקי הזיכרון באישיות ובהתנהגותה. קיימים גם זיכרונות משותפים לאומה כולה, והם משפיעים את השפעתם בכיוון של התנהגות יהודית המשותפת לכולנו. הזיכרונות של העבר המשותף של האומה הם אבני יסוד בהתנהגותנו ובתכונותינו המשותפות, כמו למשל זיכרון אירוע הלידה של עמנו, וחבלי הלידה, שלו – זיכרון יציאת מצרים.

 

זיכרון יציאת מצרים אינו רק הבסיס לתחושת האחווה היהודית המשותפת לכל צאצאי יוצאי מצרים, הוא גם המקור לחובתנו כלפי מי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים הללו, והוציאנו מעבדות לחרות.

 

הכרת הטוב, והחובה כלפי מי שהצילנו וגאלנו, הן התחושה המוסרית הבסיסית של כל אדם. בראשונה מעשרת הדברות מציג הקב"ה את עצמו: "אנכי…אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולכן אתה חייב לשמוע בקולי. משל למי שמצא תינוק מושלך באשפה, ואסף אותו אל ביתו, רחץ, האכיל, גידל וחינך אותו ונתן לו את כל צרכיו עד שעמד על דעתו. הרי כל מה שיש לו חב התינוק הזה למצילו ומגדלו.

 

הרגשת חובה מתמדת זו כלפי מצילו יחוש הניצול רק אם יחיה את זיכרון האירוע הזה של הצלתו וגידולו. לאורך כל שנות חייו. אז ורק אז יחוש את החובה המתמדת הנובעת מזיכרון זה. משום כך מצווים אנו לזכור את צאתנו מארץ מצרים כל ימי חיינו. ימי חיינו הימים, כל ימי חיינו, לרבות הלילות. כל ימי חיינו, פעם ביום ופעם בלילה, מזכירים אנו את עובדת הוצאתנו מארץ מצרים על ידי הקב"ה. על עובדת יסוד זו מושתתים כל הליכותינו והתייחסותנו אל ה’ ואל מצוותיו.

 

אולם אין די בכך. אף אם נזכור ונשנן את החלק העובדתי של זיכרון העבר, אין זה עוצר את השחיקה הטבעית והפיחות הבלתי פוסק של המרכיב החוויתי. זכירת הדיווח העובדתי אין בה די כוח ליצור את תחושת המחויבות המעצבת יחס והתנהגות. קשה במיוחד הדבר באשר יציאת מצרים לא היתה התרחשות בה נכחנו אנחנו בעצמנו. זיכרוננו האישי לא קלט את החוויה בשעת היווצרותה כפי שנקלטה על ידי אבותינו יוצאי מצרים אשר הנחילוה לנו למורשה דרך המסורת, התורה ותיאורי חז"ל.

 

אך זוהי בדיוק המשימה הכבירה של ליל הסדר, לבנות את החלק החוויתי-רגשי של זיכרוננו העובדתי על יציאת מצרים, כדי שזכר זה יהיה פעיל בתוכנו. כך גם יש להבין את ההבדל בין זכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה בכל ימות השנה כתזכורת לעובדה של יציאת מצרים, לבין בנייה ושיחזור של החלק הרגשי, החוויתי-אישי, של זיכרון יציאת מצרים בליל הסדר.

 

קודם כל דואגת ההגדה לתאר את האירוע שהתרחש לאבות אבותינו לפני אלפי שנים ולהעבירו אלינו כאילו קרה לנו אישית: "עבדים היינו…ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה". בא גם הסבר הגיוני לשייכות שלנו לאירוע, אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו משועבדים היינו, היום, למצרים. ועל כן בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים! ההגדה מדריכה אותנו לחוש את המעורבות האישית בשלשלת האירועים הנוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו ממש. כל מערכת ההמחשות (הלא לחמא עניא, מרור, חרוסת וכו’) נועדה לסייע בהשגת משימה זו.

 

ההגדה עצמה מבחינה בין הידע העובדתי, לבין מה שנועד ליצור את החוויה. אפילו כולנו חכמים…כולנו יודעים…(ידע עובדתי!) מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים (וליצור את החוויה האישית) – וכל המרבה הרי זה משובח!!!

 

בבית משפחת לוי ידע הסבא להמחיש בדמיון סיפורי עשיר לפני בניו ונכדיו איך זה היה בדיוק אילו חס וחלילה לא היה הקב"ה מציל אותנו מצרים. הוא תאר בצבעים חיים וברגש איך השכן המצרי נכנס ומכריח את אבא לבוא איתו ולעבוד בשטיפת רצפות או כביסה בידיים. ואיך אמא מוכרחה לשאוב מים מן היאור ולמלא חביות בעבודה פיזית מפרכת, או לכרות קנים בגרזן ולהביאם למחסן. המצרי יכול היה לגייס את אבא ואמא לעבודתו בכל שעה משעות היום והלילה.

 

אף פעם לא היינו יכולים לאכול לחם, כך סיפר. אם הצלחנו למצוא הפסקה קצרה בעבודה, לא יכולנו ללוש בצק ולחכות רעבים במשך שעות רבות עד שהבצק יתפח ונאפה אותו כלחם. תוך דקות מעטות היינו מערבים מעט קמח במים ושוטחים את הבצק על פיסת פח שהונחה על אש קטנה. כך היינו אוכלים משהו שבין פיתה למצה. זה היה לחם העוני הקבוע של עבדים שאחרים שולטים על זמנם ועל סדרי עבודתם.

 

עיני הילדים הקטנים כמעט דמעו כשסבא תאר בצורה חיה איך היו נראים סבלות הילדים היום במצרים אילו היינו משועבדים שם, וכמה נפלא הדבר שה’ הוציא את אבותינו ממצרים וכך ניצלנו מן השעבוד הנורא הזה.

 

כך היה סבא מקיים את "כל המרבה לספר", וכך היה מטעין את מצבריהם של כל הנוכחים, גדולים כקטנים, בתיאור חוויתי חי, עז צבעים, של שעבוד מצרים ושל ניסי הגאולה, כך שגם לאחר הדהיה הטבעית של השכחה, עדיין החזיקה החוויה מעמד שנה תמימה עד ליל הסדר הבא.

 

הנה כי כן, כר נרחב פתוח לפני כל עורך סדר לקיים לפי טעמו ויכולתו את מה שלא כתוב במפורש בהגדה, אך הוא עיקרו של ליל הסדר, את החייאת החוויה האישית של יציאת מצרים.

 

    

(מתוך "בעין יהודית")