כשהכעס שולט בבית

 

 

בקוצר רוח חיכתה שרה לטלפון מאליס.

 

אליס הבטיחה שברגע שתתגבש קבוצה של עשר נשים, היא תתחיל. "רשומות אצלי כבר שבע נשים", היא אמרה, "ויש עוד אחת שעדיין מתלבטת בגלל המחיר. אבל ברגע שתהיינה עשר אתקשר כדי להודיע לך את היום ואת השעה".

 

אבל לשרה כבר לא היתה סבלנות.

 

האמת היא שכבר קודם לכן היא עשתה אי אלו שינויים בתזונה, חשבה שאולי זה יעזור לאריה. במקרה (אין מקרה בעולם!) נפל לידיה הספר שכתבה אליס. אליס החלימה ממחלה קשה על ידי תזונה טבעית ומוקפדת. שנים מאוחר יותר היא כתבה ספר בו תיארה את שלבי המחלה ואת תהליך ההחלמה שלה. היא גם הקימה מעין בית טבעי, בו היא נותנת יעוץ בנושא ומקימה קבוצות לימוד.

 

בזמנו, אחרי שקראה את הספר המרתק שלה, חשבה שרה לעצמה: אולי אנסה? אולי כך תיפתר הבעיה של אריה? בכל מקרה – לא יזיק לנו באופן כללי לאכול בריא יותר. אבל היא עשה את זה בצורה דרסטית ואריה השתולל מכעס: "אני לא מתכוון לאכול את האוכל הזה!" הוא צעק. "מה אני עז? את תאכלי את כל המאכלים התפלים הללו, ובשבילי תבשלי כמו שמבשלים לבן אדם".

 

הילדים כמובן שמעו אותו, הוא אף פעם לא הקפיד שהם לא ישמעו אותו, וסירבו גם הם לטעום מהאוכל. אחר כך למדה שרה איך להסתדר. היא עשתה שינויים קטנים יותר. לאט לאט, בעדינות, הוציאה את הסוכר הלבן מהבית, החלה לאפות בקמח מלא, ועוד אי אילו שיפורים.

 

ובאמת, אריה והילדים לא שמו לב, לשמחתה, וכך השתפרה התזונה לאין ערוך. אבל התקפות הכעס של אריה לא השתפרו בכלל, ואם תשאלו את שרה היא תגיד לכם שלחיות עם אדם כעסן זה פשוט גיהינום.

 

והוא היה בחור כל כך נחמד! גמרו עליו את ההלל. כולם אמרו שעדיו לגאון. הוא היה מתמיד ואהב מאוד ללמוד. אך מה עם מידות הנפש שלו? בכל מקרה, לא מיד אחרי החתונה גילתה שרה את העניין. לקח זמן עד ההתפרצות הראשונה. אבל מאז זה היה המצב. במשך השנים קיוותה שאריה יתפכח, שהולדת הילדים תשנה אותו. אבל זה לא קרה.

 

בוקר אחד התקשרה אליס והודיעה לשרה שהקבוצה מגובשת. הקורס יתחיל ביום רביעי הבא בשעה חמש.

 

"נרשמתי לקורס בישול כדי לשפר ביצועים", אמרה שרה לאריה. זה לא היה שקר. אליס הבטיחה שזה חלק מהתוכנית. "אני אלמד אתכן להכין ארוחות בריאות וטעימות להפליא", אמרה. "אין שום סיבה שהאוכל הבריא לא יהיה טעים!"

 

אריה דווקא נהנה מהרעיון ונתן את ברכתו למרות שהקורס לא היה זול. "אם זה מהנה אותך, אז זה שווה את הכסף" הוא אמר.

 

"אם רק היית מתגבר על מידת הכעס…" אמרה שרה ללא מילים. "הכל היה יכול להימשך…" אבל במצב הנוכחי זה היה בלתי אפשרי.

 

הילדים שלהם גדלים בתוך אווירה של כעס ושל עוינות, מרגישים את זה עליהם! קודם כל – הם כעסנים בעצמם, וילד כעסן זה אחד הדברים הפחות נעימים שיש. חוץ מזה הם חרדים. ההתקפות של אריה באמת מפחידות, אפילו את שרה. אבל היא אישה בוגרת ויכולה להתמודד עם זה, והילדים קטנים וחסרי הגנה. פעם שאל אותה אלי בן השש: "אמא, אבא יכול להרוג אותי?"

 

"מה פתאום, חס וחלילה!" נזעקה שרה. אריה לעולם לא יעשה משהו רע בגלל כעסו. אבל לפעמים לא היתה בטוחה כלל. האם לא למדה שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה?

 

לא מזמן קנתה שרה את הספר הנפלא של הרב ברוך חייט: "המלכודת המסוכנת של שודדי הים המושחתים". בספר מתוארות המידות הרעות כמו עשרה שודדים מושחתים. אחד מהם הוא כועסוס הכעסן. שרה הביטה עליו, ולתדהמתה ראתה כי כאשר אריה מתפרץ בכעסו, הוא דומה לו במקצת. זה הבהיל אותה נורא. מתחת לדמותו מעוררת החלחלה של השודד הכעסן כתוב כך: "חם מזג, מתפרץ ומאבד בקלות את השליטה על עצמו. תמיד כועס, תאב נקם ואינו מודה באמת, גם כאשר היא ברורה מעל לכל ספק. לא יצליח לרכוש תכונות חיוביות כלשהן, עד שילמד לשלוט בכעסו ההרסני. נשלט על ידי רגשותיו בלבד, ובכלל לא על ידי שכלו. מסוגל להתנהג בגסות רוח קיצונית, אפילו כלפי הקב"ה".

 

באותו ערב מיררה שעה ארוכה בבכי. היא השאירה את הספר פתוח בעמוד של כועסוס הכעסן, שם מצוירות כל מיני סצינות של כעס, וקיוותה שאריה יקרא את זה. אבל לבסוף נרדמה לפני שהוא חזר הביתה. בבוקר עמד הספר על המדף ושרה לא ידעה אם הוא אכן הביט בו.

 

"אני בכל אופן, לא יכולה לדבר איתו על זה", היא חשבה לעצמה. "פעם ניסיתי וזכיתי לכזה קיתון של רותחין, שמאז אני לא מנסה יותר…"

 

אם כך, נותרה לה רק דרך אחת. דרך אל חזור.

 

 

אם שרה היתה משאירה את הספר הזה ככה יומיים קודם, זה מן הסתם היה גורם לי להתפרצות אדירה של כעס. אני כעסן בצורה נוראית, ומרגיש עם זה ממש גרוע. אני יודע ששרה והילדים סובלים מאוד. אני מוכרח לעשות משהו עם עצמי לפני שיהיה מאוחר. למזלה של שרה (וגם של הספר…כמה פעמים קרעתי והשחתתי דברים בגלל כעס? אל תשאלו, שהשם ירחם עלי…), לפני יומיים מישהו תלה על לוח המודעות דף מצולם. הכותרת שלו, באותיות שחורות וגדולות, היתה: "לכעס יש מחיר!"

 

התקרבתי לקרוא.

 

 

הפתיחה הזו כמובן עשתה לי משהו. התקרבתי מעט יותר והמשכתי לקרוא בהתעניינות: "כן, זוהי דוגמה קיצונית אמנם, אך יש בה כדי להמחיש לאן ועד היכן יכולה תכונה זו להוביל אדם מתורבת, מנומס ונאור. היו בעבר, לדאבון לב, מקרים דומים שהחלו בדברים של מה בכך – מקום במסעדה, זכות קדימה בכביש, שהגיעו לשפיכות דם, והכל בגלל הכעס הנוראי שלא נשלט והביא לאן שהביא. אך המקרה הזה, אף שהוא חריג, עליו לשמש כפעמון אזעקה וכנורת סכנה מהבהבת".

 

נורת סכנה אכן נדלקה במוחי. לא מזמן שמתי לב שככל שעוברות השנים נעשה כעסי קשה יותר ובלתי נשלט. לפעמים אני מוצא את עצמי פתאום בעיצומה של התקפת כעס נוראית. ואינני יכול לעצור בעצמי! אני רואה את פניה החיוורים של שרה מולי, את עיניהם הלטושות של הילדים, וממשיך הלאה מבלי יכולת להפסיק. אני חייב לעשות משהו, ומהר!

 

* * *

 

השיעור הראשון היה מעניין במיוחד. אליס הקדישה אותו לסיפור חייה. היא תיארה לבנות הקבוצה כיצד גילו בגופה את המחלה בשלב די מתקדם, כיצד התחילה בתהליך הרפואי הכואב והמייסר וכיצד נואשו הרופאים מחייה. אחר כך סיפרה כיצד שמעה את שמעו של יהודה, מרפא טבעוני, והגיעה אליו מיואשת. היא תיארה את כל השינוי שהתחולל בחייה מאז אותה פגישה גורלית, כיצד החלה לשמור על תזונה בריאה ומאוזנת והפסיקה לגמרי את אכילת המזונות הריקים.

 

הסיום הטוב של הסיפור היווה גם את סופו של השיעור הראשון. לפני היציאה חילקה אליס דף עם סדר יום תזונתי מפורט. "אלו שיעורי הבית", היא חייכה. "בדוקנה את עצמכן, ראינה מה תוכלנה לשנות. במשך השיעורים נעבור פרט פרט ונסביר את הכל בצורה מסודרת. אני מקווה שבסוף הקורס הזה תוכלנה גם אתן לכוון אחרים בשבילי התזונה הטבעית".

 

מבחינתה של שרה זה היה המשפט החשוב ביותר. נכון, היא רצתה באופן כללי ללמוד על תזונה בריאה וכל זה, אבל יותר מהכל, ידעה, היא זקוקה למקצוע מפרנס. יעוץ לתזונה בריאה היה נראה לה הבחירה הטובה ביותר. "אוכל לעבוד בו גם מהבית, בשעות הנוחות לי. מן הסתם יש לזה ביקוש, ובכל העניין משולבת גם עשיית חסד", חשבה לעצמה.

 

נכון, היו לה חששות: איך תסתדר? איך תפרסם את עצמה? האם תצליח?…אבל היא דבקה במטרה. זה כל מה שיכולה היתה לעשות כדי לממש את התוכנית שלה. התוכנית האומללה שלה. אבל החיים שלה ככה אומללים עוד יותר.

 

 

כשרוצים להתקדם בכיוון הנכון, זוכים לסיעתא דשמיא (עזרה משמים).

 

אתמול עברתי ברחוב גאולה והחלטתי להיכנס לחנות ספרים כדי לקנות לעצמי איזה ספר שכבר הרבה זמן אני רוצה לקנות אותו. על הדלפק ליד המוכר עמדה סלסילה ובתוכה סיפרוני כיס קטנים. על אחד מהם היה כתוב: "הכעס".

 

מיהרתי לרכוש אותו ולהכניסו לכיס החליפה. כשישבתי באוטובוס העושה את דרכו באיטיות הביתה, עיינתי בו בסקרנות.

 

"נזקי הכעס", קראתי את הפרק הראשון, ומיד אחר כך קפצו למול עיני המילים: "כעבודה זרה". צמרמורת חלפה בגופי כשקראתי את הנאמר במסכת שבת: "המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנותו של היצר הרע: היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו: עבוד עבודה זרה והולך ועובד". לאחר מכן הובאו דבריו של הזוהר הקדוש: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".

 

שמטתי לרגע את הספר אל חיקי ובהיתי בחלון. נזכרתי בכל התקפות הזעם שלי בהן הייתי חובט דלתות או מטלטל כסאות או קורע ספרים. הילדים היו בורחים מהחדר ושרה הביטה בי בתחנונים "תירגע, אריה…"

 

אבל אני לא נרגעתי בקלות. כל פעם היתה סיבה אחרת: משהו שלא הלך לי כמו שרציתי, ילד שהמרה את פי, מישהו שלא עמד בציפיות. לא חסרות סיבות כשרוצים לכעוס!

 

"בכל כעס", המשכתי לקרוא, "אנו מתעלמים מהשגחתו המוחלטת של הבורא, וזוהי בחינה של עבודה זרה ממש!"

 

איום ונורא! אני, אריה, יהודי המקדיש את רוב זמנו ללימוד התורה, עובד עבודה זרה!

 

* * *

 

עוד לפני שהגיעה שרה להחלטה הקשה שלה, לפני שהכירה את אליס, היא נסעה יום אחד לכותל, להתפלל. שרה הרגישה שהיא לא יכולה יותר, היא ידעה שהיא עומדת לפני החלטה גורלית, ולא היה בה כוח.

 

היא הגיעה לכותל בשעת ערב מאוחרת, התרפקה על האבנים, בכתה בדמעות שליש ודיברה אל השם. "אבא", היא אמרה לו, "אתה יודע שכלו כל הקיצין. המצב נעשה גרוע מיום ליום. לא שייך להמשיך כך. הילדים שלי הולכים בעקבות אביהם. כבר עכשיו הם כעסנים ורגזנים. אינני יכולה יותר. אנא, ריבונו של עולם, עזור לי! קראתי פעם, אבי שבשמים, שבזוהר הקדוש כתוב שהכועס מטמא את קדושת נפשו ונשמתו ובמקומן משרה הוא את הסיטרא-אחרא הטמאה, ועוד יותר מזה: אפילו מי שרק מדבר עם הכועס מקבל מטומאתו, ומי שמתחבר אליו הריהו כמתחבר עם עובד עבודה זרה! אז אני, אמתך, שרה בת נחמה, נשואה לבעל העובד עבודה זרה, וכך גם אני מחוברת לטומאה. לכן אני מתכוונת לחתור לקראת פירוק החבילה. אם אתה חושב שזה לא טוב, תן לי סימן. עזור לאריה להתגבר על מידת הכעס שלו. כי אחרת אינני רואה כיצד נוכל להמשיך להיות משפחה אחת".

 

אחרי התפילה הרגישה שרה טוב יותר. "אני אמשיך בדרכי שלי, והקב"ה יעשה כטוב בעיניו", החליטה. ויום למחרת התקשרה לאליס לפי המספר שהיה מצוין בספר.

 

עד אז היתה שרה עקרת בית. היא אהבה את זה, היא אוהבת את זה עד היום. עבודה מחוץ לבית מעולם לא משכה אותה. תמיד חלמה להיות אמא במשרה מלאה. אך אם היא מתכוונת להיות אמא ואבא גם יחד, עליה לדאוג למקור הכנסה. לכן היא צריכה לרכוש מקצוע, ולימוד תזונה טבעית היה נראה לה מתאים.

 

"היום נדבר על השפעת התזונה על הנפש", פתחה אליס את השיעור. "אתן בודאי מתפלאות למה אינני מגיעה כבר ישר לעניין. אסביר לכן. אני רוצה שתדענה עד כמה משפיעה התזונה על כל חלקי החיים שלנו, גם על הגוף וגם על הנפש. רק כך תהיה לכן מספיק אנרגיה כדי לעשות שינויים מפליגים".

 

אליס המשיכה ותיארה עד כמה נפש חרדה משפיעה לרעה על בריאותו של הגוף. "מצב נפשי המלווה במתחים ובחרדות עלול לגרום למחלות גופניות מסוכנות, ואפילו לתאונות. מצד שני, מצב גופני חולני או רעוע גורם לדיכאון ולחרדה".

 

"זה ממש מעגל קסמים", אמרה סימה, אחת המשתתפות. "הגוף משפיע על הנפש והנפש על הגוף".

 

"בדיוק", התלהבה אליס. "לא לחינם נאמר: "טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריבי!"

 

שרה זעה באי נחות על כסאה. כל מיני חלקי פאזל החלו משתבצים במוחה. אריה מתפרץ על משהו, הוא שואג עליה או על הילדים…יואלי מתלונן על כאבי בטן…אריה מגלה שמישהו לא עשה מה שביקש…הוא צורח…כלי נשבר…ליסכה כואב הראש…המורה של רות מתקשרת ואומרת שהילדה לא מרוכזת…שמשון חוזר להרטיב במיטה…התינוק לא רגוע…

 

ליבה של שרה מתחיל להלום במהירות. היא חשה על בשרה ממש עד כמה נפשה החרדה והמתוחה משפיעה לרעה על גופה, עד כמה האווירה החרדה והמתוחה בבית משפיעה לרעה על כל בני המשפחה. מרגע לרגע התחזקה אצלה ההרגשה כי הדרך בה היא פוסעת היא היחידה ואין בלתה. אלא אם כן יקרה נס.

 

 

ממש כמו אות משמים, למדתי היום את הסיפור המופלא על הלל הזקן, נשיא ישראל (מסכת שבת), ששני אנשים התערבו ביניהם על ארבע מאות זוז, אם יצליחו להרגיזו. כשהסתיים העניין אמר הלל לאדם שניסה להרגיזו: "להבא היזהר ברוחך. כדאי הוא הלל שתאבד לא רק ארבע מאות זוז, אלא אפילו כפול, והלל לא יכעס!"

 

איפה אני ואיפה הלל! איך, ריבונו של עולם! איך אפשר להגיע לדרגות כאלו?

 

אבל גם אם לא…להמשיך כך זה בודאי לא אפשרי. הכעס הזה משתלט לי על המוח. אני מרגיש בחוש איך הוא פוגם לי בריכוז שלי, כיצד תלמודי משתכח בגללו, כיצד אני מאבד את עולמי בחיי.

 

ימים מספר הסתובבתי סהרורי, ואז החלטתי לנסות לאמץ לעצמי את הדרך שמתווה הרמב"ן באגרתו. "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם". קיבלתי על עצמי לא להרים את הקול ויהי מה! זהו, זה יהיה הצעד הראשון שלי. אני אדבק בו בכל כוחי, ואחר כך, לאט לאט, אמשיך הלאה. מעומק ליבי התפללתי לריבונו של עולם שיעזור לי להתגבר על היצר הנורא הזה, יצר הכעס. אני יודע שכאשר מבקשים על עניינים רוחניים, זוכים לסיעתא דשמיא מרובה.

 

* * *

 

לא ביום אחד קרה השינוי.

 

הימים חלפו, כדרכם, על כל מה שהם נושאים בחובם. שרה המשיכה ללכת למפגשים עם אליס ונהנתה מכל רגע. אליס פתחה להן צוהר אל עולם קסום של בריאות. היא לימדה אותן עד כמה חשוב לפתוח את היום בפעילות גופנית, עד כמה חשוב לאכול פירות, ירקות ומזונות מלאים. היא אפילו ניפצה כמה מיתוסים עתיקים.

 

אט אט החדירה שרה עוד ועוד שינויים לאורח החיים שלה ושל משפחתה. המזונות הריקים הוצאו מן הבית ובמקומם למדו כולם לאכול אוכל מזין, ואפילו התחילו ליהנות מכך.

 

ואז, ביום אחד שמה שרה לב כי השלווה שוררת בביתה. הילדים היו רגועים, הבית – שקט, וגם היא כבר אינה חרדה ומודאגת. תחילה תלתה זאת בתזונה הבריאה, המשפיעה על כל בני הבית לטובה. אבל אז הבינה לפתע כי לא רק היא התורמת לכך.

 

אריה! מה קרה לו לאריה?

 

תפוסת הרהורים הסתובבה שרה עד שקלטה: אריה לא צועק! אריה לא כועס!

 

כשתפסה זאת, היא היתה המומה. כל אותו זמן שלמדה והשתלמה ותכננה תוכניות עצובות לעתיד, עשה אריה דרך משלו. בשקט הוא עשה אותה, בנחישות, אבל התוצאה מופלאה היתה, מופלאה לעין ערוך.

 

"עלי לדבר אתו", חשבה לעצמה, ולפתע ידעה: השם, אביה הטוב שבשמים, עשה לה נס!

 

באותו ערב שוחחו השניים שיחה מלב אל לב. אריה סיפר לשרה הנדהמת כיצד תפס את עצמו והחליט לעשות מעשה, ושרה, מול עיניו המתעגלות של בעלה, סיפרה כי כבר עלה בדעת לפרק את המשפחה מרוב ייאוש.

 

"בשביל זה הלכתי ללמוד תזונה טבעית", היא אמרה, מבעד לדמעות, "כדי שאוכל לפרנס את עצמי ואת הילדים בכבוד".

 

"אני לא מאמין", מלמל אריה, פניו מחווירים והולכים, אבל אז עלה חיוך על שפתיו: "את יודעת שרה? אני חושב ששנינו יצאנו מעבדות לחרות: אני השתחררתי מעולו של הכעס, ואת – מעולו של בעל כעסן…"

 

ולשרה, בלב קל כנוצה, לא נותר אלא להסכים עמו.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")