מסן פרנסיסקו לירושלים

 

 

 

היום הראשון שלי בירושלים הוא לא סיפור דרמטי, וגם לא מתקרב לזה, כמו הגעתו של רבי משה בידרמן זצ"ל מללוב לירושלים, הרב החסיד הראשון שהגיע לירושלים.

 

לפני הכניסה לעיר הקודש רבי משה חש ברע, לכן הוא ביקש מהתלמידים שלו לשאת אותו על מיטתו אל הכותל. התלמידים, המסורים לרבם, עשו כבקשתו וכשהגיעו קרוב מאוד לכותל, התושבים הערביים במקום החלו להשליך עליהם אבנים. התלמידים הסתובבו וברחו מהמקום. רבי משה לא הצליח להגיע אל הכותל. הוא נפטר באותו אחר-צהריים.

 

אני רק שברתי את הרגל.

 

* * *

 

הייתי בת 14 כשחלמתי לגור בארץ הקודש, הארץ שאלוקים הבטיח בעצמו לעם שלנו. קירות חדרי היו מלאים בפוסטרים ותמונות של ארץ ישראל. עיניי התמלאו ב דמעות כשפרטתי על הגיטרה שלי ושרתי את "ירושלים של זהב", חולמת על היום שבו, גם אני, אזכה להיכנס בשעריה של העיר הקדושה.

 

אני בטוחה ששיגעתי את ההורים שלי עם החלום שלי לעלות לארץ ישראל. "דבי", אמא שלי שאלה אותי בארוחת הבוקר, "את רוצה טוסט?"

 

"אני רוצה לטוס… לארץ ישראל… אבל אני לא אתנגד לתוספת של טוסט, תודה רבה", עניתי בכל הרצינות.

 

הורי ‘גלגלו’ את עיניהם ואני המשכתי לחלום.

 

בבית הספר הציבורי (ממלכתי), במשך כל הבוקר עמדתי במסדרון משום שסירבתי להצטרף להצהרת האמונים בכיתה(pledge of ALLIEGENCE) . "אחרי הכל", הסברתי לכל מי שרק היה מוכן להקשיב, "אם תפרוץ מלחמה בין ישראל לארצות-הברית, אני כמובן בצד של ישראל, לכן אני חושבת שאני לא צריכה להצהיר אמונים למדינה".

 

שנה לאחר מכן נרשמתי לתיכון דתי לבנות.

 

השנים חלפו להן עד, שלבסוף, סיימתי את הלימודים בתיכון. עכשיו מחכה לי שנה של לימודי תורה בירושלים! הודעתי להורי שאין שום סיבה שהם יבזבזו את כספם על כרטיס הלוך-חזור. אני לא מתכוונת לחזור לארצות הברית, פרט לביקור קצר, וגם זה אולי.

 

אני בטוחה שאתם כבר מתחילים לקלוט את כל התמונה. הייתי נערה בגיל הטיפש-עשרה, מאוהבת בטירוף בארץ ישראל. היום, האהבה הזאת בגרה, התעמקה והפכה לאהבה אמיתית יותר, וזה כמובן תוצאה של למעלה משלושים וחמש שנות מגורים בארץ.

 

 

רכשתי כרטיס טיסה בכיוון אחד מסן-פרנסיסקו, קליפורניה, ללונדון, אנגליה. זה עלה רק 100 דולר. הטיסה היתה מתוכננת להגיע לאנגליה בערב שבת, שהיה גם ערב תשעה באב. כלומר, אצטרך לשהות בלונדון בשבת וגם ביום ראשון לפני שאמשיך בדרכי לישראל.

 

האם ניסיתם פעם לארוז את כל החפצים של כל שנות חייכם בשתי מזוודות? לי זה קרה, אך ללא הצלחה. לא משנה כמה כוח הפעלתי כדי לדחוס וללחוץ על הדברים שהעמסתי במזוודות כדי שיכנסו לשם, לא הצלחתי לעשות את זה. הרוכסן של התיק הענק שלי פשוט לא נסגר.

 

בשעה 22:30, פחות מ-12 שעות לפני זמן הטיסה המתוכנן, פניתי להורים שלי (וזה כמובן דבר שמאוד קשה לנערה בגיל הטיפש-עשרה לעשות) וביקשתי את עזרתם. אבא שלי אמר לי לשבת על התיק הענק שלי בזמן שהוא ינסה לסגור את הרוכסן. הרוכסן אמנם נסגר, אבל התיק נקרע, הוא לא עמד בלחץ.

 

דמעות החלו לשטוף את פני. האם אצטרך לוותר על חלק מהדברים שלי? האם באמת אצטרך להשתמש בנייר טואלט שמיוצר בישראל? (אני אולי נשמעת אידיאליסטית, אבל היו לי כמה קווים אדומים).

 

אבא שלי הרגיש נורא. הוא יצא מהבית בריצה וחיפש חנות של מזוודות, בתקווה, שתהיה פתוחה בשעה כל כך מאוחרת. כעבור שעתיים הוא חזר, כשחיוך ענק על פניו, ונופף עם המזוודה הענקית החדשה שהוא קנה.

 

למרות שהמזוודה החדשה היתה באמת ענקית, היא היתה קטנה יותר מהתיק הראשון שנקרע. לעולם לא אצליח לדחוס לתוכה את כל מה שאני רוצה. "זאת לא בעיה", אמרה לי אימי, המעשית שבנינו. "במקום לדחוס לתוך המזוודה את המעיל הכבד שלך והמגפיים פשוט תלבשי ותנעלי אותם, כך יהיה לך הרבה מקום לנייר טואלט".

 

זה נשמע הגיוני, אז עשיתי בדיוק כדבריה. זאת היתה הטעות הראשונה שלי.

 

בלילה שלפני הטיסה והמסע המיוחל לארץ ישראל, לא יכולתי לעצום את עיניי מרוב התרגשות. אך למחרת, הצלחתי לקום מוקדם. שעת בידוק המזוודות תתבצע בשעה שמונה. "אין צורך שתאכלי לפני שאת נוסעת", אמרה לי אימי. "יתנו לך לאכול ולשתות כל הדרך ללונדון".

 

"אבל מה יהיה אם הם ישכחו את הארוחות הכשרות?" שאלתי בהססנות.

 

"זה מגוחך", היא השיבה מלאת בטחון עצמי, ואני הרגשתי כל כך טיפשית ששאלתי שאלה כזאת. אבל, קיבלתי את עצתה של אימי ועזבתי את הבית מבלי לאכול.

 

זאת היתה הטעות השנייה שלי.

 

הנוסעים נעצו בי מבטים ברגע שנכנסתי למטוס עטופה במעיל צמר חם מעוטר בצווארון פרווה. אני, נעצתי מבטים בחזרה. היתה שם חבורה של "נערי שנות השישים" עם זקנים מגולחים למשעי. אף אחד לא נראה יהודי.

 

המטוס התמלא בנוסעים. ברגע שהצלחתי לדחוס את עצמי, עם כל מה שהיה עלי, לתוך המושב הקטן, הבנתי למה מחיר הטיסה היה זול כל כך. המיזוג לא פעל, וזרם של מים טפטף על ראשי בקביעות (מין עינוי סיני כלשהו). מכיוון שלא היו שום מקומות פנויים, הנחתי לגורל לעשות את שלו והנחתי את כובע הגשם הצהוב-זוהר שלי על הראש שלי (אותו כובע גדול שלא הצלחתי לדחוס לתוך המזוודה). "ארץ ישראל נקנית בייסורים", חשבתי, "ולי זה קורה ממש עכשיו!"

 

ברגע שהמטוס המריא, צוות הדיילים החל להגיש את ארוחת הבוקר. אבל לא היתה שם שום ארוחה כשרה.

 

זה היה ב-1970. שיחות בינלאומיות נעשו רק במקרה חירום. לכן כתבתי לאחד הארגונים האורתודוקסיים בסטמפורד היל, שאני אמורה להגיע ביום שישי בבוקר, ואם הם יכולים לארגן לי מקום שבו אוכל לשהות במהלך השבת. לפני שעזבתי, כתבתי לי על חתיכת נייר קטנה את מספר הטלפון של הארגון והכנסתי אותה לכיס של שמלת הפסים סגול-ירוק-צהוב שלי (פסיכדלי היה מאוד באופנה), אותה תפרה לי אימי מתנה לנסיעה.

 

נחתנו בשעות המוקדמות של הבוקר. נסעתי ברכבת למרכז העיר וחיכיתי לשעה תשע כדי שאוכל להתקשר. ציפיתי לשבת נעימה וביתית (וזה עוד מבלי להזכיר את הציפייה לארוחת בוקר ומיטה לנוח בה). אבל בשעה 09:00, כשהכנסתי את ידי לכיס השמלה בתקווה למצוא את חתיכת הנייר הכל כך חשובה הזו עם מספר הטלפון של אותו ארגון, לא מצאתי אותה. היא לא היתה שם!

 

התקשרתי למודיעין וביקשתי את הטלפון של הארגון, הם נתנו לי מספר קודם שלו. התקשרתי, אך לא היה מענה. לקראת השעה 11:00 התחלתי לדאוג באובססיה – כמו האובססיה לאכול משהו ולנוח מעט.

 

למרות שהיו הרבה מסעדות של מזון מהיר ליד תחנת האוטובוס, אף אחת מהן לא היתה כשרה. חיפשתי במודיעין את מדריך הטלפונים של לונדון, מבלי לדעת בכלל שלונדון הענקית מחולקת לכמה אזורים, ולכל איזור מדריך הטלפונים שלו. קיבלתי את המדריך המרכזי – אבל היו (ואני מאמינה שעדיין) מעט מאוד יהודים אורתודוקסים שגרו במרכז לונדון.

 

האצבעות שלי החלו לרוץ על הדפים הצהובים של המדריך, מחפשות ישיבות, סמינרים ובתי ספר. אך לא מצאתי כלום (מלבד כמה סמינרים נוצריים, שכמובן לא באו בחשבון).

 

התקשרתי לבתי כנסת, אך לא היתה תשובה. אפילו התקשרתי לאטליז כשר לשאול, אם יש להם מושג כלשהו לגבי מקום בו אוכל להתארח בשבת.  אך ברגע שהאישה מהאטליז ענתה לי בצורה בוטה, "עלמה צעירה, אנחנו מוכרים בשר כשר, לא שבת", הבנתי שעלי לנסות גישה אחרת.

 

חשבתי שלובאוויטש כותבים עם האות ‘א’ ולא עם ‘ו’, לכן הייתי בהלם מוחלט שלא מצאתי אף אחת מן השלוחות שלהם בלונדון. ב’מרכז לפליטים’ היהודים שנמצא במרכז לונדון אמרו לי שלמרות שהיו מאוד רוצים לארח אותי בהוסטל שלהם, אולם אצטרך לשלם בשבת בבוקר.

 

ידעתי שסטמפורד היל היא שכונה יהודית לכן החלטתי לנסוע לשם. ושם, כך קיוויתי, אמצא מישהו שיסכים לארח אותי בשבת.

 

לבשתי את מעיל הצמר שלי, הכנסתי את כובע הגשם הצהוב לכיס, גררתי את המטען שלי – מזוודות, תיק גב, גיטרה, תיק יד, ציוד נוסף ומצלמה – והתחלתי לצעוד, אם אפשר היה לקרוא לזה כך, לכיוון תחנת האוטובוס.

 

כמעט שלא הצלחתי. באנגליה דברים מסוימים נעשים בצורה הפוכה, כמו המכוניות שנוסעות בנתיב השני של הכביש. למזלי, הנהג הצליח ללחוץ על דוושת המעצור לפני שהמכונית נעצרה עלי.

 

זה היה – עד כמה שאפשר לתאר, מאוד קשה לעלות לאוטובוס האדום הדו-קומתי הזה, עם כל המטען, ובו בזמן לשמור על יציבות הגוף. הכל היה כל כך – אבל כל כך – אנגלי! נדהמתי כששמעתי את כולם מדברים במבטא אנגלי מסוגנן ומהודר. הרגשתי כמו איש העולם הגדול, הבוגר.

 

נתתי מספר מטבעות לאישה שאספה את דמי הנסיעה. היא לקחה את הכסף שנתתי לה ושאגה: "תראו מה יש לנו כאן! חמור. חמור אמיתי חי עלה לאוטובוס".

 

כבר לא הרגשתי כמו איש העולם הגדול והבוגר.

 

איכשהו (ואל תשאלו אותי איך) הצלחתי לרדת בתחנה בשכונת סטמפורד היל. תוך כדי גרירת המזוודה שלי, ראיתי אישה שנראתה לי יהודיה צועדת לקראתי. ניגשתי אליה ושאלתי בנימוס: "סליחה, האם את יהודיה?"

 

"כן", היא ענתה. היא הביטה בי כאילו הייתי איזה יצור מכוכב מאדים שהגיע לביקור.

 

"האם את מכירה מקום בו אוכל להתארח בשבת?"

 

"לא", היא ענתה, והמשיכה בדרכה ובמהירות ככל שיכלה.

 

זאת בטח לא הגישה הנכונה, חשבתי לעצמי.

 

אז ניסיתי טקטיקה שונה עם האישה הנוספת שפגשתי. "א גוטען ערב שאבעס" (ערב שבת טוב, ביידיש), פניתי אליה, בתקווה שהיא תעריך את העובדה שאנחנו מדברות באותה שפה. "את יודעת, טאקא (ביידיש), יש לי בעיה גדולה, צורוס (צרות) אמיתיות. אה, הגעתי לא מזמן מסן-פרנסיסקו, והייתי אמורה להתארח בשבת אצל א פרום, היימיש מישפוחה. אבל אני מ-מ-ש תקועה כאן ומ-מ-ש לא יודעת מה לעשות" (ואני מ-מ-ש קיוויתי שהיא תבין שאני מ-מ-ש יהודיה!).

 

אחרי תחקור קל על הקהילה היהודית בסן-פרנסיסקו, היא נעשתה קצת יותר גמישה וסבלנית אלי. אבל היא אמרה לי שיש לה שלושה בנים גדולים בבית, לכן אירוח בביתה לא בא בחשבון. אבל הדריכה אותי והסבירה לי כיצד להגיע למשפחה אחרת שאולי תוכל לארח אותי בשבת, והיא גם נתנה לי את מספר הטלפון שלה. "אם תתקלי בקשיים כלשהם, תרגישי בנוח להתקשר אלי", היא חייכה, "אשמח לעזור לך".

 

חיפשתי את המשפחה הזאת, עם מקום לאכול ומיטה נוחה לנוח בה. זה לא היה הרבה זמן לפני שהבנתי שפשוט הלכתי לאיבוד. דפקתי על הדלת הראשונה שראיתי עליה מזוזה. אישה לבושת חלוק-בית עם כיסוי ראש, וברור היה שהיא באמצע ההכנות לשבת, פתחה את הדלת.

 

הייתי חייבת לייצב את עצמי כדי שלא אתמוטט. "סליחה, האם יש לך טלפון?" שאלתי.

 

"כן", האישה הביטה בי בחשדנות.

 

"האם אוכל להתקשר, בבקשה?"

 

"לא", היא ענתה מבלי להניד עפעף.  עם עיניי האדומות והנאום הלא מוצלח, מעיל החורף ומגפי הפרווה, לא נראיתי בדיוק כמו הנערה הטיפוסית של בית-יעקב.

 

החלטתי שאני חייבת לאכול משהו לפני שאמשיך. הייתי חייבת למצוא מסעדה. הבחנתי בשלושה בחורים שעמדו מחוץ לתא טלפון ציבורי והתכוונתי לשאול אותם היכן אוכל למצוא מסעדה עם הכשר הולם. אולם כל מה שיכולתי להוציא מן הפה היו כמה מילים בודדות, ואז התחלתי לבכות.

 

איכשהו הצלחתי לספר להם את מה שעבר עלי. הבחורים סחבו את התיקים שלי והביאו אותי למשפחה נפלאה שאירחה אותי בשבת ובתשעה באב.

 

המשך יבוא…

 

 

(מתוך ספרה של המחברת – "לחצות את גשר הזהב")