סליחה, אפשר שיחה?

 

 

הם תמיד יבקשו זאת כשיד אחת שלהם מופנית לכיוון הארנק שלהם, מגששת את דרכה.

 

היד קמוצה הרמטית, לא חושבת אפילו להתקרב באמת אל הארנק יותר מכדי נימוס מחייב, אבל היא תמיד תהיה שם בעת שירת הבקשות, כאילו נכונה וכביכול מזומנה לזנק אל המזומנים התפוחים אשר בקפלי עור הארנק. היד הזאת, תפקיד אחד לה בביצוע, לאותת כאילו וכבר תשלוף את הארנק ומיד תשפוך את כל תכולתו, כולל כרטיסי האשראי וכרטיסיות מהוהות של התחבורה הציבורית, אל כפות ידיך.

 

ואז.

 

ואז, כשאותה ידה קרובה לארנק, מושכת את המבט שלך. או אז, ברגע המתאים, תטפח על שכמך היד השנייה, טפיחה רכה, במקסימום של עדינות, בריחוף קליל, עם הרבה בושה והמון אי-נעימות שמוזרמים מן הטפיחה אל קולם המתנגן: "אפשר, בבקשה, רק שיחה אחת?!"

 

בעל המכשיר אינו מבין, "על מה סליחה?! לא הבנתי?!" מפשפש בזיכרונו הכמוס לדלות מתי נפגשו לאחרונה, הוא והעדין הטופח, ובאיזה מעבר חצייה הם חצו פעם יחד את הכביש, בטעות.

 

"לא סליחה, לא סליחה", חיוך גדול ועשיר בשיניים לבנות נתפר במרווח הצר שבין הטופח המתאושש לבעל המכשיר, "שיחה, שיחה, שיחה בסלולארי, רק אחת, דחוף לי נורא, אני משלם לך!" יאמר ויקרב את היד ההיא קרוב יותר לכיוון ארנקו, לא קרוב מדי, שני מילימטרים וחצי מספיקים בהחלט.

 

איך, למען השם, יודע השואל התורן שיש לך סלולארי בכיס הפנימי, זו תעלומה בלומה ועלומה. הרי אתה בעצמך, עוד לא הספקת להיזכר אם שוב שכחת אותו על הבליטה של הקיר בחדר האשפות, אחרי שגירשת באומץ רב את החתולים ומיהרת לנוס על נפשך. אבל הוא – בטלן בלי סלולארי אבל עם אנטנות שמשויפות יותר משל החיזבאלה – יודע לא רק שהסלולארי הפעם בכיסך משום מה, אלא גם מאיזו חברת תקשורת המכשיר.

 

"אתה במסלול הזול, זה גרושים בשבילך, לא? פרוטות, אני עוד זוכר לפני שנים, בהתחלה, כשהיה יקר כמו אני-לא-יודע-מה", הוא אומר בעודו מעביר את עיני השקד שלו מפנקס הרשימות הצפוף אל לוח הלחיצים המואר, ששוכן אחר כבוד בידיו האמונות, מקפיד בכל שרירי פניו שלא לטעות במספר המתחייג. "אני לא אוהב לטעות בטלפון של מישהו אחר ולבזבז לו את הכסף", יאמר בחיוך סלחני.

 

הוא לא רק לא אוהב, הוא אפילו שונא, לבזבז למישהו אחר את הכסף.

 

השיחה האחת שלו אינה בזבוז כסף, היא ניצול כסף. השתיים הבאות אחריה בטבעיות נמסכות אל תוך הידידות שנטוותה ביניכם בחופזה, נו, שתי השיחות שהוא מבצע מיד אחרי הראשונה ובעת המתנתו למענה מהצד השני, הוא מיישר אליך מבט אוהב ומסדר תוך כדי את משקפיו, הן לא בזבוז כסף, כי: "היא הלכה מהבית, אוף, פשוט לא בבית, ועכשיו לך תנהל אחריה מרדף אם היא הלכה להורים שלה או לבית המורה", כך במשפט תמים אחד הופכים בעל המכשיר ושואל המכשיר, לכוח מחץ של יחידת קומנדו שמחפשת נואשות אחרי הנעלמת הסודית. מי חושב בזמנים כאלה על כסף. אדרבה, תגיד לו תודה שהוא לוקח על עצמו את המשימה של הטלפונים ונותן לך לדאוג בשקט.

 

ארבע שיחות נוספות מעלות את הממצא הבא: היא לא אצל ההורים, גם בשניים מתוך ארבעים הקורסים שבבית המורה (השיחה הרביעית היתה טעות. טוב, אתם די לחוצים וחרדים לשלומה אז ברור שקורות טעויות). יער של שיחות לפניכם, אתה נעשה מודאג, בסוף החודש החשבון יוגש.

 

הוא מבחין בכך מיידית. נפש רגישה יש לו. "אם תרצה את הטלפון תגיד, אל תתבייש, אני לא אוהב לקחת למישהו מהפה את המכשיר שלו", הוא מרגיע אותך. תעריך את זה, למרות שהוא מודאג, עדיין יש לו הראש לדאוג לכך שאתה לא תהיה מודאג.

 

אם נרגעת – תבואנה 3 שיחות טלפון לקינוח.

 

אם לא נרגעת – תצוץ תחילה ההצהרה המרגשת: "אני משלם לך עשרה שקלים לכל שיחה, רק תן לי למצוא אותה ולשמוע שהכל בסדר". אחר כך עוד 6 שיחות טלפון, לקינוח ולמנה אחרונה.

 

באחת מהפעמים, מלאו עיניי דמעות. לא של בכי או דאגה לשלומה של הנעדרת. דמעות של בצל קלוף.

 

חוויתי איכשהו את הסיפור המובא במדרש – ולא הובא סיפור זה הנה כדי להשוות בין המקרים חלילה וחס, או על מנת להמשיל משל ונמשל, הס מלהזכיר, כי אם להניח על המדף דבר-תורה למצב שבו תקלעו מול ברק צג של סלולארי והנה אתם נתקפים בתאווה מטורפת לשאול אותו  מבעליו ולבצע בו שיחה ("אני אשלם על השיחה", אל תשכחו, אומרים את זה בהתחלה ושוכחים את זה בסוף), רק שאין לכם למי לחייג ולא למה.

 

או אז תשתמשו בדבר-תורה זה כסיבה מספקת לטלפן בעטיו לחבר קרוב, ולו בשביל לומר לו אותו בהתרגשות. תספרו על המדרש המגלה לנו כי בני דור המבול וגם אנשי סדום היו באים אל השוק, אצל דוכנו של מוכר הבצלים, וכל אחד היה לוקח בצל אחד קטן, פשוט, ששוויו פחות מפרוטה, וזהו. "מה כבר לקחתי?!" היה מיתמם כל אחד ואחד עד שתחתית הבסטה היתה נותרת חשופה לאור השמש. שיחה אחת קטנה פה ושיחה אחת זעירה שם. שתי שיחונות ליום אחד ועשרות שקלים גולשים בסוף החודש מכיסו של בעל הסלולארי, על לא עוול בחיוגו.

 

ריח חריף של בצל גנוב במתקלף לו לאטו.

 

הטיפול בתופעה שנוי במחלוקת.

 

חכמולוגים המבינים – כך נדמה להם כששומעים את עצמם מלהגים – בתורת נפש האדם, מתעקשים שאסור בשום אופן להתפתות ולקחת כסף על השיחות הללו. "אם לקחת כסף, ההוא מרגיש שהמכשיר שלו, ייתן לך חמישה שקלים ויתחיל לעבוד מהמכשיר שלך על איזה פרויקט שנתקע לו כבר כמה חודשים, כשתרצה את המכשיר בחזרה תצטרך לשלם לו", הם מסבירים בהרחבה בעזרת הנייד ששאלו ממישהו לכמה שניות ממש, "בגלל זה, הכי טוב זה לא לקחת כסף. ("אני כבר מסיים", אתה שומע אותם לוחשים לבעל המכשיר), ההוא מרגיש על קוצים ומסיים את שיחתו אחת ושתיים, עולה כמה שעולה, כפרת עוונות, אבל רואים את הסוף".

 

הפרקטיים, לעומתם, מחייכים במרירות. אלו סבורים ומסבירים ששיטה זו הפורטת על מיתרי אי-נעימות ענוגים תקפה לדור הקודם, הדור שלא ידע את הסלולארי. אז הבושה היתה בושה והאי-נעימות היתה אי.

 

היום אם תוותר על תשלום המוצע לך, השואל יהיה משוכנע שהמכשיר על חשבון העבודה בכלל, וזו סתם רשעות לא לסחוט את המונה של הבוס שלך. אולי כך תבוא ההעלאה החמקנית במשכורת. הוא עובד נטו בשבילך, ועכשיו לך תשתיק אותו. לא יפה.

 

הפתרון נמצא אי שם באמצע. כלומר? לבוא בלי מכשיר.

 

ומה יקרה אם נצטרך? נו, בשביל מי דיברנו עד עכשיו?!

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")