רגע של אמת!

בהשקפת החיים שלך?’

  

 

במאמרים האחרונים תיארנו כיצד החכם חוזר לעירו ומתגורר אצל חברו התם, ויש לו ייסורים רבים. עתה מגיע רגע של אמת, כאשר התם מחליט לדבר עם חברו החכם ולעורר אותו מהטעות בה הוא חי.

 

 

התם, שדרכו בקודש לא להסתכל על אף אחד ולא להעיר לאחרים או לבקר אותם, וכל שכן לא לערוך השוואות בינו לבינם, כמו שהוא אומר תמיד: זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, כאן הוא יוצא מגדרו – והרי השאלה ששואל את החכם היא ממש ביקורת על דרך חייו ואומר לו בפירוש שמשהו לא בסדר אצלו – כיצד יתכן שלמרות חכמתו ועושרו הוא מלא בייסורים תמיד? והוא יוצא מגדרו יותר ויותר כאשר הוא משווה את החכם אליו ומביא את עצמו כדוגמא, כשאומר לו: תסתכל עלי, שאין לי את כל מה שיש לך ובכל זאת אני תמיד שמח, אז אולי תתעורר ותבין שמשהו לא בסדר בכלל בהשקפת החיים שלך?

 

מדוע התם משנה מהנהגתו? האין זה פגם בתמימותו?

 

מכאן מבינים כיצד זה שיש צדיקים שמתפארים במעלתם, ומוכיחים את עם ישראל, דבר שלכאורה נוגד את טבעם ואת ענוותנותם, כי בודאי היו מעדיפים לשבת בפינה שלהם ולעבוד את ה’ בצנעה, כמו משה רבינו – שאמנם התפלל במסירות נפש על עם ישראל אבל לא רצה בשום אופן להנהיג אותם, אם לא שהכריח אותו הבורא, כי כל הצדיקים האמיתיים מכריחים אותם משמים לצאת מגדרם ולהנהיג את עם ישראל, וכך גם התם, כאשר מבין שהחכם נמצא בטעות נוראית שכזו, הוא היה מוכרח לצאת מגדרו – מטבעו ומהנהגותיו – ולהוכיח את חברו ואף להתפאר במעלתו כדי לעורר אותו.

 

התם ראה שה’ יתברך סיבב בהשגחה פרטית שהחכם, שהוא כל כך שונה ממנו, יבוא להתגורר אצלו, ובתחילה ברוב תמימותו חשב שכל זה כדי שהוא, התם, ילמד ממנו איזה דבר. לכן בתחילה הוא מאוד כיבד אותו ושימש אותו וכו’. אולם עתה, כשראה בבירור שיש כאן משהו מעוות לחלוטין: שהחכם שיש לו את כל הסיבות להיות מרוצה – הוא למעשה מדוכא, ואילו הוא, התם, שיש לו את כל הסיבות להיות לא מרוצה – הוא תמיד בשמחה עצומה. מכאן הבין התם שאדרבה, ה’ שלח אליו את החכם כדי שהחכם ילמד ממנו את תמימותו ולא להיפך, לכן יצא מגדרו והוכיחו.

 

התם גם התחזק מכל העניין, שבודאי התמימות היא הדרך האחת והיחידה להגיע לתכלית ודרך החכמות אינה מובילה לשום מקום. זאת, משום שראה מול עיניו הוכחה חיה לגיהינום שהחכמות מביאות את האדם. כי בשמים שומרים על איזון, ומאחר והיו לו לתם הרבה מאוד בזיונות על דרכו ותמימותו, אז לשם האיזון שלחו לו גם חיזוק בדמות החכם שהתגלה ככסיל, שכל חכמתו רק הורידה אותו לשאול תחתיות.

 

הלא כל יגיעת האדם בעולם הזה היא רק על מנת להגיע לאושר ושמחה, זהו רצונו הטבעי של כל אחד, ולמעשה זו גם התעודה שלו להצלחה בחיים – אם הוא שמח ומאושר. ואם חכמתו של האדם לא מביאה אותו לאושר איזו מן חכמה זו?

 

ודע, שמן הסתם, בתחילה היה נראה שהחכם הוא המאושר והתם הוא המסכן, כי החכם הלך ונסע בארצות, כביכול נהנה מהחיים, למד, השכיל וכו’, ואילו התם היה "תקוע" בסנדלרייה בדוחק נוראי ובחוסר ההצלחה. אבל עתה, כשעברו הימים, ראו היטב את ההבדל, כיצד תמימותו של התם הועילה לו להיות אדם מאושר ושליו, וחכמתו של החכם הביאה אותו להיות אדם רדוף ועצבני, ועל זה נאמר: "צדיקים תחילתם ייסורים וסופם שלווה, ורשעים תחילתם שלווה וסופם ייסורים".

 

דבר זה יכול כל אחד לראות בעולם הזה, שהחכמים בעיניהם נראים בתחילה כמי שמצליחים ונהנים מהחיים, עושים מה שליבם חפץ בלי חשבון, אך אם תעקוב אחר מהלך חייהם הלאה, תראה שבשלב מאוחר יותר כל שלוותם ושמחתם מתפוגגת והם נשארים ריקניים ועלובים.

 

ולעומתם, אותם תמימים, שלא מתבטלים להלך הרוחות הליצני של בני גילם, אלא הולכים בדרך הטובה והישרה בתמימות, בתחילה נראה שהם מפסידים את הנאות החיים, אך אם תעקוב אחרי חייהם, תמצא אותם ברבות הימים יושבים על מי מנוחות, עם משפחות לתפארת, שלווה נפשית ואושר אמיתי.

 

 

כאן רואים שהחכם סובל ממידת הניצחון, שכידוע אינה סובלת את האמת. הרי התם הצביע לו על נקודה חשובה, והראה לו עין בעין שחכמתו אינה כלום, שהרי היא לא הביאה אותו לשמחה ולאושר, שהם, כאמור לעיל, משאת כל אדם. והוא לא רק הפריך את דעתו הרעה, אלא גם נתן לו פתרון ודרך לתקן, שהראה לו כיצד הדרך של התמימות הביאה אותו לשמחה, ואם ירצה, יוכל ללמד אותו את דרך התמימות ויהיה גם הוא שמח ומאושר.

 

מכאן רואים שכל חיותו של החכם היא רק מהגאווה שהוא החכם מכולם, ולכן אינו יכול להודות על האמת, אף שעל ידי הודאת האמת הוא ירוויח הרבה, ויוכל להשיג את האושר.

 

בדבר זה הרבה מאוד אנשים טועים, שמחמת גאוותם אינם מטים אוזנם ללמוד את דרכי החיים מאלו שזכו לכך, ולו היו מוותרים ולו במעט על גאוותם היו זוכים לחיי אושר בעולם הזה ובעולם הבא לנצח נצחים. וזה רעיון מזעזע – שאדם יכול להפסיד נצח נצחים של טובה, בשביל אותה גאווה ומידת ניצחון, ובעבור ההנאה המרה והמרירה הזו, להרגיש שהוא צודק, שהוא חכם וכו’, אבל הוא בעצם מפסיד את חייו! על זה ידוו כל הדוויים, ועל זה בוכה השכינה יומם ולילה…

 

ובפרט כשאמרו חז"ל: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". חז"ל לא אמרו: איזהו חכם המלמד את כולם, או: איזהו חכם שיודע יותר טוב מכולם, או: איזהו חכם שמנצח תמיד. אלא ההגדרה של "חכם" על פי חז"ל, היא שאוהב את החכמה ומבקש אחריה באמת ולכן הוא מוכן לקבל חכמה מכל אחד, ואינו משגיח על כבודו כלל בחיפושו אחר החכמה.

 

לכן, על פי ההגדרה של חז"ל, לא צריך להיות גאון ובעל מוח חריף ומהיר כדי להיקרא חכם, אלא גם אדם בעל שכל פשוט ונמוך ביותר יכול להיקרא כך אם יש לו בליבו אהבת החכמה באמת, כי אז הוא מוכן ללמוד מכל אדם. אבל מי שאינו מוכן ללמוד מאיזה אדם שיהיה, אפילו שמוכן ללמוד מכולם חוץ מאותו אחד, כבר הוא יוצא מגדר חכם, כי חז"ל אמרו "הלומד מכל אדם" – מכולם ללא יוצא מן הכלל, ויודע היטב שחכמתו יתברך נמצאת בכל אדם ואדם ומכל אחד יוכל ללמוד לעצמו איזה דבר חכמה ושכל ישר להתקרב אליו יתברך, כמובא בליקוטי מוהר"ן א’: "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר" וכו’. וכן אמרו חז"ל: "מכל מלמדי השכלתי".

 

לכן, נתחיל מעתה להיות חכמים באמת. כלומר ללמוד מכל אדם, שזו למעשה ענווה, ולקיים באמת את שדברי חז"ל: איזהו חכם – הלומד מכל אדם, כי במילים אחרות יכלו אף לומר לנו: איזהו חכם – מי שהוא עניו…ה’ יתברך יזכנו, אמן.