להיות מיוחד זה משהו פנימי – בלי תויות

 

 

החכם חוזר מנדודיו ולימודיו לעיר מולדתו, וגם שם יש לו ייסורים גדולים מחמת חכמתו הגדולה.

 

 

כל רופא אמיתי יודע היטב שלא הרפואה נותנת חיים אלא הבורא בלבד, ואפילו הרפואה הטובה ביותר יכולה להועיל רק אם ה’ רוצה שיחיה החולה. ומאחר ואנו רואים שלכאורה גם החכם ידע זאת – שהרי תלה את הצלחת הרפואה בכך שאם ילך לו לחולה לחיים וכו’ – אם כן, מדוע נשבר כל כך כשהיו העולם מאשימים אותו? הרי אם הוא יודע שה’ הוא הקובע, עליו להיות שלם עם עצמו ולשמוח בהשתדלות שעשה לתת לחולה את הרפואה הטובה ביותר שבנמצא, ולא להתבלבל ממה שאומרים בני אדם.

 

מכאן רואים שהחכם לא באמת קישר את עיסוקו כרופא לאמונה, ולא התייחס למקצועו כשליחות ויעוד לעשות את רצון ה’ ולהיות שליח לרפואה ורחמים, אלא תלה הכל בעצמו ועשה הכל לשם כבוד בלבד, לכן הוא נשבר ממה שאומרים העולם.

 

כאשר אדם מסתכל בכל דבר שעושה באמונה, כלומר שחושב: מה ה’ רוצה ממני כאן? שאשתדל לעשות כמיטב יכולתי להביא לרפואת החולה. או אז הוא עושה את ההשתדלות שלו, כמובן לא לפני שהתפלל וביקש שיעזרהו הבורא להיות שליח טוב, ואחרי כן, הוא יודע שמה שיהיה בפועל זה רק מה שה’ ירצה, ויתכן גם שימות החולה ח"ו.

 

ומכיוון שיודע בעצמו שעשה כמיטב יכולתו, אז אפילו אם מת החולה בגלל איזו טעות שעשה, או שלא כיוון היטב את הרפואה הנצרכת, גם זה מאת ה’, שנתן בדעתו את הטעות הזו, ואין לו להאשים את עצמו כלל, רק כלפי ה’ הוא צריך לבדוק את עצמו מדוע גלגלו חובה על ידו, האם זה בגלל שיש לו איזה עוון או שפשוט הבורא לא חפץ שיחיה החולה ולכן כל ההשתדלות שלו לא הועילה וכו’.

 

כל שכן במקרה כמו שהיה כאן, שבודאי נתן את הרפואה הטובה ביותר, וצריך הוא להיות רגוע לגמרי מכיוון שהוא עשה את שלו, וכנראה הבורא לא רצה שיחיה החולה ולכן הוא מת.

 

והעיקר שיסתכל על מעשיו באמונה ואז ממילא תהיה לו הגישה הנכונה, הן לפני מעשה – לעשות את ההשתדלות מתוך תפילה ואמונה, והן אחרי מעשה – בזמנים של הצלחה – להתייחס להצלחה באמונה שה’ עזר לו ובחר בו להיות שליח לחיים ולא להתגאות ולחפש כבוד. ובזמנים של כישלון – להתמודד עם הכישלון באמונה שככה ה’ רצה – ה’ לא עזר לו במקרה הזה – ולבדוק עם עצמו מדוע זה קרה, ללא שום האשמה עצמית.

 

וכל שכן שלא צריך שיהיה אכפת לו מה אומרים אנשים, כי הוא יודע: אני ברוך ה’ עשיתי את רצון ה’, ואני שמח בחלקי, אין לי שום עניין לְרַצוֹת אף אחד מלבד את ה’ יתברך.

 

הכלל הוא – שאסור להתנתק מהאמונה, אלא לראות את ה’ בכל תנועה ותנועה, ולחשוב: אם זה רצון ה’ שאתעסק ברפואה וזו שליחותי, ובזה אני עושה נחת רוח לבורא עולם, אז זהו חלקי וזו שמחתי. הנה, למדתי היטב את המקצוע, התפללתי, השקעתי את כל המאמצים – עכשיו הכל בידיים של הבורא, הוא יחליט מי יחיה ומי ימות, מי יבריא ומי יחלה, מי יסבול ומי ירוויח, ה’ הוא בעל הבית ולא אני, וגם אם מת החולה, ככה ה’ רצה ואני שמח בחלקי.

הדבר שגורם לאדם להישבר זה רק משום שהוא מחשיב את עצמו ככזה "חכם", שהוא מבין בחכמתו שלא טוב לו, שלא טוב מה שקרה לו וכו’. אם לא היה כזה חכם, כלומר שהיה משליך את השכל שלו ומאמין שהכל "הכי טוב" – הוא לא היה נשבר כלל, והיה אומר בליבו: וכי אני בעל הבית של העולם? אני יכול בכלל לרפאות מישהו? ככה ה’ רוצה – אז ככה גם אני רוצה!

 

העובדה שהחכם נשבר ממה שאומרים העולם, הוכיחה שהוא לא עשה את מעשיו לשם התכלית הטהורה שלהם, אלא לשם רושם וגאווה, כי התכלית של עיסוקו כרופא צריכה היתה להיות טהורה, כלומר – לעשות את מיטב השתדלותו לרפא בני אדם, כפי שה’ רוצה, מבלי לערב שום מחשבה חיצונית כגון, מה יאמרו העולם וכו’. ומאחר ומניעיו לא היו טהורים, לכן היו לו ייסורים גדולים ממה שאומרים העולם.

 

מזה ילמד כל אדם שאם יעשה את מעשיו שלא לשמם, אלא למטרת כבוד וכו’, הוא לעולם לא יוכל לשמוח בהם, כי תמיד ימצא איזה אדם שחולק עליו, לועג לו, או לא מעריך אותו, ומאחר וכל תכלית מעשיו לשם כבוד ממילא יהיו לו תמיד ייסורים.

 

כל אחד יכול לבחון את זה ביחסים שלו עם הבריות ובפרט עם בני ביתו: כאשר הוא מיטיב אתם והם אינם מעריכים זאת, זה גורם לו לייסורים, סימן הוא שההטבה שהיטיב עמם היתה שלא לשמה, ואם זה לא מפריע לו שלא מכירים לו טובה, סימן שהיטיב עמם בכוונה טהורה.

 

כאמור, התכלית הטהורה של כל דבר היא שיכוון לעשות את רצון ה’, ומי שמקושר לאמונה, יודע גם שכל הכבוד שייך לה’ בלבד, הוא צריך אמנם לשמוח שה’ בחר בו לתפקיד זה או אחר, לשליחות זו או אחרת, אבל לא להתכבד בזה, כי הרדיפה אחר הכבוד היא שיא הכפירה, שהרי הכל שייך לה’, אם כן על מה ידרוש האדם כבוד?

 

וְכֵן לִפְעָמִים נָתַן רְפוּאָה לְחוֹלֶה-וְנִתְרַפֵּא, וְהָיוּ אוֹמְרִים הָעוֹלָם: מִקְרֶה הוּא וְהָיָה מָלֵא יִסּוּרִים תָּמִיד…

 

במקרה הנוכחי דווקא הצליחה הרפואה, רק בני העולם לא ייחסו את ההצלחה לחכם אלא ליד המקרה. כאן זה עוד יותר בולט שכל מעשיו של החכם לשם הרושם. הרי הצלחת! מה אכפת לך מה אומרים? תשמח שה’ גלגל זכות על ידך והחולה הבריא, תשמח בעמלך, בהצלחתך, במעשי ידיך. הרי עשית דבר נפלא! נתרפא אדם על ידך ואתה יודע שזה בזכות הרפואה שה’ זיכה אותך לתת, מה אכפת לך מה אומרים אנשים?

 

במקום להיות מאושר על שזכה להיות השליח לחיים ושה’ עזר לאותו אדם דרכו, במקום זה הוא מוצא לו סיבה לדיכאון. וכאן לא מדובר בסתם הצלחה כמו שראינו בפרקים קודמים ששיבץ אבן יקרה וכו’, אלא בהצלחה של ממש, שנתן לאדם חיים, הפחית את סבלו וכו’, והאם הוא מאושר מכך? לא ולא! מרוב חכמתו הוא פשוט לא מסוגל ליהנות מהשליחות הנפלאה שלו.

 

אנו רואים שוב שלחכם אין שום קשר לתכלית של עבודתו, שכאמור צריכה להיות לשם מטרה אחת – לעשות את רצון ה’ ולהיות שליח לעזור לבני אדם – כי הרי הפעם הוא עזר, אם כן מדוע אינו שמח? כי אין זו מטרתו בכלל לעזור ולרפאות, אלא כל מטרתו היא רק לקבל כבוד וגאווה.

 

לעומתו התם, שהוא ההיפך הגמור, שעשה נעל משולשת וכולם צחקו ממנה, וגם הוא ידע שהיא משולשת, ובכל זאת הוא נהנה והתענג עליה ושמח במעשה ידיו: איזה יופי! ה’ זיכה אותי לעשות נעל, מישהו כבר ילך אתה, מן הסתם איזה עני שאין לו ברירה…אבל בכל אופן מישהו יהנה מזה – תודה רבה לך ה’!

 

הכלל הוא, שמי שמאמין בה’, הוא יודע שהאדם הוא אפס והכל ביד ה’, ולכן הוא שמח בכל מה שה’ מזכה אותו לעשות, ומי שכופר בה’, הוא מרגיש ישות וחושב שהכל תלוי בו, ולכן הוא תמיד בעצבות, כי לעולם לא הולך לו כמו שהוא רוצה.

 

זהו חוק גמור: ה"אני" אף פעם לא יהיה מרוצה. כי כל אדם הוא בסך הכל אדם, וה’ יתברך דואג לכך שבכל אופן, תמיד ישאר איזה חסרון או פגם במעשיו, בין אם זה חסרון שרק הוא יודע ממנו, בין אם העשייה שלו מושלמת מצד עצמה, רק שאינה טובה בעיני הבריות ואינה מוערכת כראוי לה וכו’ – הכל בשביל שהאדם יזכור: אני בסך הכל בן אדם – ולא יכנס לדמיון שהוא מציאות.

 

לכן, אדם שרואה רק את ה’ בודאי שהוא שמח בחלקו – שרואה שה’ זיכה אותו לפי התיקון שלו לעשות מה שעשה. אולם אדם שאין לו אמונה ורואה רק את ה"אני" שלו, אזי ב"אני" הזה הוא תמיד ימצא חסרון וממילא לעולם הוא לא יהיה שמח.

 

ובפרט שכל אדם מלא חסרונות תמיד – כאן כואב לו, כאן הוא מרגיש חולשה, כאן לא הולך לו, כאן מקבל בזיון וכו’ – אם הוא אומר: ככה ה’ רוצה – מיד הוא משתחרר מכל המועקות והייסורים. אולם אם הוא לא רואה את ה’, אזי ירגיש רק את הצער של החסרון, כמובא בליקוטי מוהר"ן (ר"ן), שכל הצער שמרגיש האדם הוא רק מחמת חוסר ידיעה, שאינו יודע שהכל בהשגחה, כי אם היה יודע שהכל בהשגחה, לא היה מרגיש שום צער.

 

 

החכם רוצה תמיד להיות מיוחד, להיות שונה. במקום להיות כמו כולם ולהתלבש בבגדים המצויים והשכיחים, הוא טרח לעשות לו מלבוש מיוחד כרצונו. אבל זו טעות גדולה, האדם צריך לרצות לדמות בחיצוניות לכולם, שלא יבלוט כלל. כי הרצון לבלוט מראה על גאווה נוראית. לכן אותם אנשים רעשנים שמושכים אליהם את תשומת הלב של כולם ומפריעים לכולם, דבר זה מראה על גאווה.

 

להיות מיוחד זה רק בפנימיות, שבאותם דברים שהם בינו לבין עצמו, שאף אחד לא יודע מהם, שם צריך האדם לשאוף להיות מיוחד, כלומר לחפש את הנקודה המיוחדת שלו, את העבודה האישית שלו, את השליחות שלו, וכן לראות שלא להיות מושפע מהלך הרוחות החברתי בזמן שהוא אינו נכון על פי האמת והמוסר, ולא להיגרר אחר הלצים וכדומה.

 

והנה, גם אחר שיגע החכם ועשה החייט את המלבוש כרצונו, לכאורה היה זה מספיק בשביל שכולם יתפעלו מהבגד שלו, שזו היתה כל מגמתו, אבל גם כאן באה חכמתו להרוס לו אפילו את ההנאה המגונה והנמוכה הזו והוא מחפש איזה חסרון להצטער ממנו, איזו טעות דקה במקום שלא רואים – שבכנף הבגד, כלומר בשוליים, במקום נסתר שאף אחד לא מסתכל שם, הבחין שהזוית לא מדויקת במאה אחוז…

 

האם מישהו בכלל יראה את הטעות הזאת בכנף הבגד? בודאי שלא! וכי אנשים הולכים עם סרגלים למדוד את זווית הכנף של בגדי הבריות? ולא די שהחכם הקפיד על חשש רחוק כזה, הוא הלך בדמיונו עד לשפניא (ספרד), ומוצא לו ממה להצטער – שאי שם, בספרד הרחוקה, שם יודעים שלא כך צריכה להיות כנף הבגד ואם היה שם היו צוחקים ממנו…

 

לאיזו רמה נמוכה ירד החכם הזה! הלא התם צחקו ממנו בפועל ממש, ובאמת הוא עשה טעות בולטת – ולא היה אכפת לו בכלל! שלא לדבר על הבגד המגוחך שלבש והרגיש שלובש בגדי פאר…ואילו החכם עשה בגד כזה מושלם, שבאמת גם בשפניא לא היו רואים את הטעות שבו, כי מי יבדוק את כנף הבגד ב"מד-זווית" לראות את החסרון? וכל שכן שהוא נמצא בעירו והוא רחוק משפניא אלפי קילומטרים…אלא, מכאן רואים שמידת החכם לחפש ממש "מתחת לאדמה" סיבות להצטער.

 

והתם? היה לו איזה מלבוש מגושם משותף עם אשתו, ומי יודע, אולי מידותיהם לא היו שוות, האישה בטח היתה שמנה כזו, והוא רזה, וממה נפשך הבגד הזה בכלל לא התאים לו והוא נבלע ונעלם בתוכו, וכולם היו רואים איזה מעיל מטייל ברחוב מבלי שרואים כלל מי לובש אותו, ובודאי היה זה מחזה מצחיק ביותר, וכל זה התרחש בעיר עצמה בכל פעם שיצא התם מביתו, ובודאי לא היה צריך להרחיק עד ספרד כדי שידעו שזה ממש מגוחך…

 

אבל לתם לא היה אכפת בכלל! אדרבה, הוא היה שמח במעיל כאילו זה המעיל המשובח ביותר, כי זה מה שה’ נתן לו וכך הוא שמח בחלקו וראה בו מה שרוצה, פעם ראה בו יופא, פעם ראה בו טוליפ, פעם כאפטין וכו’, כמבואר במקומו.

 

ה’ יתברך יזכנו להתרחק בתכלית הריחוק מדרכי החכם, רק ללכת בדרכי התם ולשמוח בחלקנו תמיד. אמן, כן יהי רצון.