מה שלא מחסל מחשל!

 

 

בתוך שאר הפערים העצומים בין ישראל לעמים, קיים הבדל גדול גם במושגים החברתיים היסודיים ביותר שמנחים את כל פעילותו של האדם ובעצם גם מעצבים אותה.

 

זה מתחיל בכך שכאשר גוי סוקר את חייו וחושב במה אני אמור להיתקל היום? התשובה שהוא נותן לעצמו היא: להתגבר על כל מיני מקרים שאפגוש אותם ושיציבו לי אתגר. להתגבר על עומס התנועה בדרך לעבודה או בחזרה ממנה, להתגבר על הערות הבוס, להתמודד עם טלפונים "ידידותיים" מהבנקאי שלו. אם הוא בעל עסק הוא חושב כיצד יגרום לבאים באופן מקרי לחנותו לחזור אליה שוב ושוב, הוא חושב על תוצאות מזג האוויר המקרי, הצד המקרי שעליו אשתו תקום (בתקווה שזה לא יהיה צד שמאל), והתוצאות האפשריות של ההתפתחות.

 

כמובן שאם הכל מקרי, כאשר הוא נתקל בקשיים, שלא אפשרו לו למלא את רצונותיו, הוא מרגיש רע מאוד: "היום לא הלך לי", הוא שוב מאשים את המקריות הרעה שהיתה מנת חלקו.

 

למה זה קורה לו לגוי, למה הוא נתון כל היום בדאגה ובסד של לחץ מפני המקרים שיבואו עליו במהלך כל היום והתקופה הקרובה?

 

זאת, משום שביסודו הוא חי את התשובה שכל מה שקורה הוא "מקרה", איזה ביש-גדא מזדמן ומקרי בעליל שנפל עליו היום בלי קשר למה שהוא עושה או לא עושה. התוצאה הטבעית, וצריך לומר ההגיונית במצבו, שהוא מצוי במתח רב, ההתלבטות שלו האם כן יכנסו או לא יכנסו אנשים לחנותו גורמת לו תחושות מעיקות, הוא נמצא במתח בלתי פוסק, והתוצאה שחייו אינם חיים.

 

אחד הדברים הגורמים לאדם רגיעה והימנעות מכניסה למתח היא היותו במצב בטוח וחסר דאגות מיותרות. מכיוון שהגוי אינו סומך על משהו שיביא לו את פרנסתו וידאג לכל צורכו, הוא משוכנע שהכל מונח עליו, וגם כאשר זה מונח עליו זה תלוי לא רק בו אלא גם במקרים המזדמנים שאין עליהם שליטה, אותם הוא יפגוש במהלך יומו. לא לחינם אמרו חכמינו: "אין שמחה בעולם כהתרת הספקות" (מצודת דוד על ספר משלי, פרק טו, פסוק ל). עובדה זו מושפעת מכך שהמתח נוצר תמיד מהימצאותו של אדם בין שני קטבים שקורעים אותו.

 

לעומתו, היהודי המאמין, זה שיודע כי אין מקרה בעולם, והכל מכוון על ידי הקב"ה, גם הוא כמובן עובר מתחים, אבל ביסוד הדברים חייו שונים. גם אם אינו חושב על כך "רשמית" התת-הכרה שלו טעון בהבנה שהעסק מנוהל באיזשהו מקום, ומה שנראה כמקריות הוא סך הכל של דברים שמתפתחים משום שמישהו טמיר ונעלם רוצה בהם.

 

מיד בקומו בבוקר יודע היהודי כי קימתו כבר היא עצמה אינה התעוררות מקרית אלא חסד מאת בורא עולם, שהוא זה המכין מצעדי גבר, ומשגיח עליו – כמו על הברואים האחרים – בכל עת ובכל שעה ומביא אותו אל יום שקורותיו מכוונים משמים.

 

הוא גם יודע שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה, ועם כל רצונו להשפיע על מה שיקרה לו, בבסיס הדברים מתנהלים ממקום אחר, והמקריות שכביכול מכוונת אותם היא טעות אופטית.

 

שוב, גם אם אינו חושב על כך בכל עת ובכל שעה, ברור לו כי "המקרים" שהוא יתקל בהם, מתוכננים מראש ודווקא לאותו יום. זה כולל גם את "המקרים" שהוא מזהה אותם כמצבים חיוביים, וגם את אלה שהוא היה מעדיף שלא להיפגש עימם, ומבין כי אלה הם הניסיונות שעימם עליו להתמודד. ולא זו בלבד, אלא שלשם כך, לשם ההתמודדות והניסיונות שמוזמנים לו באמצעות מקרי החיים, הוא נמצא בעולם.

 

ההבדל בין היהודי שחי כיהודי, לבין הגוי שמשייט לו בתוך העולם המקרי שלו, דומה להבדל שבין הסבל קשה-היום, הנושא את משאו הכבד לעייפה על גבו השחוח, ובכל תנועה חש עד כמה הוא סובל ושהוא מסכן המשווע לעזרה, לבין האדם האחר, שגם הוא נושא משאות, אבל עושה זאת מתוך בחירה. ולא רק, אלא שהוא אף משלם כסף למכון כושר כדי להרים משקולות. ולא זו בלבד, כל העת הוא מבקש כי יאפשרו לו להניף משקולות כבדים יותר. כל זה כמובן לחישול גופו ושיפור מצב בריאותו.

 

הסבל שנושא משאות ברחוב עושה את מלאכתו מחוסר ברירה, הוא לא מרים את המשאות משום שהוא חובב משאות, אלא מבקש בדרך זו להרוויח את לחמו ולפרנס בדוחק את משפחתו, ולכן הוא כמובן שבע רצון יותר מיום עבודה של משאות קלים מאשר מיום עבודה של משאות כבדים. לעומתו המתאמן במכון כושר שמבקש לחזק את בריאותו, יודע כי אם הוא ירים יותר משאות וימתח יותר קפיצים גופו יתחזק, והדבר גם ישפר את תחושתו.

 

זה גם ההבדל בין אדם שעושה מה שהוא רוצה, וכל מעשיו באים מתוך בחירה ורצון עצמי, לבין אדם שאינו אדון על מעשיו ומקבל תכתיבים ממי שמעביד אותו ומשלם את משכורתו, ובתמורה הוא דורש-כופה עבודה מפרכת.

 

כך גם הדבר בהבדל בין חייו של הגוי לבין חיי היהודי. גם היהודי עובר מבחנים ונתקל בבעיות לא פשוטות. אבל מכיוון שהוא יודע כי מה שבא עליו אינו מקרי, אלא מכוון משמים, לאותו יום, לאותה שעה, למצבו באותו זמן, ולרמה הרוחנית שלו, ומכיוון שהרצון הטבעי הפנימי שלו הוא לעבוד את הבורא באותו מסלול שבחר בו, הרי הוא מתייחס אל המצבים בהם הוא נתקל, בדרך דומה לזו שמתייחס אדם למשאות שמגישים לו במכון הכושר שכדי להיכנס אליו הוא אף משלם כסף. כאשר ברור לו שאם יעמוד בניסיונות שיבואו עליו היום הוא ירוויח, מכיוון שהם לא נועדו להכביד עליו אלא לקדם אותו, אלא מתוך הבנה כי מה שלא מחסל – מחשל!

 

יתכן והקורא דברים אלה אומר לעצמו: אני מסכים עם כל מילה שזו דרכו האמיתית של היהודי, ואכן גם אותי מוליך בורא עולם ומשגיח על צעדי בכל עת ובכל שעה. זה גם קורה לי אישית לרוב. כאשר אני מסתכל על הביוגרפיה שלי, אני יכול לזהות נקודות בולטות בקורותיי שמצביעות בבירור על ההשגחה המופלאה של הבורא, על כל צעד ושעל, וזאת למן ילדותי ועד היום הזה, כולל פרנסתי, קשיים כלכליים שפתרונם אינו נראה אפילו באופק וכו’, ואני יכול להסביר לכל אדם כי אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו מוליך אותי ומכוון את דרכי בכל עת ובכל שעה.

 

אבל יש איזשהו תפר במעבר בין האמונה – שאכן אני דבק בה’ בכל רמ"ח אברי – לבין התרגום בחיים עצמם. כל מה שתואר הוא המעלה הרוחנית שאני שואף אליה, והלוואי שהייתי חי עם התחושה המתבקשת ממנה, אולם כאשר אני בוחן את היומיום שלי, אינני מרגיש כי אכן אני נמצא באווירה הנכונה כפי שהייתי רוצה שיהיה.

 

למרות האמונה הבסיסית, במידה רבה אני בכל זאת חי עם תחושה שהמאמצים שאני משקיע והתבונה שבה אני מכלכל את צעדי משפיעים על התוצאות, שחוכמתי וניסיוני הם אלה שעומדים לי בהכנת התבשילים וארגון נכון של הבית, והתנהגות בתובנות נכונות, בהשגת משרה טובה, בשיפור המעמד החברתי, ולמען כל זה זה אני "הופך את העולם". כלומר, האמונה הבסיסית שהכל משמים חיה בדו-קיום לא מובן עם ההתנהגות הארצית שגורמת לי להשקיע מאמצים רבים כדי להשיג קידום כלכלי, להפוך את העולם כדי להשיג משרה טובה וכו’. ולא אחת אני שואל את עצמי – איך זה מסתדר עם האמונה שכל זה משמים?

 

אולם האמת היא שגם אם אדם שקיבל חינוך יהודי, קלט את דרך התורה, ועיין בספרי מוסר וחסידות, מושפע מאוד בתת-ההכרה ממה שהבין והדברים מופנמים בליבו – חי את החיים הארציים ומשקיע מאמצים כדי לשפר את מצבו בתחומים השונים, הרי בבסיס עדיין מפעמת בו אותה רוח של הבנה שהכל משמים, וגם אם אינו מודע לכך, ההבנה שהבורא יתברך והאמונה בו היא זו שמכוונת אותו בכל, היא גם זו שעושה את בסיס החשיבה שלו, גם אם הוא לא ממש נוהג כאחד מגדולי המוסר, עליהם ניתן לראות אמת ואמונה שמנחים את כל דרכם.

 

איך אפשר לדעת זאת? על פי ההשוואה לחייהם של כל האחרים. רק מי שנפגש עם אנשים שעדיין לא זכו להיות שומרי תורה ומצוות מבחין בהבדל הברור בתחושות החיים של מי שהולך בדרך היהדות ובבסיס הוא יודע כי הכל משמים, לבין מי שחי עם ההרגשה כי הכל תלוי בו ומונח על כתפיו, ורק מה שהוא יעשה או לא יעשה ישפיע על התוצאות.

 

כל זה ממחיש לנו כי החיים על פי האמונה הם חיים אחרים גם אם איננו מודעים לכך. וככל שאדם יגדיל את נפח תחושות האמונה שמלוות אותו בכל צעדיו כך יהיה לו קל יותר וטוב יותר, בעצם הרבה יותר.

 

ככל שייתן האדם לאמונה מקום לא רק בבסיס ההכרה שלו אלא גם ביומיום, כך יוקל לו, ויהיה לו הרבה יותר טוב – לא רק ברוחניות – בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה – בגשמיות. נפשו תהיה רגועה יותר, הוא יחיה עם ההרגשה המיטיבה שיש מי שמכוון את צעדיו – מה שבעצם עושה את ההבדל בין התחושה של הילד שיודע כי הוא יכול לסמוך על הוריו, ולכן הוא רגוע יותר, לבין המבוגר שחש כי הכל מוטל על כתפיו.

 

לא מדובר רק בתפישת עולם, אלא בחיים עצמם. בעוד כלפי הגויים ושאר הברואים מה שקובע זה המזל, הרי שכאשר מדובר ביהודים אומרת לנו הגמרא (מסכת שבת): "אין מזל לישראל". כי ישראל הם מעל למזל, מעל להתפתחויות הבלתי נשלטות, מעל המקריות ומעל הטבע.

 

 

(מתוך "שעה טובה")