שדרוג רוחני

 

 

פעם, לפני הרבה לילות והמון ימים, כשהייתי מערב את הגרנולה אל תוך גביע הלבן והפירורים השחומים שלה היו מתערבבים יותר על השולחן סביב, ביחד עם רסיסי לבן, ופחות בגבולות הגביע הצר – חשתי מבוכה חריפה.

 

מה כבר מבקשים ממני? לערבב לבן בלי לכלכך את כל השכונה. וכי גם את זה אי אפשר לדרוש מאדם שטרם הגיע לשלב ההרשמה במחלקה סיעודית?!

 

לפני שבועיים באה קיצה של המבוכה. אכן כן, לפני ארבעה עשר יום שמעתי רעיון מדהים, הוצפתי בתובנה עילאית. וזהו. אין מבוכה ואין אנחה. הגרנולה השפוכה על פניו הקמוטות של השולחן, הפכה ממטרד טרדני בעליל לאלמנט חיובי לחלוטין.

 

פעם, לפני שנים לא מעטות, כעסתי על המדריך שלי בקייטנה. בחור צעיר, כמעט ילד, יותר נכון: כמעט בחור, שעשה עלינו קופה יפה. אז על מה היה הכעס? על כך שאותנו, זאטוטים בני שבע ורבע, הוא העמיד לאורך הקיר לזמר עשרות פרקים בתהלים כדי להעביר לעצמו את הזמן עד להפסקת עשר, בעוד שהוא יושב מולנו, רגל על רגל (הרגליים שלו לא הגיעו לרצפה), על שולחנו חבית ופלים מצופים והבחור שלנו, בעין אחת פוזל לעברנו שנאמר את שלנו בכוונה יתירה ולא נרפה לרגע, ובעין השנייה שומר על קשר של חיבה עם החבילה המתרוקנת. שולף לו ברוגע, ופל אחר ופל, מקלף כל אחד מעטיפתו ברגש, ומשגרו פנימה אל קיבתו. עוד אחד…ועוד אחד…

 

פערנו לעברו עיניים רעבות וקרענו את גרוננו כדי שזעקת התהלים תגיע אליו, אל המדריך, שיפסיק בבקשה לכרסם ולחסל את החבילה, אבל כלום לא עזר. חוש השמיעה החד שלנו, ילדים טהורים ונשמות זכות, קלט בבהלה את סדרת מצמוצי הלוע הקולניים שלו ששולבו בפרכוסי שפתיים רעשניים. בסוף נשארו העטיפות. הוא פתח אותן אחת לאחת, עם הרבה סבלנות בליבו והרבה יותר כתמים של שוקולד סביב קו המתאר של פיו, הושיב אותנו סביב השולחנות הגמדיים, והורה לנו לצייר יפה ולצבוע במדויק, בצד הפנימי והחלק של העטיפה.

 

בשלב זה, הבנו אותו. וכי איך היינו מקבלים את הדפים המדהימים לצביעה, לולא שהיה מדריך מסור זה מרוקן אותם מהדבר שהיה בתוכם ובעצם הפריע לצבוע על הצד השני. כל הכבוד. מדריך יצירתי שכזה ראוי לאיזה ופל טעים. אפילו עשרה, וכמו שאומרים: מדריך עשר!

 

האמת, אלו מאיתנו שהיו חזקים במתמטיקה, ולא היה אפילו אחד כזה, דנו אותו מיד לכף זכות: בחבילה היו עשרה ופלים ואילו אנחנו היינו עשרה תלמידים בדיוק. אם היה מחלק בין כולנו את החבילה, לא היה נשאר לו אפילו אחד לרפואה וללעיסה. אנחנו נאכל והוא יראה ועיניו כלות?! ואיפה הדרך ארץ ואיפה יראת הכבוד? בלית ברירה נבחרה האופציה שנבחרה? מה?

 

הטראומה העזה, היתה חקוקה בליבי שנים ארוכות. לשבחו של המדריך ייאמר, כי השתמשתי בה באורח יעיל למדי. הצדקתי בזכותה ובאמצעותה של שורה עשירה של מעשי משובה שזכיתי לצבור מגיל שבע ורבע עד שבע-עשרה וחצי פלוס. ועוד היתה היד נטויה.

 

עד לפני שבועיים. לפני שבועיים התוודעתי לרעיון נאצל. פתאום, אור אחר זרח על פירורי הגרנולה, אור חדש האיר את התנהגותו רחוקת הזמן של המדריך הרעב וכך הלכה הטראומה בדרך כל חי.

 

* * *

 

למען האמת, אלמלא יופיו המדהים של הרעיון, הייתי לבטח מצליח להיזכר מי הגה אותו ומה הוא עשה באותם רגעים. אבל, יופייה המסנוור של ההמצאה הגאונית, נשפך במלוא הדרו על כל תאי הזיכרון הפנויים במוחי, שששו לקראתה וקלטו אותה אל קרבם. כך נמחקו מתודעתי כליל שמו, שם משפחתו ומסכת חייו העשירה, של ההוגה הגדול, כבודו במקומו מונח.

 

אז כיצד פועל הרעיון?

 

פעולות טכניות רבות פועל האדם ביומו ובלילו. פעולות אלו כה טבועות בעצמותיו, שגורות בידיו, מורגלות ברגליו, לעוסות במלתעותיו, מעופעפות בעפעפיו, עד שאין הוא זקוק הוא לתרום לביצוען המושלם והמוקפד, ולו בדל של שבר מחשבתי או נתז מוחי מכל סוג שהוא. רוב הפעולות היומיומיות שלנו יכולות להתבצע אוטומטית, ללא הקדשת מחשבה. הן בשלהן, והמוח בשלו, פנוי להובלה.

 

בא ההוגה האנונימי, וחישב כי במקום להשחית את הזמן בעת ביצוע פעולות שאין מנוס מלעשותן, ינוצל הזמן וימוקסם. הלך זה והרכיב על כל פעולה מסוג זה נתח של חשיבה חיובית שמקדמת את האדם הפעיל, למחוזות חפצו בעולמו.

 

כך למשל, וטוב אף כנמשל, בעת צחצוח השיניים בערב, ובכל ערב, ירגיל עצמו המצחצח לסרוק במחשבותיו בקביעות את מצב שמירת לשונו ונצירת דיבורו. ובכן, בערבים רגילים בהם מצחצח האיש מן היישוב את שיניו, מתנתק מוחו מהסיבים של המברשת ומתעלה מהחניכיים הגשמיים. ידו המיומנת, תבריש ותרעיש בכוחותיה עד כלות כל המרעין בישין שהתמקמו להם בחניכיים, ואילו האדם, ממריא אל על, שוקע כולו בחשבון נפש על מה שעבר עליו כל היום בשמירת הפה. מה דיבר ומה ברבר וכיצד דרדר, את מי סיבך ואת מי תיווך, בכל שבע השפות אותן הוא מכיר על בוריין.

 

בצחצוח השיניים של הבוקר, יקדיש המצחצח את הדקות היקרות מפז והמבריקות מלובן, לבדיקת נושא האכילה, שקשור אסוציאטיבית לשיניים ולחניכיים. יחשב בנפשו כיצד הוא אופן אכילתו ולעיסתו ובליעתו והקאותיו ושיהוקיו ופיהוקיו. איך מתבצעות ומה אופיין, מה ניתן לתקן בהן ואיך אפשר לעדן אותן. יחשוב כיצד מברכים על הפירות ואיך הוא מברך. הכל בכל מכל כל.

 

זו דוגמא אחת מיני רבות. יישומו של הרעיון אפשרי על כל צעד ומעד. היום הסתמי, הפשוט, הטכני, עובר שדרוג רוחני. האדם הופך ממיקסר טכני לדמות רוחנית.

 

כשמרוקנים את האשפה, למשל, זה הזמן הכי טוב – במקום לתכנן את נתיב הבריחה מהחתול התורן, לחשוב איזו פסולת פינינו לאחרונה מנפשנו השובבה ומהי המידה הלא טובה שאותה ניכשנו משדה נשמתנו.

 

הרשימה ארוכה, גמישה להרחבה אף ללא רישיון, כיד הדמיון הטובה על מי שזכה וירד, אולי בעת ירידתו במדרגות, לעומק הרעיון. או לחילופין מי שבעת עלייתו במעלית כשלהי, הצליח לעלות על הנקודה, או אופציה נוספת, מי שנתקע במעלית והתובנה נתקעה לו במוח. לייחד לכל פעולה, מימד פנימי שיכול להתלוות לעשייתה.

 

אחרי שחתכתי מלפפונים לפרוסות, הבנתי שהעולם אף הוא מתחלק לכמה. אלו שמיישמים את הרעיון היפיפה, אלו שלא, ואלו שבדרך. כשנשכתי את הלשון, בלעיסת המלפפון המהורהרת, קלטתי כי לא את הכל צריך לומר ולפעמים כדאי לנשוך את הלשון, כשרציתי מלפפון נוסף והיה רק מלפפון חמוץ, הרהרתי אימתי, בהזדמנות האחרונה, הערכתי משהו מתוק שמשתבח כשהוא מחמיץ.

 

יש כאלו שהתמכרו לסוג חיים שכזה. כזה הוא זונדל הקשיש, שכבר שנתיים חנכו חניכיו שיניים תותבות, אבל עדיין מתעקש לצחצח שיניים מידי ערב כדי לעשות חשבון נפש בנושא שמירת הלשון.

 

* * *

 

הבונוס הצדדי הוא, שפעולות שעד כה נראו מיותרות עד מוזרות בעין אנושית רגילה, נעשות פתאום אפופות הוד, נושאות בפנימיותן משמעות רבת מימדים שמצדיקה את קיומן עלי אדמות.

 

כשפירורי הגרנולה מתפזרים, אני מחייך, מתעלם מהשולחן שהתלכלך ומיד חושב איך אוכל לזכות את הרבים שנקלעים לסביבתי, בפירורים שנושרים מתבונתי הצנועה.

 

כשישב המדריך רגל על רגל וקילף את הוופלים מעטיפותיהם כדי לשגרם אל הוושט הצעיר שלו, הוא בעצם רצה לחשוב בנועם איך להוציא מתוך כל אחד מאיתנו את הפנימיות שלו ולהתענג עליה בתשומת לב אישית. איזו מסירות!

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")