לראות את הטוב והרע

 

 

בהבדל מ’מונה’ המותקן במונית המאפשר לנוסע לעקוב צעד אחר צעד (רגע אחרי רגע) איך, למה וכמה בסופו של דבר הוא משלם עבור השרות שקיבל, מערכת יחסים אנושית אינה מציגה צג שמאפשר לעקוב אחרי ה"חשבון" שמתנהל בין השניים.

 

בהבדל מהמונה שתקינותו ואמינותו נבדקים מפעם לפעם על ידי הרשויות והיא אמורה להיות זהה בכל המוניות, ומחשבת בדיוק מתמטי את מספר הק"מים שבנסיעה ואת זמן התנועה והעמידה, המערכת האנושית בנויה באופן שונה לחלוטין. הכעסים, העלבונות וכו’ אינם מוצגים כל הזמן והם גם בלתי ניתנים למדידה, אלא משקפים מגוון רחב ובלתי מדיד בעליל של רגשות ותנאים סביבתיים משתנים שגם האדם עצמו לרוב אינו מודע להשפעתם.

 

הדבר קיים לא רק בין אדם לחברו אלא גם בין אדם למקום. שם זה גם הרבה יותר מורכב. למשל, אחד המודדים הבסיסיים של שכר המצוות הוא – כפי שנאמר בפרקי אבות שאנחנו לומדים בהם בימי קיץ אלה – "לפום צערא אגרא", דהיינו לפי עוצמת הניסיון שהאדם עובר בדרכו לקיים את המצוה. כאשר ברור שלכל אחד יש את נקודת הצער שלו והיא בנויה על מכלול מה שקרה לו בחייו. למשל, אין ספק שאדם גדל בבית רחוק מתורה, ועולה בידו במאמץ רב לשבת ללמוד דף גמרא, זה עבורו "לפום צערא" גדול.

 

כמו כן ברור, שילד שגדל בבית שבו ההורים למרבה הצער (הצערא…) מרבים לדבר לשון הרע ועושים זאת בחופשיות, הדבר נתפס בעיניו כחלק מסדר החיים, והוא יתייצב מול קשיים לא פשוטים כאשר יום אחד יקבל על עצמו להימנע מכל דיבור של לשון הרע. לכן, אם יעמוד בניסיון, יקבל שכר רב יותר על הימנעותו, בשל הצער שקיום המצוה "עלה" לו. זה עשוי להיות שכר רב יותר מאשר ילד שגדל בבית שהוריו נשמרו מכל משמר מעבירה על איסור חמור זה.

 

כלומר, הצער אינו מודד קבוע, כוללני ואובייקטיבי לכל בני האדם, אלא הוא משקף כל אדם בנפרד ואת פנימיותו. זו כמובן סיבה מובנת וברורה שמדידה של רגשות ותגובות אינה אפשרית במערכת אנושית בכלל ובמערכת זוגית בפרט.

 

אחת הבעיות שקיימת במדידה של התנהגות חיובית/שלילית של אדם אל רעהו בכלל ובתוך זה בין בני זוג בפרט, תלויה בהיבט הבא: בני אדם באופן טבעי נוטים לבחון את עצמם האם הם טובים מזולתם או האחרים טובים מהם. הדבר נעשה בלא משים בכל מערכת של קשר בין אנשים, אבל בצורה חריפה ביותר – אם כי צריך לומר בלתי מודעת – במסגרת זוגית. אולם בהבדל בנושאים כמו משקל ומדידה שאמורים להיות אובייקטיביים, במערכת החשיבתית של מדידת המי טוב יותר חלים כמה שיבושים.

 

שיבוש ראשון: אם נניח פגעתי בזולתי, רוע הדבר נמדד אחרת אצל הנפגע מאשר אצל הפוגע. הפוגע מאוד מבין את עצמו למה ביצע את הפעולה, וגם אם נניח שבסופו של דבר הוא מתחרט, כיוון שהוא מבין מדוע הוא עושה זאת, עצם הבנת המדוע יוצרת את התחושה שהפגיעה לא היתה כל כך נוראה, שהרי הבנה למניעה היא עצמה כבר חצי סליחה. והוא אכן "סולח לעצמו" על מה שהוא עשה לבן זוגו.

 

 

מצב שבו אנחנו מזהים את ההבדל הבולט בהסתכלות בין אדם לאדם, הוא בפער בין נתינה לקבלה. המשנה בפרקי אבות אומרת לנו "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". הפשט הפשוט שהתנא מורה לנו להבין ולהתייחס אל הצורך של השני להבנה וכיבוד, כמו אל הצורך שלנו ולהשתדל לספק אותו.

 

רבי חיים מוולוז’ין נותן עוד הסבר בפירושו לפרקי אבות. הוא מסב את תשומת ליבנו לכך, שכאשר אדם נותן כבוד לזולת, הוא אומר בליבו: "אוהו, נתתי לו פי עשר ממה שמגיע לו". וכאשר נותנים לו כבוד הוא אומר לעצמו: "בסך הכל נתנו לי בקושי עשירית ממה שמגיע לי". אומר על כך רבי חיים מוולוז’ין, שזה מה שהמשנה באבות אומרת לנו. כאשר נותנים לך כבוד, תתייחס אל מה שנתנו לך לא לפי אמת המידה שלך, אלא לפי אמת המידה של הזולת, וכאשר מביישים אותה ומאכילים אותך בביזיונות, תתייחס אליהם על פי אמת המידה של המבזה.

 

רבי חיים מוולוז’ין מסייע לנו ללמוד בכך שני דברים חשובים מאוד: האחד, כיוון שהרגשת המקבל היא שנתנו לו רק עשירית ממה שמגיע לו הרי אם אדם רוצה לתת לזולת, ורוצה שהמקבל ירגיש את התחושות שעוברות עליו, דהיינו שזו נתינה ברמה שהוא התכוון לתת, עליו לתת פי 10 ממה שהוא נותן בפועל. זה גם הכלל התקף בקשרים בתוך המשפחה. אם אתה מבקש שבן זוגך יחוש רמה מסוימת של נתינה מצידך, תן לו פי 10!

 

זה גם המצב המעשי. כאשר בני זוג רוצים להחמיא זה לזה, ולהעביר לזולת את תחושתם האוהדת, הרי כדי שמקבל המחמאה ירגיש את התחושה שעוברת על הנותן, הרי הוא צריך להחמיא בעוצמה רבה הרבה יותר ממה שהוא החמיא בפועל. כי בדרך בינו, האומר, לבין השומע, עוצמת המחמאה תפחת פלאים. לא פלא גם שפעמים רבות אדם טוען כי הוא מחמיא ומעודד, והזולת – אליו מכוונות המחמאות, והכוונה בדרך כלל אל בן הזוג שם המחמאות חשובות – אומר בכנות ומתוך שכנוע עצמי: "כמעט לא מחמיאים לי".

 

דבר נוסף שלמדנו מדברי רבי חיים מוולוז’ין, שלכל אדם יש מודד משלו כדי לחוש אם מחבבים אותו, או לא. האחד מודד זאת במילים שנאמרות לו, השני בחפצים שמעניקים לו, השלישי שם את הדגש על הקשבה לה הוא זוכה אצל חברו או בן זוגו, ורואה בה ביטוי מרכזי להערכה – והאמת שכל הדברים נכונים אצל כל אחד, ורק רמת החשיבות של כל אחד מצורות הראיה של ההערכה משתנה מאדם אחד למשנהו.

 

זו אחת הסיבות שפעמים רבות אנחנו מוצאים פער בין אחד מבני הזוג שאומר בכנות נראית לעין כי הוא מעניק חביבות, ואילו השני אומר כי כלל אינו חש בכך. זאת משום שהנותן מעניק את מה שהוא רואה בו כחביבות, ולמקבל יש הסתכלות שונה מעט וגם אמת מידה שונה לקביעת השאלה מה זו חביבות. ומה שמדבר אליו זה סוג אחר של חביבות עם אפיונים שונים.

 

מורה לנו רבי חיים מוולוז’ין, שאמנם נכון, אדם אמור לתת לזולת את מה שהוא מבקש לקבל, אבל טעות תהיה בידי המקבל לחשוב כי אם לא קיבל את החביבות בצורה שביקש, פירוש הדבר שהנותן אינו מחבב אותו. הטעות היא בפרשנות של השדרים והמסרים שעוברים בין הנותן למקבל, כאשר כל אחד רואה באותו דבר עצמו משהו אחר ממה שרואה השני. בחינת מה שקרה במגדל בבל, שם אחד ביקש עץ וקיבל לבנה.

 

אבל לא צריך להגיע עד מגדל בבל כדי להבין שהקב"ה ברא את האנשים שונים אחד מהשני, וכפי שאנחנו יודעים: כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. ו"דעותיהם" כולל בין השאר את ההסתכלות של כל אחד מהם על חביבות, כבוד וכל השאר. עצם הבנה שלנו כי השני רואה את הדברים אחרת, היא עצמה ראשית המרפא לבעיית הבדלי הדעות, עלבונות, כבוד וכל השאר.

 

דבר זה, של נתינה לפי מה שהמקבל רואה כחשוב לו, ראינו בגמרא מפורשת שהיא גם ידועה מאוד בכתובות (סז, ע"ב). אומרת הגמרא, כי צריך לתת לנצרך אפילו סוס לרכב עליו, וזו גם ההלכה כפי שפוסק אותה הרבמ"ם (פרק ז’ מהל’ מתנות עניים, הלכה ג’ ו-ד’).

 

זה מקרה קלאסי, בו הנותן רואה, ובצדק, בסוס ובעבד משאלה מופרזת, בעיקר כאשר מדובר בסך הכל בצדקה, וגם יתכן שלנותן עצמו אין לא סוס ולא עבד. מה שמעצים את התחושה של "הגזמת!", אולם אם נבחן את רגשות המקבל, שבעבר היה עשיר והיו לו סוסים ועבדים לרוב, אלא שהוא ירד מנכסיו, הרי הסוס והעבד הם ביטוי מינימאלי של הצרכים הנפשיים וגם הפיזיים. דהיינו שוב, מדידת הנתינה עוברת דרך משקפי המקבל.

 

הזכרנו פעם את דברי רבי חיים ויטאל על הקורות אותו עם האר"י הקדוש: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך עם מורי הקדוש זכרונו לחיי העולם הבא, והנה בא תלמיד חכם מלמדני העיר צפת, וקידם את הרב והלך לפניו במתכוון, בחושבו כי מעלתו נכבדת יותר מרבי ההולך אחריו כדין תלמיד אחר רבו.

 

ויהי כראות מורי זלל"ה את מעשה זה, החכם אף הוא (האר"י הקדוש) היה מתכוון ללכת תמיד אחריו. למרות שמחוז חפצו שונה היה מכיוון דרכו של החכם שהיה הולך ראשונה. אמרתי לו: "כי חס ושלום, אתה נותן ‘מכשול בפני עיוור’, שהרי תלמיד חכם זה אילו ידע את מעלת כבודו היה שב לאחוריו, ועתה בשוגג נכשל באי נתינת כבוד". פתח רבי ואמר: "מכיוון שתלמיד חכם זה מתכבד בזה שהולך לפני הרי ממילא חייב אני לחלוק לו כבוד ולעשות לא רצונו בכך, כדרך שעשה הלל הזקן, שרץ לפני עני בן טובים ג’ מילין כדי לכבדו. ואם כן גם זה בכלל כבוד תלמיד חכם".

 

כלומר, האר"י הקדוש כיבד את החכם המקומי מצפת על פי מה שזה, המקבל, מצא לנכון ולחשוב, כאשר המציאות במקרה כזה של כבוד לזולת הופכת בלתי חשובה. מי שינהג בדרך כזו בביתו או בחייו החברתיים ישפר מאוד את קשריו עם הסובבים אותו, ודרכו תהיה מרופדת בידידות וחביבות. זאת כי אחת הבעיות בדו-שיח המשפחתי ו/או החברתי הכללי, שאמנם נכון שאדם מרגיש יותר את עצמו וממילא חש יותר את מה שהוא עושה ואת מה שהוא אומר, וחש פחות את מה שהוא מקבל ואת התחושות שעוברות על בן שיחו.

 

 

בחיי משפחה קיימת בעיה נוספת שגורמת לעיוות מימדים וכמו כן לגימוד תחושות הקבלה. זה קורה כמעשים בכל יום. הבעל יושב וקורא עיתון ואומר תוך כדי רפרוף על הכותרת לעבר אשתו השוטפת את רצפת הבית כי הוא מאוד יודה לה אם תגיש לו כוס תה.

 

ננסה להיכנס ל"מחשב" שלו, נבחן מה נרשם אצלו שביקש, התשובה תהיה: "כוס, 170 סי.סי. מים, טיפת תצמית ומעט סוכר". כלומר, משהו מאוד פעוט, כמעט כלום. אומנם עוברת אותו המחשבה כי אולי הוא מפריע לרעייתו, והתשובה שהוא נותן לעצמו: "אני לא מעיר אותה מהשינה, היא בין כה וכה מסתובבת בבית עכשיו, וזה דבר ממש קטן".

 

אחרי כל ההבנות האלה ניכנס לראות מה מתרחש ב"מחשב" של האישה. היא שואלת את עצמה שאלות אחרות שלא עולות בדעתו של הבעל: "האם זה הכרחי שאני אעשה זאת דווקא באמצע העבודה?", "ולמה שאני אגיש לך ולא אתה לי, ואם כבר, למה זה מוכרח להיות משהו שצריך לחמם אות וליצוק בו תמצית ולערבב את הסוכר, ולא יכול להיות משהו קל יותר שגם מוכן במקרר, ולא צריך בשבילו לעשות הפסקה באמצע הספונג’ה". משום מה היא גם חשה בעוצמה רבה מתמיד את כאב הראש שמעצבן אותה מאז הבוקר. ולתוך המחשבה הזו מתערבל הנתון ש"היום זה יום שרבי".

 

כלומר מחשבות מנוגדות שמובילות למחשבות שונות וכמתבקש יוצרות ניגוד בולט, שגם אם אינו מובע בפה, הוא יוצר תחושות לא נעימות שמרחפות, וזה בדבר באמת פעוט כמו כוס תה, שלא עושים ממנו עניין.

 

מחשבה נוספת שעוברת את הנותן, במקרה של האישה, ולא את מחשבת המקבל, הבעל, זה הנתינות שנתן לו במהלך כל התקופה האחרונה. כאשר היא ניגשת להכין את כוס התה שבעלה ביקש אותה "באמצע הספונג’ה" או באמצע הדחת הכלים, היא מצרפת לטור הזכות (שלה) את כל הבקשות הקודמות שלו שמילאה בשקדנות. התוצאה שהיא רואה את עצמה כמי שמקריבה את כל כולה למען בעלה. למותר לומר שהבעל אינו לוקח את כל זה בחשבון. הוא כמובן זוכר רק את מה שהוא נתן.

 

 

יתכן שלקורא הדברים נראים מעט מוגזמים, כי לא כל המחשבות האלה עוברות במודע. אבל הן קיימות ודווקא נחקקות בצורה עמוקה מאוד בתת מודע, ועל כן נשארות לפרק זמן ארוך, וממילא משפיעות על זווית ההסתכלות של האדם על סביבותיו הקרובות והרחוקות, במקרה זה על בן זוגו.

 

כבדרך אגב אבקש לומר כי הדבר ממחיש לנו עד כמה צריך להודות לזולת כאשר מקבלים ממנו דבר-מה, כי התודה אינה אמורה להימדד לפי מה שנראה לי שקיבלתי אלא לפי תחושת ההקרבה והמאמץ שעוברת במחשבתו של הנותן.

 

דבר מעניין נוסף עובר במחשבתם של אנשים בכלל ובני זוג בפרט, שמפעם לפעם כאשר בראשם נערך מחדש החשבון מי נותן יותר ומי מקבל יותר, ומי בכלל מתנהג טוב יותר, הם לוקחים – תמיד – בחשבון לא רק מה שהם נתנו אלא גם מה שתכננו לתת, על אף שלבסוף הדבר לא הסתייע, והם לא נתנו זאת בשל מניע כלשהו. גם זה, הכוונות הטובות שלא הגיעו למימוש, נלקח בהנהלת החשבונות שאדם עורך כאשר הוא בודק את עצמו ועושה את המאזן מי משנינו (אני ובן זוגי) טוב יותר. את הטוב שבו הוא ימדוד לא רק לפי מה שעשה אלא גם לפי התוכניות שהיו לו לתת. גם הרצון הטוב מהווה מוצג שבעזרתו הוא נותן לעצמו ניקוד גבוה על טוב ליבו. לעומת זאת כמובן הוא אינו יודע ואינו יכול לדעת מה בן זוגו תכנן לתת לו.

 

גם אצל בן זוגו מתרחש אותו הליך, אבל כמובן בכיוון ההפוך. והרי לך מתכון לאי הבנה, שגורמת לשני אנשים שנמצאים אחד ליד השני, ולמעשה גרים אחד עם השני כל חייהם, לראות את אותם דברים עצמם באור הפוך.

 

הבעיה בכל זה היא שרק הקב"ה יכול לצרף מחשבה טובה למעשה, כי הוא יודע מחשבות. לעומת זאת, בן הזוג, אינו ניחן ביכולת כזו, וכאשר גם הוא עושה את חשבון הטוב שבו ובבן זוגו, הוא יכול לישב את התוכניות האציליות שלו שלא יצאו אל הפועל (וזאת לא מתוך אנוכיות, אל מהטעם הפשוט, שעליהם הוא יודע), וממש לא יכול לחשב את אלה של בן זוגו. כך שנוצרת מטבע הדברים אי-סימטריה ברורה בין טור הזכות שאדם רושם לעצמו לבין טור הזכות שאדם רושם לבן זוגו או לזולתו בכלל. וכנ"ל "מהצד השני" להיפך. והרי לנו מרחק עצום שאנחנו מתקשים לזהות את מקורותיו.

 

 

לעומת כל אלה, במערכת משפחתית טובה אנו מזהים יכולת "למזער נזקים", ולהפחית את הבסיס לראיה כה נוגד של המציאות. וזאת משום שכאשר הכל בנוי היטב וזורם – אנשים מחשבים גם את הרצון של השני לתת כקבלה ממש, משום שחלק גדול מחשיבות הנתינה הוא גילוי הרצון. וגילוי נעשה גם באמצעות הרצון לתת, כמובן אם בן הזוג יודע על כך או לפחות חש זאת.

 

לכן רבי עקיבא אומר לאשתו רחל בעת עניותו: "אי הווה לי עבדנא לך עיר של זהב". רצון שאכן התממש לבסוף. וגם זאת כמובן נוכל ללמוד מבורא עולם – שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה.

 

 

(מתוך "שעה טובה")