משפט צדק

 

 

"אתה צריך לשמוע מה הם בני אדם בימינו", כך פתח האורח שנכנס לביתי לביקור עם אשתו.

 

"בשבוע שעבר הייתי צריך להשתתף בסיור לימודי בנתניה. הסיור היה אמור להתחיל בשמונה בבוקר, ואני הייתי רגוע, יש לי שכן בבניין ממול שנוסע כל בוקר בשבע ורבע במכוניתו למפעל שלו בנתניה, כך שיש לי הסעה בטוחה. והנה בבוקר, בשבע ורבע בערך, אני שולח את הילד שלי לשאול, מטעמי נימוס בלבד, אם אני יכול להצטרף אליו לנסיעה לנתניה. ומה עונה לי הברנש הזה? – ‘אין לי מקום’.

 

הוא קלקל לי את כל התכנון שלי. אם הייתי יודע את זה קודם, עוד הייתי מספיק להסתדר עם אוטובוס. כי הייתי מוכרח להגיע לסיור בזמן. והנה, בכניסה לנתניה, כשאני יושב במונית, ועין אחת על המונה לראות איך הולך וגדל החור שהנסיעה הזאת עושה לי בארנק, ועין אחת על הכביש לראות איפה אנחנו, והמוח מחשב כמה תעלה לי בסופו של החשבון הצרה הזאת שעשה לי השכן, והנה מי עובר אותנו במכונית האמריקאית הגדולה שלו? השכן שלי! אני מתרומם ממושבי ומעיף מבט לתוך מכוניתו, ומתפוצץ מכעס, המכונית ריקה! הוא נוסע בה לבדו!"

 

 

"שקרן! רשע! קמצן! צעקתי עליו בליבי, מה היה אכפת לך אם היית לוקח אותי. סתם לחינם אני צריך לבזבז כסף?

 

כל אותו היום לא יכולתי להירגע. איזה נבלים מהלכים בעולמנו! וכי זה היה עולה לו עוד פרוטה אם היה מסיע אותי? והוא גם שיקר במצח נחושה. אבל מה שהרגיז אותי במיוחד זה הצביעות שלו. תמיד הוא משחק את הג’נטלמן. לא פעם כשהוא חוזר הביתה, הוא עוצר לידי את מכוניתו ומציע לי טרמפ של 50 מטר הביתה. צבוע שכזה! כך זה בעולם השקר. שבע שנים אתה יכול לחשוב שהשכן שלך הוא סמל הטוב, עד שיום אחד אתה חושף את פרצופו האמיתי. כשיש לו בעיות במילוי הטפסים של מס הכנסה הוא יודע יפה לפנות אלי. שעות ישבתי איתו בתור טובה. הרי לך יהודי בעל "הכרת טובה". אני לא יכול יותר להסתכל בפרצוף שלו".

 

האורח היקר שלי, שקולו הלך והצטרד, נטל כוס שתיה והגיש לפיו. כולו היה כעוס, וידו הלופתת את הכוס רעדה. אשתו ניסתה להחליף את נושא השיחה, אך ללא הועיל, הוא בשלו:

 

"זה מאכזב מאוד לגלות ששכן טוב שלך הוא בעל אופי רע ובעל מוסר ירוד כזה. ועכשיו תשמע את שיא הצביעות. כאשר חזרתי באותו יום בשעה מאוחרת הביתה, סיפרה לי אשתי, ששתי דקות לאחר שיצאתי לדרך עם המונית שהזמנתי, הופיע השכן אצלנו בקומה השלישית, ושאל עלי. הוא אמר שהוא מצטער שכבר נסעתי, משום שבתחילה הוא היה אמור לאסוף את מנהל המכירות שלו עם כמה קניינים לנסיעה לנתניה, אך ממש כמה דקות קודם לכן קיבל טלפון שהתוכנית נדחתה, ולכן עלה אלי להזמין אותי, ושוב אמר שהוא מצטער. איזו העמדת פנים צבועה! לך תסמוך על בני אדם…"

 

 

ריכוז כזה של מידות רעות כמו אלה שהתגלו בשיחתו של היהודי הזה, מאפשר דיון נרחב ומעניין בחשיפתן ובהגדרתן של מידות שונות, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה הלכתית.

 

אנו ננסה להתרכז בנקודה אחת בלבד. האורח מכיר את השכן מזה שבע שנים. בזמן זה למד להכירו כאדם הגון, עדין, טוב לב וכו’. והנה אותו שכן אמר משהו שבראיה שטחית ראשונה נראה לכאורה כשקר. כל בר דעת מבין שמעשה שלא נחקר עד תומו, ולא שאלו כלל את "הנאשם" לפשר מעשהו ולא שמעו את תגובתו והסבריו, הרי הוא פתוח לפרשנויות שונות.

 

הפרשנויות האחרות, החיוביות, דורשות כישרון, דמיון, ובעיקר רצון טוב. עצם הסתירה בין המקרה החד פעמי שנראה לכאורה כהימנעות מעשיית טובה, לבין האופי הכללי של האדם הזה, אף היא מכוונת אותנו לפרשנות חיובית עליו. מאחר שכך, מה גורם לו לאורח שלי לפרש את מעשה שכנו דווקא לשלילה, לדון אותו לכף חובה, ולהפוך על פיה הערכת אישיות שנקבעה בהיכרות של שנים?

 

יתירה מזו, גם כאשר מושיטים לו בצורה ברורה הסבר שלפיו השכן הוא אדם ישר, וכל מה שקרה היה מחוץ לתחום שליטתו, והוא עוד טיפס ועלה שלוש קומות כדי לנסות להציל את העניין, גם זה לא מועיל לשנות במאומה את ההערכה השלילית שקבע עליו. מדוע?

 

 

והרי אין זה מקרה יחיד במינו. הבה נזכר במצב המוכר לנו יפה: מתפרסמת ידיעה שפלוני נעצר לחקירה בחשד של אי סדרים כספיים בעבודתו. גם כאשר שומע הידיעה מכיר בקושי את שמו של הנעצר, הוא כבר בטוח באשמתו. בליווי קריצת עין פקחית הוא מעיר: כך עושים את המיליונים! לא מקיבוץ נדבות יש לו את הווילה והמכונית (כאילו אותו פלוני היה מחוסר עבודה עד היום, וכאילו כל בעל וילה ומכונית מעל בכספים).

 

כל המכיר את המצב יודע שרק אחוז זעום של הנעצרים מובאים למשפט, והשאר משוחררים לאחר החקירה ללא הגשת כל כתב אישום נגדם. גם חלק נכבד מאוד מאלה המואשמים בבית משפט יוצאים זכאים. אך סטטיסטיקה עובדתית זו אינה מפריעה לאנשים להחליט בוודאות שהנעצר לחקירה הוא בודאי אשם. ובטוחים הם גם שהנושא עליו הוא נחקר במשטרה אינו אלא חלק קטן מן הפשעים שביצע ואשר רובם לא נודעו.

 

יתירה מזו, גם אם בעיתון של יום המחרת נמסר כי לא פלוני היה זה שנעצר אלא פלמוני, יאמר לך אותו פיקח: חביבי, מכירים את ההכחשות האלה. אותנו לא ירמו, אין עשן בלי אש…

 

מה פשרה של נטייה אנושית זו שתופעותיה כה נפוצות וכה נרחבות?

 

 

חשדנים אלה הדנים כל אדם לכף חובה, הם בעלי גישה שלילית לחברה. הזולת נראה בעיניהם תמיד חייב. יושרו והגינותו של כל אדם, וטוב ליבו ומסירותו, מוטלים אצלם תמיד בצילו של סימן שאלה גם אם הוכחו לאורך שנים. די בספק קל שבקלים לחשד כלשהו כדי לערער את החיובי וכדי להוכיח את השלילה שבאישיותו של הנחשד. כמה מגונה תכונה זו וכמה מעורערת חברה המורכבת מבעלי תכונה זו.

 

והתורה, מה היא אומרת? הוראת התורה "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט) מתפרשת על ידי חז"ל (שבועות ל, ע"א) גם כציווי: "הוי דן את חברך לכף זכות". ומפרש רש"י שהכתוב מדבר ברואה את חברו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות, הכריעו לזכות ואל תחשדהו בעבירה. הסבור שהוראה זו אינה אלא סתם עצה טובה, אינו אלא טועה. אף שהוראה זו: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" נמצאת בפרקי אבות (א) בין שאר הדרכות מוסר ועצות טובות לחיים, נמצא הוראה זו כמצוה ברשימה של תרי"ג המצוות. בספר המצוות (עשה קע"ז) כותב הרמב"ם ש"יתחייב שידין את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב". ובספר החינוך (מצוה רי"ז) מוסבר שהמצוה תהיה סיבה להיות בין אנשים שלום ורעות להועיל ביישוב בני אדם ולתת ביניהם שלום עם סילוק החשד איש באיש.

 

הרמב"ם בפרשנותו לפרקי אבות מסביר שכשמדובר באדם הידוע ומוכר כצדיק, אפילו מעשה שנראה בבירור רע, ורק הסבר דחוק ביותר ובלתי סביר יכול להצדיקו, אף על פי כן מצווה אני להצדיקו, אחרת אקרא "חושד בכשרים" שעליו נאמר "לוקה בגופו". רק לגבי רשע מפורסם ראוי לפרש את מעשהו לרעה בהתאם לאופיו ולהרגליו של עושהו.

 

 

מצוה זו לדון את החבר לכף זכות, קטנה היא. היא מסתתרת לה כפירוש שני לשלוש מילים צנועות המופיעות בסיומו של פסוק: "…בצדק תשפוט עמיתך". המצוה ממוקדת מבחינה מעשית בתחום שנראה צדדי למדי, כיצד לפרש את מעשהו של הזולת כאשר כוונת העושה אינה ברורה, וזאת כאשר ברוב המקרים גם העושה אינו מוכר, או כמעט אינו מוכר לי. ומעניין הדבר, שלמרות היות המצוה צדדית, וכאילו שולית, רב כוחה עמה לעצב את אופיו של היחיד, לקבוע את עמדתו הנפשית כלפי הזולת, ולעצב מתוך כך את פני החברה כולה.

 

כה קטנה היא המצוה וכה מצומצמת, כה מעטים פרטיה וכה מעטות הלכותיה. אין לה לא מסכת בש"ס ואף לא פרק, ובקושי שתמצא דברים על אודותיה. ובכל זאת היא אמצעי רב כוח ורב השפעה על היחיד ועל החברה. שום מתקן חברתי ושום מוח של אדם לא היה מסוגל להמציא הוראה כה פשוטה, כה קלה להבנה, ועם זאת בעלת טווח השפעה כה אדיר. רק בורא האדם המכיר את כל נבכיו יכול היה להמציא מין הוראה כה תמימה וכה רבת עוצמה. קטנה אבל גדולה. הרי לנו עוד הוכחה לאמיתותה של תורה מתוך התורה עצמה.

 

 

עומדים להם יהודים בתחנה וממתינים לאוטובוס לתל אביב. הדקות חולפות, מספר הממתינים גדל, ואוטובוס אין. לאחר עשרים דקות של המתנה מתחילים הריטונים:

 

– איזה זלזול בציבור!

– הנהגים בודאי יושבים להם בתחנה הסופית, שותים קפה ומשוחחים. כשיגמרו לשוחח ישלחו בבת אחת שלושה אוטובוסים.

 

משעוברות חמש דקות נוספות של המתנה, מתחממת האווירה ועולה הטון של הריטונים:

 

– איזו הפקרות! צריך להגיש תלונה במשרד התחבורה.

– צריך להקים חברה מתחרה ואז תראו איך הם יתייחסו לנוסעים.

 

קל לדמיין מה יתרחש בין הנוסעים הממורמרים לבין נהגו של האוטובוס הראשון שיגיע. מתחשק להסתלק ממעמד לא נעים זה. אך בתחנה עומד לו ידידנו ר’ שמשון, והוא מדבר בנחת ובנועם: יכול להיות שהם מתקשים לנוע בתחבורה הצפופה. הרי ידוע שבשעות אלה העומס בכביש לתל אביב וממנה גדול מאוד ויש פקקי תנועה. אולי המשטרה מטפלת בחפץ חשוד באיזה מקום לאורך הדרך. אני בטוח שכאשר הנהגים מגיעים לתחנה הסופית, הם יוצאים מיד לאסוף נוסעים בכיוון ההפוך מבלי לנוח ומבלי לשתות. אה, איזו עבודה קשה, עבודה מסורה!

 

למשמע הדברים, בבת אחת התפוגג המתח. ראייה אחרת של נהגי האוטובוסים נפתחה לפני הממתינים בתור. שום חילופי דברים קשים לא מצפים לנהג הראשון שיופיע. לפתע נעשה קל יותר לחכות. הבעת הפנים הכעוסה, המלחמתית, התחלפה בהבעה נינוחה יותר, וריח נועם של ראיית הטוב שבאדם אפפה את האנשים. אפילו התנועות העצבניות של החלפת הרגליים פחתו. פלאי פלאים! ואת כל זה עשה יהודי אחד במשפטים אחדים בהם דן את הנהגים לכף זכות. זה כוחה של מצוה. לא לחינם קבעה הגמרא (שבת קכז) שהדן את חברו לכף זכות אוכל את פירות המצוה בעולם הזה בנוסף לקרן שקיימת לו לעולם הבא.

 

ננסה לדמיין לנו עולם מופלא בו כולם נוהגים כר’ שמשון. ולא רק בתור לאוטובוס המתמהמה, אלא לכל אורכו של היום, למן המכולת (שוב "שכחו" להביא לחם אחיד ויש רק לחמניות), ועד לשעת ערב מאוחרת (בשעה כזאת השכן עוד דופק בפטיש).

 

 

עתה נאפשר לשואלים לומר את דברם: זה נשמע ורוד מאוד ואופטימי מאוד, זה לפעמים בלתי אפשרי וכמעט תמיד לא הגיוני. וכי התורה דורשת ממני להיות טיפש? וכי אינני יודע כמה אנשים רעים ואנוכיים יש בעולם, וכמה מעשים רעים נעשים כל יום בזדון, ברשעות, מתוך אי התחשבות בזולת ובהעדר הכרת טובה? איזה היגיון יש בכך שתמיד אדון את כל אדם לכף זכות? מדוע עלי לשחק בצורה מאולצת את ה"תם"?

 

עוד לפני שנזכיר בתשובתנו שזוהי מצוה מן התורה, ננסה לבדוק את קיומה של זו מנקודת ראות תועלתית. מי אינו מסכים לקביעה שסיכוייו של ר’ שמשון לחלות באולקוס, או בלחץ דם גבוה, נמוכים בהרבה לעומת אדם ממוצע אחר. מספר ההתרגזויות שלו קטן פי כמה מאשר אצל כל אדם אחר (הוא מתרגז בכלל?). את כל חייו הוא חי בטוב ובנעימים. הוא רואה מעט מאוד רע בעולם. השווה אותו עם אדם שתמיד "יודע" את כל הכוונות הרעות של כל האנשים, ומפרש תמיד את מעשיהם לרע. הוא משרת קבע כקטגור בהתנדבות. הלה, בדומה לאורח שלנו מתחילת המאמר, טובל כל ימיו ברוע, וחי בעולם עויין מלא אנשים רעים ומעשים רעים. לא זו בלבד שהוא מפיץ סביבו ארס ורע, אלא שארס זה של מידתו הרעה מפעפע בו עצמו, ממרר את חייו, והופך אותם לגיהינום. גם שכלו הישר משתבש במשך הזמן, הגיונו נרדם, אינו מסוגל לראות בכל דבר אלא רוע והשחתה בלבד, ופיו הופך לקטגור קבע.

 

מאחר שחז"ל הבטיחו לדן את חברו לכף זכות שאת פירותיה של המצוה הוא יאכל כבר בעולם הזה, ברור מכאן שהיפוכה של מידה זו יביא להיפוכו של השכר. ה’ מושיט לו לאדם עצה-מצוה בת שלוש מילים, שנועדה להפוך עבורו את העולם לגן עדן, ואת מהלך חייו למסע נעים בין אנשים טובים ומעשים טובים. ואילו האדם בטיפשותו רוצה להיראות חכם, פיקח, ולא תמים, וכך הוא גם עובר על המצוה וגם משלם את המחיר הכבד מיד בעולם הזה. מי רוצה לחיות בחברתו של נרגן ורטנן בעל עין רעה? מי יזמין אל ביתו אורח שהוא פרשן נצחי לכף חובה?

 

 

מה גורם לו לאדם לבחור לעצמו דרך חיים עיקשת המזיקה בראש ובראשונה לו עצמו? רבים מבין חולי מידה רעה זו קיבלוה בירושה מהוריהם. לא ירושה ביולוגית אלא מורשה חינוכית.

 

הורים רבים רוצים לחנך את ילדיהם ולהכינם למלחמת החיים. מתוך גישה חינוכית זו יוצא ילד עם תמונת עולם לפיה העולם הוא ג’ונגל מלא חיות רעות על שתיים. מתוך כוונותיהם הטובות של ההורים גדל ילד חשדן לכל, הרואה בכל זר – אויב, ובכל מעשה של הזולת – רוע ועוינות. לעיתים אין ההורים מחנכים ישירות לגישה כזאת לחיים, אך הילד מסכם לעצמו את שיחות ההורים בינם לבין עצמם, וריבוי ההערות השליליות הדנות לכף חובה את זולתם מצטרף אצלו לקו חינוכי ההופך להיות לו טבע שני.

 

סיבה נוספת לטיפוח מידה רעה זו של פרשנות לכף חובה היא הפיקחות. ככל שאדם פיקח יותר, כן פוחד הוא יותר שמא "יסדרו" אותו, שמא יראה טיפש, או שיחשבו שאינו מבין. התואר "תמים" הוא בשבילו אות קלון מביש, והוא מוכן לכל מחיר ובלבד שלא יוצמד לו אף פעם אות קלון זה, כך משתמש הפיקח בפקחותו לחשוף כוונות רעות ובהפעלה מתמדת ועקבית הוא מוצא אותן אף במקום שאינן.

 

 

על אף חובתנו לדון בני אדם לכף זכות, רשאים ומצווים אנו להגן על עצמנו ועל רכושנו מפני בני אדם שאינם מהוגנים, והללו כמובן אינם מכריזים בפומבי על כוונותיהם הרעות. וכך הורו לנו חז"ל (כלה רבתי ט): "לעולם יהא כל אדם בעיניך כליסטים, והוי מכבדן כרבן גמליאל". כלומר, מצד הכבוד, ההערכה האישית וההתייחסות בהתנהגות, אתייחס אליו בכבוד מופלג. אבל באשר לנקיטת אמצעי התגוננות אהיה זהיר כאילו וודאי לי שהוא שודד. אין הציווי לדון אותו לכף זכות שולל ממני נקיטת אמצעי הגנה מפני נזק לי או לרכושי. אדרבה, מצווה אני אף להיות קיצוני בנושא זה מבלי שיהא בכך משום פגיעה בכבודו של האדם שמפניו אני מתגונן. חז"ל הדגימו לנו ביצוע מעשי של האמרה כפולת הגישות בסיפור:

 

מעשה בר’ יהושע שבא אצלו אדם אחד. נתן לו אכילה ושתיה והעלהו לעליה (לישון). נטל סולם מתחתיו. מה עשה אדם זה? עמד בחצי הלילה, פרש טליתו, נטל את הכלים וכרכן בטליתו, וביקש לירד, ונפל.

 

שניות זו של התייחסות לאורח הכרחית גם בחינוך הילדים. מצד אחד נזהיר אותם לא ללכת אחרי אדם לא מוכר וכדומה, אך מן הצד האחר הם צריכים לשמוע בבית כמות מספקת של הערות חיוביות, דברי שבח והטיה לצד זכות על מעשים ואנשים. כך יינצלו מתחושת עוינות כלפי הזולת וילמדו למעשה את האמנות העדינה של "כבדהו וחשדהו".

 

 

מצוה זו לדון כל אדם לכף זכות לא נאמרה לדיינים בבית הדין. אדרבה, הדיין מצווה בפרקי אבות (א): כשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. קו תיחום בולט מפריד בין השופט לסתם אדם הדן את חברו. על הדיין לדון את המעשה עצמו לפי מידת הצדק. הנסיבות הפרטיות והאישיות של הנאשם וכן מניעיו, אינם נושא לדיון המשפטי. בעוד אדם הדן את חברו, נושא דיונו אינו המעשה כשלעצמו, אלא אישיותו ואופיו של חברו. וכאן מצווה התורה לדון את החבר לכף זכות ולהתחשב בכל הנסיבות האפשריות להקל, עד לצו הקיצוני (אבות ב): אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

 

כלומר, אינך יכול בשום אופן לדון את חברך לכף חובה, שהרי אינך יכול להעמיד את עצמך לגמרי במקומו מבחינת חינוכו, רגשותיו, דעותיו, והנסיבות המיוחדות של אותו זמן בו עשה מה שעשה. ואם כן כיצד תוכל לדונו לכף חובה? עליך להעניק לו את האשראי של ההערכה החברתית ולא להטיל דופי באישיותו כאדם. אפשרי שאדם אפילו יורשע בבית הדין לפי הקריטריונים של בית הדין, ובכל זאת תדון אותו החברה לכף זכות בהתאם לקריטריונים האישיים-חברתיים (רש"ר הירש).

 

 

מצוה זו שמן התורה לדון כל אדם לכף זכות מהווה אתגר לפקחותו של האדם, לפוריות דמיונו ולכושר הרגשי שלו להזדהות עם הזולת.

 

קבעת עם חבר להיפגש עמו בשעה מסוימת. טרחת והתאמצת והגעת בזמן למקום המפגש, והחבר איננו. חלפו עוד עשרים דקות ואין זכר לחבר. לא דרוש שום כושר מיוחד כדי להתחיל בהטלת דופי באישיותו של החבר. ממש טבעי הוא להעלות מתהום הנשייה את כל הדברים הרעים שעשה מיום היכרותך איתו ועד היום הזה ולבנות מחדש את תדמיתו כזלזלן פרוע חסר סדר וכבוד, שהבטחה שלו אינה כלום. אך דרוש הרבה מאמץ, פקחות ודמיון לחשוב, מה יכול היה לגרום לחבר זה, המוכר כהגון ומסודר, שלא יופיע בזמן. אולי קרה משהו בביתו? אולי קרתה לו תאונה בדרך ח"ו?

 

הגישה הבסיסית ונקודת המוצא צריכה להיות שהחבר הוא הגון כפי שהכרתיו, והאיחור הלוט בערפל של סימני שאלה הוא הטעון הסבר המתאים לאופיו של החבר. מידת הסבירות ואחוז הסיכויים של תירוץ זה או אחר שתנסה לתרץ בו את איחורו אינם רלבנטיים לנושא. נניח שאינך נותן אפילו סיכוי של אחוז אחד להתרחשותה של אמתלה מסוימת לאיחור, אבל כמה תתבייש בפני עצמך אם תדון אותו משום כך לכף חובה, והנה כאשר יופיע סוף סוף החבר, יתברר שהאמתלה שדחית היא זו שבאמת גרמה לאיחורו.

 

אגב, מה אתה עושה אם רגע לפני צאתך למפגש חשוב, נכנסת השכנה מבוהלת ומבקשת להזעיק מיד אמבולנס לבעלה שלקה בהתקף לב. אני בטוח שאתה מטלפן לאמבולנס, ממתין לבואו, עוזר להוריד את השכן באלונקה, ואולי אף מתלווה אליו לבית החולים. למה אתה מצפה שידון אותך חברך הממתין לך בעצבנות?

 

אכן, זהו אמצעי נוסף המסייע לדון חבר לכף זכות. היזכר נא מתי לאחרונה אחרת אתה. כמה יפה הבנת אז את עצמך, כמה מוצקה נראתה לך העילה לאיחורך גם אם היא נדירה. השתמש בדוגמה של עצמך כדי להבין את זולתך. מעניין הדבר שכאשר מדובר באדם שאנו אוהבים, קל לנו מאוד לדון אותו לכף זכות, על כל פשעים תכסה אהבה. זה "הולך" מעצמו ובאופן טבעי ללא כל מאמץ. הסיבה לכך היא האהבה. מכאן גם מובן התהליך בכיוון ההפוך – כאשר אנו דנים מישהו לכף זכות מתוך מאמץ שכלי ורגשי, אנו יוצרים בכך את האהבה אליו. אין ספק שמי שקובע את עצמו לקיים מצוה זו דרך קבע, תלך אהבת ישראל שלו ותגדל, תלך ותעמיק. סנגור טוב אינו יכול להישאר אדיש כלפי מי שהוא מגן עליו.

 

צא וראה כיצד מצוה קטנה ושולית לכאורה, בונה את אחד הערכים הנעלים ביותר של האומה. התורה לא רק מצוה לאהוב כל אדם מישראל, היא גם מתווה את הדרך לכך: הפוך בזכותו! המקיים צו זה אפילו באמצעות שכלו בלבד, רוכש לעצמו ערך רגשי מרכזי ביותר ביהדות המהווה כלל גדול בתורה, הרי לך כל התורה כל על רגל אחת.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")