הכל מתחיל בעיניים

 

 

אשפי המשק של המדינה יושבים על מדוכה כדי להעלות את הכלכלה על דרך המלך. כל אחד מהם הוא בעל ידע רב מאוד. חלקם נושאים בתארים הרמים ביותר. כמה מהם פרופסורים ידועי שם שדעתם נחשבת באקדמיה. האחרים, גם אלה שאין להם את המוניטין הבינלאומיים, הם בעלי ניסיון רב.

 

הפגישה החשובה הוכנה היטב, ועל שולחן הדיונים הועלו מספר הצעות, בהם כמה מהפכניות, שכבר ממבט ראשון ברור למשתתפים כי מדובר בגזירות קשות לציבור. אך מביא ההצעות עומד על דעתו ואומר כי כגודל הקושי, כך יהיה בסופו גודל ההרווחה, ועם ביצוע התוכנית, יצא המשק במהירות מהקשיים. הדעות חלוקות, מתפתחים גם וויכוחים, שלעיתים גם עוברים לפסים אישיים טעונים ולחילופי דברים, בהם אחד המשתתפים מטיח בזולתו: "הרי אתה עצמך התלהבת מההצעה, מדוע אתה עכשיו טוען כי זה לא יעבור?". הלה אינו נשאר חייב, ומשיב באותה מטבע: "והרי אתה עצמך התנגדת לכך בשבוע שעבר להצעה דומה, מדוע עכשיו אתה כל כך תומך, ובהתלהבות כזו בהצעה שיש בה סיכונים רבים, ורואה בה את המהלך היחיד שיציל את כלכלת המדינה מהתרסקות?"

 

השאלות שהציגו השניים נכונות ומוצדקות, מהי אם כן התשובה האמיתית לכך ששניהם שינו את דעתם מן הקצה אל הקצה? זאת ועוד, אם משתתפי הפגישה כל כך בכירים וכל כך מלומדים ויודעים את רזי הכלכלה, כיצד יתכן שיש ביניהם חילוקי דעות כל כך קוטביים? הרי שניהם למדו באותה אוניברסיטה מאותו פרופסור…

 

כמובן שהדברים אמורים בכל נושא, כולל עניינים ביטחוניים קריטיים, כולל דיונים בהולים בשאלות של פיקוח נפש, כולל וויכוחים שמתנהלים בצמרות של ארגונים למשל חזרה בתשובה, בהנהלות של מוסדות כמו ישיבות וכו’. בכל מקום מתנהלים דיונים שבהם אנחנו עומדים מול תופעות של אנשים שמשנים את דעתם ללא הסבר נראה לעין. מה אם כן הגורם לתהפוכות הכל כך דרמטיות?

 

התשובה לכך מונחת בתחום של מבנה החשיבה של האדם. הבה ונבין כיצד פועלים הלכי הרוח האנושיים, ומהי הדרך שמובילה אותנו להחלטות כאלה או אחרות (הפוכות)? ניקח למשל דוגמה, כשאדם מגיע אל רופא ומציג בפניו בעיה שהוא מבקש לה תרופה. הרופא מברר פרטים שונים, בודק במכשיר המפורסם שתולה על חזהו את החולה במקומות מסוימים בגופו, קובע את הדיאגנוזה שלו, ורושם רצפט שכולל כמה תרופות, וכמו כן גם המלצות טיפול אחרות.

 

למעשה מחשבת הרופא פעלה בדרך הבאה: ברגע שאגר אל חשיבתו את האינפורמציה שבאה מהבדיקות שערך והחל לתור אחר פתרון לבעיה הרפואית, הוא סרק בלא משים את כל החומר הלימודי שצבר (כולל החומר שמצוי בלא מודע שלו), את המקרים הדומים שאיתם הוא נפגש ואת תוצאות הטיפולים הרפואיים שהעניק במקרים הקודמים, ועל פי הסך הכל של נתונים אלה שבונים את ההסתכלות שלו, גיבש את המענה הרפואי שייתן. כך למעשה פועל לא רק הרופא, אלא כל אדם, כולל כמובן גם אב ואם בהחלטות שהם מקבלים בביתם, בעל המכולת בהתלבטות לגבי מדיניות השיווק שלו, וכל אדם בהתלבטויותיו לגבי יצירת תקשורת עם האדם שלידו.

 

נחזור אל כנס הכלכלנים. אם נבדוק לעומק נגלה כי הם עשויים להסכים באופן עקרוני שההצעה שעלתה על שולחן הדיונים יכולה להצליח אך הם חולקים אם כדאי או לא כדאי לבצע אותה. מה מביא לפלוגתא זו? מתברר כי אחד הדברים שעשויים להשפיע משמעותית על החלטותיהם, זה מצב רוחם.

 

ממחקרים שנעשו עולה כי מי שמגיע לישיבה מכריעה עם מצב רוח אישי חיובי, גדלה הסבירות שהוא יאמר: "בואו ננסה, אנחנו נתגבר", או "זה אמנם מסוכן אבל כדאי לקחת אתגרים שיביאו מהפך", או "אמנם זה יכול להביא קטסטרופה, אבל הסיכוי של הרווח כל כך גדול שכדאי להיכנס לסיכון".

 

לעומת הכלכלן הנחוש בתמיכה בצורך לבצע תפנית כלכלית, חברו המגיע עם מצב רוח אישי קודר, שמקורו בבעיות שכלל אינן קשורות לכלכלה, ובודאי לא לנושא הדיון (למשל בעיות בביתו או בעיות חברה בכלל או בריאות), סביר מאוד שיאמר: "תעזבו, זה מסוכן", יסכים ב"אין מה לעשות", או "הפתרון הזה יגרום להחרפת הבעיה", או סתם יפסוק ש"זה לא ילך", "לא נצליח" וכו’.

 

ההבדלים בעמדות אינם איפה תוצאה של חילוקי דעות בתחום מדע הכלכלה אלא פערים במצב הרוח. נשאלת איפה השאלה – האם מישהו מהמחליטים לוקח בכלל בחשבון כי הוא הושפע ממצב רוחו? התשובה הכמעט וודאית שהוא כלל אינו מבחין עד כמה הרגשות הפנימיים שמפעפעים בליבו משפיעים על החלטות שהוא מקבל בנושאים שכלל אינם קשורים אליו. עד כמה הצד עליו הוא קם גורם לשינויים דרמטיים בהלכי חשיבותו בנושאים קריטיים שכלל אינם קשורים בהם.

 

ממחקרים עולה עוד כי המהלך המוביל לקבלת ההחלטות הוא כזה, שכאשר אדם צובר נתונים, הרי אם מצב רוחו חיובי, התת מודע שלו מביא אל שולחן הניתוח הפנימי שלו, הרבה יותר נתונים חיוביים ואופטימיים, מאשר סיבות ונתונים שליליים. לעומת זאת, זה שבא עם מצב רוח קודר, גם הוא מביא אל שולחן הניתוחים נתונים חיוביים ושליליים, אבל בגלל מצב רוחו הקודר הנתונים השליליים נערמים בכמות רבה יותר, ובעיקר בצבעים הרבה יותר עוצמתיים.

 

הבה נעבור לתחום שונה לחלוטין. אנחנו מכירים אנשים בעולמנו, שתמיד רואים אך ורק את היפה, החיובי, את המוצלח, המועיל והאופטימי, ואנחנו מכירים אחרים, שרואים חזות קודרת בכל מהלך. תמיד הם מאתרים את התכונות הגרועות באותו אדם.

 

אלה הם "אנשי הקצה", רוב האנושות מצויה בתווך שבין שני הקצוות. חלקם (המוגדרים אופטימיסטים) רואים חיובי אבל גם מעת לעת מזהים שלילה. אחרים (המוגדרים פסימיסטים) רואים שלילה אבל לא אטומים לתופעות חיוביות.

 

מהי אם כן האמת? האם האנושות היא יותר חיובית משלילית או יותר שלילית מחיובית?

 

וכן, אין ספק שבעולם יש הרבה יותר דברים חיוביים מאשר דברים שליליים. בודאי שאין ספק שהחברה היהודית היא יותר חיובית מאשר שלילית. השאלה כמובן היא על נקודת ההסתכלות של רואי השחורות ורואי הורודות. שני הצדדים, רואי הורודות ורואי השחורות כאחד, בטוחים שראייתם אובייקטיבית והיא שמה אצבע על הנקודה הנכונה. אבל הנכון הוא שונה לחלוטין, שניהם אינם מדייקים, הם בסך הכל מציירים את התמונה הפנימית של האדם.

 

באדם מתרחש הליך מחשבתי מעניין מאוד. ניקח ילד הגדל במשפחה שבה ההורים הם אנשים אופטימיים, מרוצים מעצמם ומהעולם, השמחה במעונם. מה קורה להלך חשיבתו של ילד כזה? אין ספק אמנם שהוא נתקל במהלך חייו גם בהרבה מאוד דברים שליליים. יתכן גם שהוא סובל מהם. יתכן גם שהוריו דיברו לא מעט על דברים שליליים. אבל ההתנהלות של ההורים שדברו הרבה יותר על החיובי מאשר על השלילי נתנה כיוון להלך חשיבתו של הילד. כלומר, כאשר בחור יושב בישיבה ובספסל שלפניו לומד בחור אחר, חבר שלו, באופן טבעי הוא יודע שבבחור זה יש אלמנטים חיוביים ושליליים, יש בו היבטים מרשימים ויש התנהגויות פחות ראויות לחיקוי, אבל אם ניכנס לניתוח של מחשבת הבחור נגלה כי אמנם הבחור שלנו התרגל למחשבה חיובית, הוא בכל זאת לוקח בחשבון את הנתונים השליליים שבפניו. והתוצאה הסופית שהוא רואה את הבחור שלפניו חיובי בגלל ההרגל לחשוב כך.

 

לעומתו, היושב לידו על אותו ספסל מתבונן באותו בחור שיושב לפני שניהם, יתכן שהוא הגיע מבית שבו הלכי החשיבה התרגלו לזהות הרבה יותר היבטים שליליים מאשר חיוביים, לתת להם עוצמה והיקף גדול יותר ולכן הוא רואה את הבחור שלפניו הרבה יותר שלילי מאשר חיובי. הנקודה הזאת מתרחבת לא רק ליחסי חברה, אלא גם סביב השאלה איך אדם ירגיש בביתו.

 

מי שמגיע מבית שבו תמיד דיברו חיובי על השולחן, על הספה, על האוכל ועל הילדים עצמם, תמיד ירגיש כי האוכל טעים, כי הרהיטים במקום שהוא נמצא נחמדים, השובבות של הילדים סביבו היא תופעה המשמחת ביותר עלי אדמות שהוא יכול לחשוב עליה. לעומתו, אדם שבא מבית שבו תמיד "קיטרו", אמרו שהספה מיושנת, האוכל תפל, הילדים כל הזמן מפריעים, אכן כך הוא יחוש בכל מקום בו הוא נמצא, כולל בבית שיקים. הראשון והשני כאחד יודעים שהאמת אי שם באמצע, שבין המאכלים יש טעימים ויש שפחות – אחד "נדבק" לטעם הטוב השני לטעם הפחות טוב. "האופטימיסט" יודע שאמנם הספה מיושנת אבל המכשירים האלקטרוניים בבית (מקרר, מכונת כביסה, תנור) מאוד מתקדמים ועושים את מלאכתם כראוי.

 

בקיצור, אדם רואה את הכל דרך משקפיו. אם הזגוגית ורודה, העולם ורוד, אם הזגוגית עכורה, העולם עכור. זה קורה במשקפיים הפיזיים, וזה קורה במשקפיים של הנפש. ואת צבע המשקפיים שלנו – גם של הנפש – אנחנו קובעים.

 

במקרה זה הבעיה אינה רק "פילוסופית" או "עקרונית", אלא היא זו שתקבע אם חייו של האדם יהיו נעימים, נוחים, מרתקים ומעוררי עניין או משעממים, מייאשים וקודרים. דברים אלה אמורים לעורר אותנו כהורים להבין כי לא רק במעשים שאנחנו עושים אנחנו מעצבים את ילדינו, אלא גם בחשיבה שלנו. אם אנחנו רוצים שלילדינו יהיה טוב, לא צריך בהכרח לפתוח עבורם חשבון חסכון עם לידתם כדי שיהיה במה להשיא אותם, או לתת להם משחקים מתוחכמים כדי שלא ישתעממו וגם חשיבתם תתפתח, אלא בעיקר להעניק להם כיווני חשיבה חיוביים. ואלה עוברים "דרך האוויר" או בעצם האווירה, השמחה או הקודרת.

 

רבי יצחק הוטנר זצ"ל בעל ה’פחד יצחק’ אומר על המשנה באבות (פרק א) "והווה דן את כל האדם לכף זכות", אין הפירוש שמדובר בהכוונה כללית שראוי לדון את בני האדם שסביבנו לכף זכות, אלא לדבריו מיהו האדם שרואה את האדם זך ונקי ומיהו האדם שרואה את הזולת תמיד אשם ורשע, מי שליבו זך טבעי שהוא רואה את הזולת זך, נקי, ובעל מידות חיוביות, ומי שבעל לב רע רואה את הזולת בעל תכונות שליליות. דהיינו כאשר אנחנו דנים את העולם לכף זכות הדבר מבטא את הכף זכות שלנו. ברור אם כן עד כמה אנחנו כהורים יכולים להשפיע ולעצב את נקודות הראיה של ילדינו.

 

נעשה ניסיון, מספר אנשים התבקשו להשתתף בניסוי שיתמשך על פני חודש. חציים קיבלו הנחיה יומיומית, לדבר במהלך השבועיים אך ורק דברים חיוביים, להחמיא לחבריהם לפחות חמש-עשרה מחמאות ביום. הקבוצה האחרת קיבלה הנחיה לחפש בכל דבר את ההיבט השלילי ולבקר אותו, להשתדל להעיר לחבריהם הערות ביקורתיות. במפגש שנערך לאחר חודש כאשר שתי הקבוצות בשני העברים של אותו חדר, ועוד לפני שהנחקרים נשאלו שאלות – נדהמו החוקרים לגלות כי מראה פניהם של אלה שקיבלו הנחיה לדבר חיובית, נראה שונה משמעותית מזה של הקבוצה הביקורתית. אלה נראו חייכניים יותר, פתוחים ונוחים לסביבתם. האחרים נראו כעוסים, חמוצים וזעופי פנים.

 

לא מברר הזכרנו את דברי ה"חובות הלבבות" כי הסיבה שבני אדם אינם מאושרים נובעת מכך שהאדם הוא בעל אתגרים, וכדי לחזק את המגמה שלו להשיג את האתגר הוא משכנע את עצמו כי מה שיש לו לא מספיק טוב. כתוצאה מכך מה שאין לו הרי אין לו, מה שיש לו כבר הוחלט שאינו מספיק טוב והוא בעצם נשאר עם האין.

 

נוכל לראות זאת בדוגמה נוספת. אדם מצפה לתשובה בהצעת שידוך שעל פי הבירורים הוא מעוניין בה. ככל שמתארך הזמן והתשובה בוששת לבוא, הולכת ומתחזקת דעתו כי ההצעה מעולה. ברור שההתחזקות נובעת לא מאינפורמציה חדשה שקיבל אלא מהשפעות של רצונות פנימיים. זה נובע מכך שאדם באופן טבעי מוצא תמיד עוד ועוד נימוקים לחיזוק עמדותיו. ההיגיון במקרה זה הוא שחקן משני.

 

בכל הצעת שידוך שמוצעת לנו יש היבטים חיוביים ושליליים, שהרי אין שלומת בעולם ומאידך אין רק רע. כל הורה שהשיא את ילדיו בודאי עבר את המהלך הבא: לאחר שהוא החליט כי הוא מעוניין בשידוך שמע על כמה היבטים לא כל כך חיוביים. אבל כיוון שהחליט כי הוא מעוניין בשידוך, גם בעת שמציגים בפניו את הנתונים השליליים במחשבתו נערך חשבון של המאזן החיובי מול השלילי, אלא כיוון שדעתו כבה נוטה לצד אחד, הנתונים החיוביים מתרחבים לממדים גדולים ועוצמתיים, ואילו השליליים יש להם נטייה להתגמד ולהתכווץ עד לממדים חסרי משמעות שאין ביכולתם להשפיע על התוצאה הכללית. התנהגויות כאלה הוא אומר לעצמו ניתן לשנות, הפרט הנוסף אני סתם לא כל כך מאמין, ועוד פרט נראה שלא חשוב בכלל…

 

מה קורה למעשה לכל אדם לאחר נישואיו? לא בן הזוג השתנה, אלא הראיה שלנו עליו היא זו שהשתנתה (גם בגלל התחרותיות שנוצרה). הסיבה לכך היא שאמנם אדם לאחר נישואין מחשבתו עושה חשבון החיובי מול השלילי שיש בבן הזוג, אבל החיובי נתפס כמובן מאליו, כמינימום אנושי נדרש, כמחוייב המציאות ואין בו משהו מיוחד, לעומת זאת השלילי נתפס כמעצבן, מפריע לחיים, לא אנושי, בלתי נסבל שמחייב שינוי דחוף.

 

לפעמים אנשים מתלוננים על כך שבעיתון מביאים את החיובי יותר מאת השלילי, קיימת אמרה שעיתון כיוון שתפקידו להגיש חדשות עליו לספר על אדם שנשך כלב ולא על כלב שנשך אדם. למעשה אם אדם יבחן את עצמו הוא יגלה כי כותבי החדשות הם בני אדם רגילים, והם עושים את שרוב האנושות עושה, והם עצמם עושים בחיי היומיום שלהם ובמסגרת המשפחתית והחברתית שבה הם ממוקדם יותר בחיובי מאשר בשלילי. ההבדל שבני אדם רגילים שומרים את הביקורת בקרבם, צוברים מתח אישי שלפעמים מתפוצץ, ואילו העיתונאים פשוט מעלים את זה על הכתב.

 

אם נחשוב על נקודות שהועלו נגיע למסקנה כי הקב"ה נתן לנו את ההזדמנות לקבוע את תחושות חיינו. כאשר אדם מרגיש שרע לו בסביבתו הוא צריך להבין כי זו נקודת ההסתכלות שלו אותה ניתן לשנות. ההמלצה ברורה: מי שיחליט ולו לחודש, לחייך אל אלה שסביבו, להחמיא לבני משפחתו ולחבריו, מהר מאוד יבחין כי כולם מחייכים אליו, ובלא משים הוא רואה את כל המערכת שסביבו כחיובית. לא רק בני האדם. השמים נראים לו כחולים, הצמחים יותר ירוקים, הפרחים מחייכים אליו בצבעים עזים, ואל ייפלא אם משום מה גם בני האדם מתחילים לחייך אליו.

 

יתר על כן, אם בן אדם יחשוב טוב ויראה טוב, זה באמת יהיה טוב. כי מה הוא האדם? האדם הוא הרגשותיו, ואם הוא מרגיש טוב ורואה טוב, אזי טוב לו, ולהיפך. ואם כן, ברור שכל אבא ואמא שכמובן מוכנים לעשות הכל כדי שיהיה טוב לילדיהם, יכולים לעשות עבורם לפחות את המינימום, לראות את העולם מבעד לעדשות ורודות.

 

 

(מתוך "שעה טובה בבית")