אושרה של חרות הנפש

 

 

זה קרה במרפסת האחורית של בית הכנסת הגר"א בשכונת "שערי חסד". פינה מודחקת, קרובה לחדרי השירותים. שלושה ווים כורעים תחת משא, שישה מעילים מאובקים, המצויים שם עדיין מימות הרב מטשעבין. שברי במה, וארבעה חומשי ‘ויקרא’ של "אשכול", מהימים הטובים.

 

פ. הגדול ניצב שם, עיניו לחוצות, והוא מתחנן לכל עובר ושב, כאילו היה מונה את המיליארדים שלו, ב"בנק אוף קנדה": "א צענטער!"

 

היה חידוש מרנין בכך, שגם מתפלל שלישי נקרא "צענטער", ושפ. מגדולי עשירי תבל עשוי לעמוד כאן באפלולית, ולהתחנן לשירותי.

 

מסוק הביא אותו למגדלי "וולפסון", בפרוס השבת לרגל שמחה משפחתית. עכשיו כבר מתודלקים המנועים בקוצר-רוח אמריקני, להשיב אותו לקלחת העשייה. וכיוון שקל יותר לשנות את שערי המניות בבנק הלאומי של קנדה, מאשר לשנות סדרים של מנין אחד בהגר"א, נאלץ פ. – גדול מתכנני הערים בעולם – לתכנן מנין מחתרתי מחוץ לתחום.

 

אזרתי עוז, והרהרתי לידו בקול רם: "…לכאורה הממ… דלפון כמוני, הבנק הקנדי אינו שומר עבורי שמונה מיליארדי דולר, ואף על פי כן נינוח יותר, עד כדי להתפלל בהרחבת הדעת בהיכל מואר, במניינו המתאחד של רבי שלמה זלמן".

 

לא אשכח את העננה שחלפה אז על פניו: "אתה לא יודע", אומר, "עד כמה אתה צודק… כל ימי אני מתהלך כאסיר בבית הסוהר האכזרי של הממון!"

 

 

לפני כשלושים שנה, הקים פרופסור יפני, הנושא את השם הבלתי אפשרי צ’ינגסטומטהא (או הפוך), קבוצת מחקר באוניברסיטת הארוורד, לחקר סוגיית האושר. הוא אגר וסיווג במשך שמונה שנים, אלף מאתיים חוויות של אושר. ניתן להניח ש"שב שמעתתא" או מהר"ל לא נזכרים שם. מכל מקום, אף חוויה אחת שניתן לרכוש בממון לא נכללת שם! החוקר עצמו טען שהמסקנה המדהימה הזו שינתה את חייו.

 

אושר אמיתי דורש שישה תנאים בסיסיים. בלעדי התנאים האלו לעולם לא יכון אושר אמיתי. עונג כן אושר לא.

 

א. הוא חייב לנבוע ממניע פנימי

 

ב. …ובעיקר: להעניק חיים וכוחות למניע פנימי.

 

ג. אושר אסור שיהיה תלוי ועומד ברצונם הטוב של גורמים חיצוניים. וממש לא משום שהוא נעשה אז שברירי וחסר יציבות. אלא ש"גם הנפש לא תימלא". נפש אדם גבוהה ממה שנוטים לחשוב, והיא דורשת מעצם מהותה יניקה מרוממת יותר מעינוגים הניגפים ונידפים לכל משב-רוח.

 

ד. אושר הוא הרמוניה פנימית, שלום בית ואחדות דעים של שלל הכוחות. מי שמשתוקק, משקיע, קוצר פירות – משלל כל הכוחות ותנועות הנפש, איש על מחנהו – הוא איש מאושר. אסור בשום אופן – להגדיל כוח אחד על חשבון רעהו. כל אנרגיה נפשית המשתלטת על חשבון צרכים אחרים – גוררת מהומה פנימית, חוסר איזון, חוסר סיפוק, נקיפות מצפון.

 

ה. אושר משמע – לעשות דבר למען מטרה המצויה מחוץ לעולמך וצרכיו. אם אתה מאכיל, משקה, מרדים את עצמך – אתה מתענג. אתה לא מאושר.

 

אתה שואל למה? משום שהאדם, בפנימיותו, משעמם בסופו של חשבון את עצמו. והוא מעוניין בתענוג שמחוץ לקיומו. זהו סוד השיממון הבא על בני אדם העסוקים כל ימיהם בעשיית פעולות כדי לענג את עצמם. או בעשיית הכל למען כל העולם כולו… אבל רק כדי לענג את עצמם.

 

מי שבכל אירוע, עשייה, נתינה – רואה וחי רק את עצמו – הוא איש מושחת. לא חלילה כלפי אחרים! האחרים יסתדרו איכשהו. מושחת כלפי עצמו. החיים שלו עלובים ועצובים מדי. "ואהבת לרעך כמוך". משמע שקודם יש צורך לאהוב את עצמך.

 

ו. אושר חייב להתחשב בדברי המהר"ל: "הנפש שהיא מלמעלה והיא עומדת בתחתונים – תמיד היא משתוקקת… וכל דבר שהוא חסר משתוקק להשלמה".

 

אושר, אם כן, נובע רק מסוג חיים הניזונים כל הזמן משאיפה בלתי פוסקת. רק אושר רוחני-אלוקי ה"חסר ומשתוקק תמיד להשלמה" – עונה על התנאי הזה. כל סיפוק אחר הוא זמני מדי, סיפוק זמני הוא חסר חיים וחיות גם בעת קיומו.

 

למה סיפוק זמני חסר חיים גם בעת קיומו?

 

כך הפליאה קלם ללמד: החשיבות היתירה שהוענק לעולם האמת מהיותו עולם של "נצח", אינה נובעת ממשך הזמן הארוך…

 

נשמע עלוב: אנחנו עובדים כל ימינו – רק משום שהעולם הזה קצר, והעולם הבא ארוך יותר? לא מכובד.

 

אלא מה?

 

אתה משתמש בכוסות חד-פעמיות, ומרגיש בהן תחושה חסרת-כבוד. לא תגיש בהן לאורחים. ולא תשתמש בליל הסדר… ולא משום שמחר הן לא תהיינה שימושיות… אלא העובדה שמחר הן לא שימושיות – מחתימה עליהן כבר היום חותם של שימוש חסר כבוד! כל דבר שהוא קצר-טווח, אמרה קלם, חסר את הנכבדות, ותחושת החדווה שעימה.

 

 

אושר נובע תמיד-תמיד אך ורק מהגשמה עצמית, הוצאה לאור של כוחות שהבורא נטע בנו. אושר הוא צמיחה. מהות האושר הוא שינוי עצמי, תוספת עצמית, וממש לא משנה כמה מאמץ ואיזה סוג של כוחות נדרשים לחיות הצמיחה הזו.

 

העולם אין לו שמץ מושג מהו אושר. הוא גם מודה בכך. המושג אושר בעולם מוזכר רק בעיקר בהקשר "חיפוש אחר האושר". יש לו מושג קלוש של עינוגים. אין לו צל של מושג על חווית האושר. והוא מבלבל לכן בין נוחות ואי-נוחות, לבין אושר ואומללות. העולם מחפש נוחות, ונוחות היא עניין, נו, נוח. לא רציני.

 

מי שחיי כל חייו ללא כאב, מחיר ומאמץ – איננו מאושר. הוא איש שחי חיי נוחות. מי שהנוחות היא מרכז חייו – הרי זה כמו להגיד למי שיוצא לטיול חלומות סביב העולם וחמדותיו – ש’נוח’ יותר להישאר בבית…

 

לא ייאמן! מהלך לו בתבל "מיקרוסופט" ביל גייטס, האדם העשיר ביותר שידע העולם, עם ארבעים ושישה מיליארדי הדולר שלו, מולך לכאורה על עולם ומלואו (אפילו הכתבה הזו נעזרת בתוכנה שלו) והוא מעסיק בקביעות קבוצת מומחים מיוחדת. הקבוצה אמורה לדרוש ולמצוא ברחבי העולם ותרבויותיו סוגי עונג חדשים… לחדש לו תענוגות… וזו הקבוצה היחידה במרחבי ממלכתה של "מיקרוסופט" שלא עמדה במשימה.

 

ובסמטא בני-ברקית קטנטנה, מיטה של ברזל, שלושה מדפים מאובקים, קטע של רמב"ן, יסוד של רבינו יונה, המשגיח מפוניבז’, כפוף גוו, חמוש בחמשת הספרים הישנים, הנצחיים שלו, אפילו ספר חדש לא היה צריך… ניצב כל רגע חדש, חי, דרוך, כחייל וכגנרל, יורד לכאורה לחיי גופו – ויונק כל רגע חי ומאושר. כל רגע היה טרי, עם טללי תחיה מחודשת, סולם חדש… שאיפות יוקדות…

 

המשגיח שהתיר למלא את הצלחת במספר מדויק של פתיתים שישאירו אותו בחיים, אבל לא יכניסו אותו לחיים… ששלח בסוגיה הקריטית הזו שאלות בהולות (בספק ברכות) לראש קהילות יעקב… בשעה שהגוף כבר מרד ותבע שישה גרגרי פתיתים נוספים… שהסיפורים הידועים לי (בעקבות ספר שערכתי) על מידות הקדושה שנהג, עוררו בי צמרמורת… שכשאושפז ב"תל השומר" לא נותר עוד בשר והכרח היה לחבר את האינפוזיה לעצם.

 

… ומכל הבריאה השבעה הדשנה, הצוהלת המעונגת, ומכל מכונת היצור העולמית האדירה של יצירת סבל-על-מנת-ליהנות, והנאות-גוררות-סבל, של חיפוש אינסופי אחר האושר החמקמק… ומכל הערים האדירות שנבנו לבליינות בלבד, והמיליארדים המושקעים בתעשיית הבילוי, התהלך בסמטאות "זכרון מאיר" יהודי נמוך קומה, כפוף, שלא הרשה לעצמו חיוך אחד – גם כשרבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, שלח את רבי יעקב גלינסקי שליט"א להצחיק ולשמח אותו… עם חמישה ספרים קטנים וישנים… שאפילו הרמב"ן-ים שעמל להקריא מהחומש’ל שלו היו מטושטשים משימוש… האדם היחיד שגילה את סוד האושר השלם!…

 

המשגיח בשיחה נדירה, העיד על עצמו, שלא היה לו רגע אחד לא מאושר או לא שבע בחייו, לא חי אף רגע אחד משום שקדם לא רגע אחר. שום הרמת יד לא היתה המשך של קודם. שכל "גוט שאבעס" (שבת טובה), לכל תלמיד מהמאות שעברו דרכו – לקח ממנו כוחות, משום שהכרח היה לכוון ולרצות ולשאוף בלב שלם ללא פגימה, שיהיה למנחם בן צבי שבת טובה…

 

נשם כל רגע. חי כל רגע. אף פעם אחת, לא עשה תנועה סתמית. לא הפעיל אצבעות להכי ולהתם… לא ניצב אף פעם סתם כך, באף מקום… הכל היה חלק ממהלך ענק, מתוכנן מתועל… ובחודשיים האחרונים, כשכבר לא היה לאן לשאוף, ולטפס ולהיטהר ולפרכס – ביקש רחמים: "איך וויל א היים" – "אני רוצה הביתה".

 

במנהטן לא מכירים סוג כזה של עולם הזה…

 

אין בעולם, ואני אומר כאדם שדפדף במחשב של בית הספרים הלאומי – שבעה עשר אלף, תשע מאות עשרים ושלושה ספרים עבריים תחת הערך "אושר", ובכן – העולם לא מצא. רוב שנותיו האדם הגשמי עסוק בחיפוש האושר ולא בלחוות אותו.

 

המרשמים היחידים לאושר צרוף ושלם מצויים ב"מסילת ישרים", באותיות השבורות של ה"שמעתתא", בגבהות הרוח של מהר"ל, בשיעורים – כלליים של רבי ברל, וב’מרשמים’ פרטיים שכל תלמיד יונק מרבו.

 

תמנוה מוכרת כל כך:

 

טלפון מצלצל.

 

רובינו, שהעולם לנו אדון – יגש אל הטלפון בלחץ. מי יידע איזו פקודה יעביר אליו העולם. אנשים סביב מחכים בתור, לכולם נתייחס בחוסר סבלנות ועניין, אבל אל הטלפון אנחנו ממושמעים מיד.

 

אתה שואל למה הכניעה לטלפון מצלצל חריפה כל כך? משום שטלפון – כל עוד אינך מזהה מי המטלפן – הוא נושא-דברו של העולם כולו. אתה עדיין לא מזהה שמדובר בסך הכל באמא שלך, או בפקיד אפרורי מהעירייה. טלפון מייצג בצלצולו את העולם כולו. ולעולם – כורעים ברך.

 

מקובל גם לחשוב, שצורת ה"הלו" הראשונה שאדם מפנה לאפרכסת – מצביעה על אישיותו הפנימית. העולם מדבר אליך… והנימה שבה אתה משתמש: בטחון, חשש, חביבות, או יהירות – מגדירים את אישיותך. הנימה הראשונה – חסרה עדיין את התחפושת של עולם השקר.

 

רוב מוחץ של בני האנוש – הם עבדיו הנרצעים של העולם הבוקע בקול רעש גדול דרך אפרכסת הטלפון. אתה מכיר ודאי את המצב המגוחך. אתה מתקשר, טועה במספר, קול זר עונה, וחוסר הביטחון שלך מזרז אותך לטרוק את השפופרת. אלא שהיום יש מצב שנקרא כוכבית-ארבע-שתיים. הקול הזר – אינו עובר לסדר היום. והוא חוזר אליך, כולו חשדות, ואתה על ספק הפאניקה, מנהל איתו דו-שיח של חרשים עמוסי נחיתות:

 

"אתה התקשרת למספר 5648823?"

"לא חושב, אני לא אהמ…"

"אבל עשיתי כוכבית ארבע שתיים…"

"תראה, אני לא יודע, אולי מישהו…"

"אז תשאל את המישהו אם הוא התקשר לווינשטוק…"

עכשיו מה? לטרוק שוב?

"כולם יצאו מהבית".

"מתי הם חוזרים?"

וכו’ וכו’.

 

וכל הטורח הנפשי, והלחץ וחוסר הנעימות היא סביב השאלה איך אתה נשמע שלוש שניות!! שלוש שניות!! בעיני אדם זר לגמרי, שלעולם לא תראה ולעולם לא תשמע… מסתבר שגם לא היה סוקל אותך באבנים ביום הכיפורים שחל להיות בליל שבת – לו היית "מתוודה" שפשוט טעית במספר.

 

שלמה המלך ב"קהלת" מתריע על כך: "אמרתי אני בליבי על דברת בני האדם, לברם האלוקים ולראות שהם בהמה הם להם" – הקב"ה הודיעם שאין שררתם כלום… וכשאר בהמה המה לעצמם" (קהלת ג’ יח, ורש"י).

 

היסתר איש במסתרים – עד כדי כך שהוא עצמו לא יראה את עצמו?

 

 

רגעים ישנם בחיינו, שבהם אנחנו מתנהלים כעכבר ביבים. מתחבאים במחשך, דרוכים לפירורים עלובים, מלקקים בתאווה כל תאווה נחותה, ומאושרים מכך שאיש לא הבחין… שכבודנו נשמר בעיני מי שאנחנו מזלזלים בתכלית ברצונותיו ודעותיו.

 

וששוב אנחנו מציגים את עצמנו כבתוך חלון ראווה… כשהחנות הפנימית שלנו – מרוקנת כליל… החלק האפוף-המסתורין של נפש האדם – הוא חוסר מוחלט של ההתייחסות של האדם לדעתו שלו על עצמו.

 

האדם מהלך ומבקש ללא הרף הוכחות לערכו ומעמדו מהזולת. טמונה כאן איוולת נוראה. אדם מקדיש נתחים חיים מחייו על מנת להשיג כבוד ויקר מאנשים שהוא אינו מעריך את אישיותם ודעתם. ושמסתברא מילתא – לא יראה אותם לעולם… נוסע מזדמן באוטובוס, במעלית, בחנות…

 

הנפש היחידה שהוא מחובר אליה בעבותות של אהבה, הערצה, והיא מרכז כל עולמו, חמדותיו, תקוותיו, הנפש שתלווה אותו עד זיבולא בתרייתא… נפשו שלו עצמו.

 

שום חשיבות לדעתו שלו על עצמו. אדם בז! בז לחלוטין לאיך שהוא נראה-נשמע-חושב-פועל בעיני עצמו. זוהי טעות שרובנו משלמים על כך בחיינו הנפשיים. והרי האדם הנכבד והמפעים והמרשים ביותר שמהלך בעולמנו – אנחנו עצמנו, לא רק שהבחין במעשנו – אלא הופך ונעשה עם השנים והתשוקות – למין חיית ג’ונגל פראית. והעלבון הפנימי הולך ונבנה ומשתכלל, וגדל, במרתפיה האפלים של נפשנו, ומפתח שם משברים, דכדוכים וכל מרעין בישין.

 

אתה הופך, ידידי בפנים, לחיה רעה בעיני עצמך. לא ביום אחד. אתה לא פורץ בנקים ולא אוכל חזיר ביום הכיפורים. אבל לאט, בעקביות, בשיטתיות אכזרית – אתה הופך ונעשה חיה רעה בעיני עצמך. משום שככל שזה יישמע משונה, הנפש תסלח לך כמעט על שוד-בנק, היא לא תסלח לך על חיים שיטתיים של עליבות נפשית. של קטנות מוחין.

 

כשהסבא קדישא מקלם, מבקש לשבח את אחיו רבי לייבצ’יק, הוא מכנה אותו בתואר, שצריך להניף את תפיסתנו: "נגיד הנפש".

 

 

אביחי. בגדים זרוקים, שערו מצמח כרצון הא-ל, חיוך קורן על פניו, רגליו נעות יחפות דרך-בעלות על הסלעים. אור בהיר קורן בעיניו, ועל פניו כל השלווה שבעולם: "אה! ברוך הבא בשם ה’!". הוא קורן מאושר לקראתי, כאילו נגוז הענן האחרון שהעיב על שלוותו…

 

כאן, בין קברו של רבי כרוספדאי, להררי צפת – מקבלים החיים משמעות חדשה. מושגים כמו ‘הלחיץ’, ‘עיצבן’, ‘זעזע’ – אינם בלכסיקון המקום. איש אינו ממהר לברוח מאן-שהוא לאן-שהוא. איש כאן אינו מבקש מהחיים דבר מה על מנת לשלם תמורתו כפליים: חליפות, עניבות, סיגריות, נברשות, ספות, תכשיטים, תמונות… הכל כאן פטור מהתלאות שאנשים מהעיר מתרפקים עליהן, ועל חסרונן באהבה משונה. קצת קולרבי, תפוחי אדמה, שנזרעו בעמל, ציצית רחבה, וידיים פרושות באושר לקל עליון.

 

"וכיריים מה?" אני תמה בבערות, "ומקלות כביסה? שעונים? קולבים? אמה? חליפות? עניבות? עוגיות? ופלים? צלחות לוופלים?"

 

הוא נוטע בי מבט שליו. עם אושר צרוף. פרי חלקת האלוקים הפטורה מעיקרא משעונים ועטים, וילונות, וכפתורים, ומחטים, וקופסאות למחטים, וארונות כדי לשמור על המכנסיים שבהם הארנק שבו טמון הכסף לקנות אמה בשביל המטלית לניקוי הארון של הקופסא של המקדח והברגים, שיתקינו את הארון לקופסא שתחזיק את החוט והמחט של הכפתור של החולצה…

 

"אם יהיה אלוקים עמדי" – הוא מצטט בעונג את חוקי המקום – "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש… והיה ה’ לי לאלוקים!!!"

 

אפילו שלושת סימני הקריאה שאני הצמדתי לפסוק – נובעים מלחצי החיים שלי בעיר.

 

"לחם לאכול ובגד ללבוש". כל כך הגיוני ומאיר! ופתאום התביישתי על שרצתי אתמול דחוף-ומבוהל לתקן מסגרת מיותרת של תמונה מיותרת של סלון מיותר.

 

לתוך השלווה מגיחים פתאום מבוהלים, מבולגנים, מטיילים רעשניים, מצוידים בבהלה הטרופה המאפיינת כל כך ימי חופש, מצלמות ומפות, וסנדוויצ’ים… ולחץ. בעיקר לחץ: הם מסתערים לעברי: "איפה הקבר של רבי יוסי דמן יקרת?" האבא מתבונן בי במבט מתחנן: "אני פוחד", הוא אומר בניגון של "איכה", "שדילגנו עליו".

 

תוך כדי שיחה מתברר לי שבעצם כל הטיול והנופש היו עמוסים "דילוגים": הרכבל בחיפה התקלקל לקראת ביקורו, והספינה "כרמלית" היתה בתיקונים. הטיול ב’חולה’ נהרס בגלל ה’ג’מוסים’ שנעלמו מהאופק דווקא לכבודו. ואי אפשר כמובן לנפוש בלי ספינות, רכבלים וג’מוסים… ועכשיו נעלם להם גם קברו של רבי יוסי דמן יקרת. לחץ מפרפר בעיניו ה"נופשות". תנועות מיוזעות, מבולבלות – של עבדים נרצעים, שהתחייבו לעמול בפרך כל רגע כל שניה על מנת למצוץ משהו מתוק מהחיים!

 

 

"רבי נחוניא בן הקנה אומר, כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות ג, ה).

 

ישנו משפט גבוה של הסבא מקלם, הראוי לפרק בפני עצמו. זאת בחינה של "חרב המחתך". באגרת שבה הוא מביע הערכה לאדם גדול בשל מעשה נכבד, הוא מתבטא בכמה מילים עם מלא הממד של קלם: "… כי הוקל מעליו עול הפראות של עיר פרא אדם יוולד".

 

עול פראות!!

 

אם אני יוצא לרחוב ללא תכנון וסלילת דרך ויעדים נכונים, אני לכאורה המשוחרר שבאדם? שחרור רסנים – הופך אותי לחייתו-יער. אני הופך לג’ונגל מהלך.

 

לא! חלילה! לא ג’ונגל עבור אחרים… הנח לאחרים לדאוג לעצמם. אנ עצמי עם אברי החייתיים – הופך לג’ונגל עבור עצמי… אני נותן לכל תאווה לרמוס אותי עד דק! אבר נפשי אחד בל ייעדר! אני חייב למצוץ הכל, להשיג הכל, לטרוף הכל! והכתפיים שלי שחות תחת משא העולם סביבי. ותחת משא רי"ש-מ"ם-חי"ת (רמ"ח) חיות-הטרף שהתקבצו משום מה כולן – מתחת לחליפה שלי.

 

למה אנחנו מכבידים דיבורים על ‘רחוב’? היכל הישיבה עצמו! בלי כיוון דרך, הצבת יעדים, והכנסת חיים למשטר כלשהו, לדרך מנווטת, אתה עלול להפוך – את ההיכל המפואר בעולם לג’ונגל.

 

 

העולם מתבלבל במונחי השפה… ואת העבדות-הנרצעת הזו הוא מכנה בשם הנוח: ‘לחץ’.

 

רוב בני האדם – גם בתוכנו, בקהילותינו – ניצבים כל הזמן לחוצים, עבדים נרצעים, כורעי-ברך על מפתנו של עולם המעשה.

 

אוטובוס מאחר – אתה בלחץ

לחץ? לא. הלוואי שהיה מדובר בלחץ.

הצורך באוטובוס מולך עליך.

אתה רעב-עייף, רוצה אוכל-שינה עכשיו. האם זה נקרא לחץ? אורחים צריכים להגיע, הבית לא ממש מוכן ומזומן. אתה לחוץ? אתה צריך לדבר בדחיפות נואשת עם מנהל הבנק. אתה לחוץ?…

 

"לחוץ" – היא מילת התחמקות עילגת. אנחנו לא "לחוצים". אנחנו ממליכים יום-יום בוקר צהריים וערב – את האורחים, מנהל הבנק, האוטובוס המאחר, האוכל המשתהה – לאדונים. במילים קשות יותר: אנחנו עובדי אלוהים אחרים.

 

והיה כמובן, נסיך המלוכה הקלמאי. המשגיח מרן רבי אליהו לופיאן.

 

כשהאוטובוס שלו בושש לבוא, ותלמיד שלו הפנה את מבט-העבד-הנרצע לכיוון ממנו אמור היה האוטובוס להופיע – הזדעזע רבי אליהו עד עומק נפשו: "בקלם היו מייסרים קשות על הפקרות כזו!"

 

נוטים להשקיף על סוג האנשים של רבי אליהו ושבט-העברה שעימו, על הסיפור הנ"ל למשל – כאל עולם לחוץ, המעכיר את שלוות עצמו בחרדות מהחיה הנסתרת הכלואה במרתפי הנפש…

 

מי שעוקב אחרי דברי ימיהם, וקלסתרם הפנימי – אני למשל – לומד באיזו רמת שחרור בורכו האנשים האלה. הם בורכו בשתי מתנות שקשה לאמוד את ערכן: הם לא היו חייבים לעולם החיצון דבר. אפילו מילת נימוס לא. היו פטורים מבולמוס היצרים והקניות, ועינוגי הגוף, וכל תכתיבי החברה, ואשליותיו הוורודות של העולם – ההופכות חיי אדם משוחרר – לבית סוהר מהלך.

 

תשאלו: הרי הם היו עבדי-דמלכא (עבדי המלך) בכל רמ"ח ושס"ה?

 

העבדות היתה מוחלטת כל כך שהם התמזגו עם הרצון האלוקי. הוא הפך ונעשה הרצון האישי שלהם. הכרתי אחד מרבי המוסר, שבא בתביעות על עצמו, על ההזדהות המוחלטת שלו עם רצון שמים…

 

מאי טעמא? (מה הטעם?)

 

כביכול נעקר הרצון האלוקי והפך נחלתו שלו. כביכול הפך הוא עצמו "בעל דבר", והרי זה כמו שליחות, שהמשלח כבר הסתלק מרצון השליחות… יש על כך דיבורים גבוהים בכתבי רבי צדוק – הגבוהים כמובן ממידות הדיון של כתבה זו. הם ניצלו מבלבול הדעת והחושים, שהוא סימן ההיכר ומקור המצוקה של עולם השקר. הם זיהו ומלכו עד תהומותיה של כל תנועה, כל הרהור וניד-שפתיים.

 

והרי זה יסוד היסודות הלכות חירות-הנפש: אדם שאלפי כוחות נפש מתנפצים במרחביו ללא משטר – הוא איש אומלל. מי שכוחותיו פועלים ללא כוח מנתב – לעולם לא יידע מאין תונחת המכה הבאה. והוא דומה מדי למי שמתהלך במטבח חשוך וזר, ולא ברור לו אם הוא אוכל מהארון או מפח הזבל.

 

 

כל מפגש עם העולם החומרי ועינוגיו – משאיר שובל של עייפות הנפש. כל כניעה לתביעות עינוגים חיצוניים – משעבדת את האדם לצרכים מבחוץ. כל שעבוד – מרוקן את האדם מאושרו-עושרו הפנימי.

 

בשלושה מקומות, באריכות נדירה, חוזר המהר"ל על היסוד ש"חירות" ו"לחם עוני" משתלבים בליל הסדר ליציקה אחת: "כי המצה פשוטה, שהרי אין בה שאור, וכל דבר שהוא פשוט… הוא עניין חירות. שהרי המשועבד מצטרף אל אשר הוא אדון לו ומשעבד בו… ("גבורות ה’" פרק ל"ו).

 

אדם שמחפש כל הזמן סיפוקים מבחוץ – מנותק מהחיים. הוא חי כל הזמן, כל שעה חיים של אחרים. חיים שאינם שלו! אין לו פנאי נפשי לחיות את מה שיש לו. את החיים שלו עצמו. אף פעם הוא לא חווה את חוויית העכשיו. פניו, תשוקותיו – תמיד רק אל הכיבוש הבא. במילים אחרות: יש לו רק מה שאין לו!

 

 

בעצמי אני יודע. הקטע להלן יישמע מוזר. אבל מוזרות אינה הופכת אמת לשקר:

 

בניגוד למה שניתן לחשוב, גאוותן עסוק מדי בלחצי נפש שהגאווה העלובה יוצרת – מלהרגיש גאווה. גאוותן הוא קודם כל איש תלותי. העסוק נורא ב’תלות’ שלו. עבד נרצע לכל מילה וכל הנד-עפעף של כל זולת. או כפי שהסבא מסלבודקא אמר: בניגוד לקבצן-הממון שכמה שקלים ירצו אותו, קבצן-הכבוד כל זה איננו שווה לו. והוא ימשיך להתחנן מבוקר עד ערב לפרוטותיו המחייכות והמעריכות של כל עובר-ושב בעולמו של הקב"ה. למרות הופעתו המוחצנת והכל-יכולה של הגאוותן – יותר מאשר ליהנות מפירות גאוותו, הוא עסוק כל כולו בשאלות קיומיות אומללות – של חיים אומללים: "איך אני נשמע? נראה? מה חושב עלי באמת-באמת ר’…"

 

והרי – קבצן-כבוד יקר שלנו – אפילו לעבדים-נרצעים, אפילו לגמל במדבר מוקדשת שעת מנוחה!! לא מגיעה לך?

 

המולה בשווקים של ערבי חג למשל. רואים שם הכל – חוץ מחדווה.

 

בשוקי רבי עקיבא או "מלכי ישראל"; חליפות פאר, תכשיטים, נעליים, והמון פרצופים עצבניים, לחוצים. קונם יוצאים עמוסי שקיות צבעוניות – ונפשם ריקה. ומי שטוען בדעת ועין רואה – יכול לאמוד את הגדרות והריקנות – במספר השקיות הנתלות מכל אצבע. ותמיד תימצא נעל עם האבזם הלא נכון, ופס בהיר מדי בחליפה.

 

"יצאתי השבוע", מתוודה ידיד, "לקניית ארון בתל אביב. המוכרים, העניקו לי את ההרגשה שרק אלי כלתה נפשם. עשרות חנויות, ובכל אחת מהן עשרות דגמים, עשרות גוונים וגוני-גוונים, מכל סוגי הפורמייקה, ה"פורניר" ה"אם-בי-אף"… עם מראות ובלי, סנדוויץ’ או סיבית או אלון או בוק… ואז הרגשתי איך אישיותי קורסת תחת נטל הרעש הגשמי הזה. התקוממתי ברגע האחרון, ונמלטתי על נפש-יחידתי לפני שהארון על עשרות צבעיו וחנויותיו – כולם סוהרים אכזריים בבית הסוהר של החיים – ישתלטו על ה’אני’…

 

 

פילוסוף יווני נודע (היה מקובל גם על אבות המוסר) היה דיוגנס החכם. הוא חפר לעצמו בור, והקדיש את חייו כולם למחשבות אלוקיות. שום ספר, שום תשוקות, משרות, חפצים, ילדים… הכל נבע מבפנים… היה ניזון מנדבות מזון שהושלכו מדי פעם לפי בורו.

 

באחד הימים הגיע לחלות את פניו מלך יוון. "דיוגנס החכם המהולל!" קורא המלך בהתרגשות ויראת רוממות אל מעמקי הבור. "דיוגנס החכם! כל שתבקש אתן לך! נכסים ארמונות… כסף! זהב!"

"הכל?" תוהה הפילוסוף, "ממש הכל?"

"את יוון כולה" מתלהב המלך.

"אם עד כדי כך", אומר לו דיוגנס בניחותא, "אז לך מכאן במטותא. אתה מסתיר את אור השמש".

 

הנה סיפור נוסף עם אותו צליל, שהיה אהוב אהבת נפש על מו"ר הגאון רבי זלמן רוטנברג זצ"ל:

 

שרפה פרצה וכילתה את כל כתביו של חכם מחכמי יוון. הוא היה שבור ורצון.

"איזה מין פילוסוף אתה" – אמר לו דיוגנס בלעג מר – "אם כל חכמתך מרוכזת בחוץ… בניירות…"

 

הנה משפט חריף של הסבא מקלם, המופיע באגרתו לבנו: "שרצון התורה שלא יהיה האדם אסור במאסר הרצון!"

 

הסבא תוהה על עצם עניין נדרים, ובהקשר הזה מובא המשפט המופלא הנ"ל: "איך יעשה האדם איסור על עצמו בדבר שאינו אסור מן התורה?"… על כך עונה הסבא, שעצם רצון התורה בהכנסת תוכן רוחני מחייב ל"נדרים" – הוא שתהיה לו לאדם היכולת להביא את רצונו לבחינה מחודשת, לשליטה עליו, לניתובו לניווטו!

 

לא להיות "אסור במאסר הרצון!"

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")