וזרקתי עליכם מים טהורים

 

 

 

לפני מספר שנים חזינו את התגשמות הנבואה בישעיה (ל’, כ"ה): "ביום הרג רב בנפול מגדלים", כשעלו באש מגדלי התאומים אשר בניו יורק, שהיו סמל של עליונות ארצות הברית בעולם. מיותר לציין, שהאמריקנים הוכו בתדהמה וגאוותם הלאומית נפגעה קשות מהעלבון הצורב. ועדת חקירה שהקימה הממשלה לברר את האשם במחדל הנורא הגיעה למסקנה אחרי קרוב לשלוש שנים: "הכישלון החשוב ביותר היה כישלונו של הדמיון!"

 

חד וחלק. האמריקנים לא היו מסוגלים אפילו לחשוש שיש משהו פגום באורח חייהם. איך יתכן שתפגע בהם מידת הדין? זה שהמוסר קרס אצלם מזמן, ושהם מהווים דוגמה גרועה ביותר לכל אלה שלא הושפעו בעשירות כמוהם – לא תפס אצלם מקום כלל – מרום משפטיך מנגדו – אולם אחרי שמצא אותם האסון, התחילו לרעוד מה ילד יום.

 

אם האדם היה מכיר את גודל הסכנה מצד הסיטרא-אחרא (הצד האחר, צד הטומאה) העושה כל מיני תכסיסים להפילו ברשתו לאבדו בזה ובבא, כמה היה נזעק לרוץ לצדיק ולחסות בצילו, ידוע הוא דברי "חובות הלבבות" על גודל הפחד שיש מצד היצר הרע המתנכל תמיד ללכדו. לאמריקנים היה כל הידע הדרוש, והיכולת לאסור את שונאיהם ולמנוע את הפיגוע במגדלי התאומים, מה שהיה חסר להם היה ההבנה בגודל הסכנה.

 

כמו כן אצלנו, כאשר חז"ל אומרים "נוח לו לאדם שלא נברא", אין אנו מתעמקים בזה די הצורך לתפוס באופן מוחשי כמה אנו קרובים להפסד ורחוקים מן השכר, לכן חמל ה’ עלינו ושלח לנו את הצדיק להגן עלינו מכל מכשול ופגע כמו שאנו מבקשים "ופרוס עלינו סוכת שלומך".

 

 

כתב רבינו (ליקוטי מוהר"ן פד) בשם הזוהר הקדוש "שבכל יום יש בו טוב, אולם יש גדר חיצון המונע לגשת לטוב הזה, ושם עומדים שומרים שמונעים מאלה שאינם ראויים להיכנס ולקבל מהטוב של כל יום. זה שאמר הכתוב: "ואברהם בא בימים" שהיו כל הימים שלו שלמים וגדולים מהחסדים והטוב שבכל יום", עד כאן לשונו.

 

אלא שקושי גדול עומד בדרכנו להבין את הדברים על בוריים. הרי אברהם אבינו גדל בין העובדי כוכבים ונהג בצעירותו כמותם, כמו שכותב הרמב"ם "לא עמד אברהם אבינו על בירור האמונה עד שהגיע לגיל ארבעים שנה". איך אם כן אפשר לומר שכל ימיו היו שלמים – ומה עם כל השנים שעברו בחושך?

 

העניין יתבהר על פי דברי הזוהר הקדוש (תצוה קפ"ג) שאין דברי תורה מאירים אלא במדבר, מפני שאין אור חזק כמו שיוצא מתוך החושך, שכאשר נתעלה צד הרע נתעלה הקב"ה ונתכבד בכבודו ואין עבודה חשובה לפני הקב"ה כזו הנעשית מתוך חשכות. ואין טוב כמו זה שיוצא מתוך הרע, ע"כ.

 

ומבואר בדברי רבינו (ליקוטי מוהר"ן לג) שאין הימי רע משוללים מטוב אלא שהרע מכסה עליהם. וכאשר זוכים אז מפשיטים את הכיסוי הרע ונתגלה הטוב בשורשו.

 

נמצא שכאשר השומרים הנ"ל מכניסים בלבולים ומניעות באדם שלא יכנס להטוב של אותו יום, הפירוש הוא שמרוב בלבול אין הוא מכיר את הטוב כלל, אולם הטוב נמצא בשורש רק נעלם ממנו ואינו זוכה לראותו.

 

ולכן כשהאדם זוכה להתאמץ בקדושה עד שמגיע לטוב, הרי על כורחנו כבר תיקן את הסיבה שבגללה הוסתר ממנו הטוב עד עתה, ועכשיו נופלים כל המניעות וההסתרות וזוכה למפרע גם לכל הטוב של הימים שעברו, וזה כוונת הזוהר שאין אור כמו זה שבא מן החושך, וכך סדר העבודה בהאי עלמא (בזה העולם) ואין דרך אחרת. ומי שאינו מכיר בדבר זה שאין טוב אלא זה שבא מן הרע, אין מקומו כלל בין ילודי אישה ומדורו יותר מתאים להיות בין מלאכי מרום. וזה כל כוונת הצדיק להחדיר בנו הבנה זאת שלא ניפול ברוחנו לשקוע חלילה בזרועות הייאוש כרצון הסיטרא-אחרא העושה את עצמו כמבקש מצוות ועומד על כך שיהיה בתכלית השלמות עד שאין זה בכוח אנוש כלל להגיע לזה, ועל ידי הצביעות הזאת מפיל אותם.

 

 

על הגאולה העתידה ניבא הנביא יחזקאל (לו, כג) "וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגויים אשר חיללתם בתוכם וידעו הגויים כי אני ה’ נאום אד’ אלוקים בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם".

 

פירוש הדבר שהקב"ה יטהר אותנו מכל העבירות כמו שזורקים מי פרה לטהר מטומאת מת. ויתן לנו לב חדש זה הנפש שבקדושה. ורוח חדשה – זה רוח של קדושה באה על ידי לימוד התורה. והסירותי את לבן האבן מבשרכם – הרע שיש בנפש יסור. ונתתי לכם לב בשר – שירגישו בחוש את מציאות ה’, דבר שנעלם מבני אדם בעולם הזה.

 

ואחרי כל התיקונים האלה שוב חוזר הנביא ואומר: "והושעתי אתכם מכל טומאותיכם". הדבר מתמיה, שאחרי כל זה מאיזה טומאות צריכים עדיין להושיע אותנו? ואחרי שכן מושיע אותנו מהטומאה עדיין לא נרגעה התביעה כלפינו, שמיד ממשיך: "וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים…"

 

אפשר להסביר שהתביעה נגדנו היא למה היינו צריכים להגיע לכל זה, שמן השמים יצטרכו לעסוק בתיקון שלנו? למה בעצמנו לא דאגנו להגיע לתיקון לפני התגלות כבוד ה’? אז הרי היה מתקדש שם שמים על ידינו. אנו אומרים בתפילת יום כיפור "וידך פשוטה לקבל שבים" הרי שהקב"ה כבר דאג לתיקונינו בזה ששלח את הצדיק, למה הקשינו עורף וסירבנו לקבל את דבריו? וזה בעצם חטא אחי יוסף שהרחיקו את הצדיק שכל כולו טרח בתיקונם.

 

רק אחרי שנתבע עלבון הצדיק כותב הנביא: "וקראתי אל הדגן והרביתי אותו… למען אשר לא תיקחו עוד חרפת רעב בגויים". זה משום שרק בזכות הצדיק נמשך שפע גשמי לעולם (ליקו"מ ר"מ).

 

אל יאמר האדם: מאורעות הזמן היו בעורכי, הדורות נמוכים, אי אפשר לצפות מאיתנו מה שציפו מהדורות הראשונים שהיו חזקים ברוחם, משום שרבינו כבר כתב שהקב"ה מנהיג את העולם יותר יפה תמיד וזאת הסיבה שנשלח ממרומים נשמת משה בדמות הבעש"ט הקדוש להיות לנו לעזר בקיום התורה, לעבוד את ה’ בשמחה מתוך התקשרות לצדיק שעל ידי זה האדם גם מתעלה ברוחניות וגם נשמר מכל פגע. הבעש"ט האיר את העולם כברק אבל לא השאיר אחריו דרך לדורות הבאים שלא זכו ליאות לאורו, ולכן נשלח רבינו ממרומים להנחיל דרך סלולה ומפורטת לכל אחד ואחד יהיה מי שיהיה – לבני עליה המטפסים לגבהים או לחלושי אופי שנפלו למעמקים ולכל אין ספור הדרגות שביניהם.

 

 

כתב רבינו (ליקו"מ קנ"ו): "מה שמדברים בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקודש". ויש להבין מנין רוח הקודש הזה? האם זה מצרך שנקנה בסופרמרקט בשביל כמה שקלים?

 

ברוך בן נריה – אחד מגדולי עולם ותלמידו המובהק של ירמיהו הנביא – התכונן לנבואה כל ימיו ולא זכה לה. טעם הדבר משום שנבואה נתנה בזכות הציבור ומכיוון שגלו ישראל בימיו נפסקה הנבואה. מאיפה אם כן יגיע אלינו רוח הקודש תוך עומק גלותינו?

 

התשובה היא כאשר הצדיק מכריז "מי לה’ אלי" אלה הנאספים אל הדגל מתלבש בהם רוח ה’. הצדיק הרי מטרתו להרים את כוח הקדושה בעולם, וכל אלה שמתקשרים אליו והולכים בעצותיו, זכות הרבים תלויה בהם.

 

החיים הם מלחמה – זו עובדה מוגמרת ללא חולק. הויכוח הוא בשביל אילו מטרות צריכים להילחם. ידועים הם דברי "חובות הלבבות" על חסיד אחד שראה איך שאנשי החיל חוזרים ממערכות המלחמה עטורי ניצחון ואמר להם: "שבתם מן המלחמה הקטנה, התכוננו למלחמה הגדולה". שאלו אותו: "מה היא המלחמה הגדולה?" ענה: "מלחמה היצר וחילותיו".

 

ה"מסילת ישרים" כותב שבמלחמה זאת נמצא נלחם פנים ואחור. הכוונה לזמנים שהיו נלחמים בחרבות כשהיה השונא מתקיף אותו מקדימה, ועוד אחד מאחורה, אז היה באמת במצוקה. ככה היא מלחמת היצר, שמתקיפים את האדם בבת אחת מכל הצדדים.

 

מי שמנצח במלחמה כזאת בודאי גיבור הוא – אבל גיבור לעצמו. אבל מי שמנצח עבור הציבור הרי הוא ממזכי הרבים. לפנים בישראל, כשהאדם היה צריך לעמוד על עומדו בכוחות עצמו נגד יצרו לא היה זוכה בזה לרוח הקודש, אולם היום שאין בכוח היחיד לעמוד מול יצרו בכוחות עצמו מבלי להתקשר לצדיק, נמצא שמי שמתקשר לצדיק לא רק את נפשו הציל, אלא גם מורה דרך לרבים ללכת בעקבותיו וממצדיקי הרבים יחשב, בעבור זה מגיע לו להיות נכלל בצדיק ולהגיע למדרגות כאלה שלא היה יכול אפילו לחלום עליהן בחלומותיו הכי ורודים.

 

כמה נמלצו על פי זה דברי הזוהר הקדוש (חיי שרה קכט, ע"ב) על הפסוק "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצרך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך". מקשה שם, למה התחלת הפסוק בלשון יחיד וסופו בלשון רבים? תמצית דבריו היא, שהתחלת הפסוק מדבר מיראי ה’ העובדים אותו בכוחות עצמם, והקב"ה מקרב אותם והם שוכנים בחצרו, כלומר בעזרה של בית המקדש של מעלה.

 

אולם עולים עליהם המקורבים לצדיק שהם קרובים למלך יותר מכולם בזכות הצדיק, ועליהם נאמר "נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך", שהם נכנסים לפני ולפנים (לקודש הקודשים), והם נקראים "אהרן ובניו" משום שדבוקים תמיד למשה רבינו.

 

 

אמרו חז"ל לפרש את הפסוק "ויסרו למשפט אלוקיו יורנו" (ישעיה כח): אמר רבה בר בר חנה, אמר להם נביא לישראל חזרו בתשובה, אמרו לו: אין אנו יכולים, יצר הרע שולטת בנו. אמר להם: יסרו יצרכם אמר לו אלוקיו ירנו.

 

אין זה אלא דיחוי בעלמא שהרי הנביא הוא שליח ה’ להורות להם את דרך התשובה ולמה לא אמרו לו, אדרבה אתה תראה לנו? וכן בכל דור עומד הקב"ה ושולח שלוחים להחזיר את ישראל בתשובה כמו שכתב רבינו יונה (בשערי תשובה) שאין דור שאין בו מוכיחים.

 

ואפילו שהוכבד עול הגלות שלח ה’ את הבעש"ט ואת רבינו להקל את דרך התשובה להורות איך עושים תשובה מתוך שמחה וכן להוריד מהם את עול העוונות לפרוס לזמן מרובה ותשלומים קטנים את הזיכוך שצריכים לעבור כדי להתנקות. אלה שאימצו את דרכם זכו להם ולדורותם בזה ובבא.

 

מי שמבקש באמת ובתמים את דרך התשובה ורוצה להכניע את יצרו, כבר קדמו רבנן. רבינו כבר העלה את הכל על ספר, דיבר דיבור על אופניו. על כן אין שום פתחון פה למאן דהו לומר לא יכולתי למצוא את הדרך לעמוד נגד יצרי.