שטיח אדום לגאולה

 

 

הייתי בדרך לקלויז בערב ראש השנה בשעות הקטנות של הלילה הגשום והקר של אומן, והנה עומד מולי אברך מאשדוד בוכה ורטוב באמצע רחוב פושקינה. עצרתי כדי לראות מה קרה לו, ולהושיט יד לעזרה.

 

"לא היה לי איפה ללון", הוא רטן. "הגוי ‘קרע’ אותי! אחרי הוצאות הנסיעה, לא נשאר לי אלא מאה דולר בכיס. הגוי רצה מאה חמישים רק בשביל לישון בחדר פרוץ שלא שווה מלונה של כלב בארץ ישראל. לא היתה לי ברירה… אני עוד חייב לו חמישים דולר… ואין לי איפה לאכול…", וכך המשיך לבכות.

 

הסתכלתי בשעון וראיתי שיש לי זמן לחטוף עוד מצוה בטרם סליחות "זכור ברית". לקחתי את האברך להכנסת אורחים, ודאגתי לו לכוס תה חם עם כמה עוגיות להשביע את נפשו. הסברתי לו איפה ניתן למצוא מקום לאכול, ונתתי לו חמישה דולרים. עודדתי אותו שהקדוש ברוך הוא בודאי ישלים את כל חסרונותיו הנותרים.  

 

"למה הקב"ה גורם לי לסבול כל כך מגוי? הרי הגוי השחצן הזה התייחס אלי כמו כלב. איזה עלבון!" אז הסברתי לאברך, שבזיונות מגוי הם תיקון הנפש, מתנה אישית מאת רבינו נחמן הקדוש כדי שיזכה לכפרת עוונות ולכתיבה וחתימה טובה לשנה החדשה.

 

 

מן היהודי הראשון – אברהם אבינו ע"ה – ועד היום הזה, עם ישראל מתבזה על ידי הגויים. כידוע, עשו לעולם שונא את יעקב.

 

 

כותב רבי אהרל’ה זצ"ל (שומר אמונים, מאמר השגחה פרטית, סוף פרק ט ותחילת פרק י), שיש חילוק גדול בין הייסורים שאדם מקבל על עצמו לבין הייסורים שאדם מקבל מאחרים. עקרון זה מובן על ידי משל: כשאדם משבח את עצמו, אין לשבח ערך, אדרבה, נחשב לו כגנאי. אם אשתו או בניו משבחים אותו, אז השבח הוא יותר חשוב. אבל אם השונאים והרחוקים משבחים אותך, מתקדש שם שמים, כמו בדוגמא של רבי שמעון בן שטח שהחזיר אבידה לגוי (ראה דברים רבה ג, ג), ואותו גוי הכריז "ברוך ה’ אלקי שמעון בן שטח".

 

 

כך לעניין הייסורים, ממשיך רבי אהרל’ה זצ"ל: אם אדם מבזה את עצמו, ליבו נכנע קצת, אך אם מקבל בזיון מאשתו, אז יותר נכנע ונשבר ליבו. ככל שהאדם רחוק ממנו, כמו גוי, אזי הבזיון בעל כוח רב יותר בכדי להכניע את החלק הרע שבקרבו. לכן, כשהאדם בישראל סובל בזיון מגוי ומצטער על ידו, מתכפרים בזה עוונותיו ביתר שאת וביתר עוז, בלי שיעור ממש. מדוע? כי מעולם לא וויתר הקב"ה אפילו הכאה קטנה שמכה ומצער נכרי לישראל. לכן קל להבין שאם ישראל, אפילו רשע גמור, נהרג על ידי נכרי – מתכפרים כל עוונותיו^[1]. עד כאן מיסודו של בעל ה"שומר אמונים" זצ"ל.

 

 

הבזיון דומה לשפיכות דמים (אורחות צדיקים, מהר"ל מפראג, ספר חסידים, ליקוטי מוהר"ן). רבנו יונה מגירונדי זצ"ל (שערי תשובה, שער שלישי אות קלט), מכנה הלבנת פנים "אבק רציחה".

 

נמצא, שהמתבזה על ידי הגוי כאילו נהרג על ידו, ומתכפרים כל עוונותיו. עקרון זה נרמז בתהלים (כה, יח-יט), כשדוד המלך מבקש מאת השם יתברך רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי. ומדוע ראוי לו שהקב"ה ימלא את מבוקשו? משום רְאֵה אֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי.

 

והנה, במקום אחר (שם מד, יד-כג), מקיש דוד המלך ע"ה בין הבזיון לרציחה, דווקא במקום העיקרי שמדבר על בזיונות מן הגויים:

 

 

ובהמשך,

 

 

באותו מטבע לשון, הקישו חז"ל בין הבזיון לרציחה בתפילת ה"תחנון": "הבט משמים וראה, כי היינו לעג וקלס לגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה. בכל זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו".

 

ה"תחנון" הוא תפילה רבת-עוצמה שהתקינו חז"ל. זאת עתירה נוראה בעד כל כלל ישראל, שהקב"ה יחשיב את בזיונם כמסירות נפש על קידוש השם. ובעיצומה של כתיבת שורות אלו, באה בשורה קשה של עוד ששה עשר יהודים שנרצחו על קידוש השם כאן בארץ הקודש, כאשר האויבים מבית ומחוץ לועגים מחרפים ומגדפים את בני ישראל צאן קדשים. כלל ישראל מתחנן אל השם יתברך, את שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו.

 

רבנו ה"דגל מחנה אפרים" זצ"ל (פרשת שמיני ד"ה או), דודו של רבינו נחמן זי"ע, מבאר את הפסוק (תהלים קל"ב, י"ח) אויביו אלביש בושת, ומסביר, שעוונותיהם של ישראל הם בגדי הקדרות, כלומר לבוש הבושה של כנסת ישראל. כשבאה שבת קודש, זמן כפרה לעם ישראל, כי השומר שבת אפילו עובד עבודה זרה מוחלין לו (שבת קיח, ע"ב), אזי כנסת ישראל פושטת מעליה את בגדי הבושת, ומ"בֹּשֶת" נעשה "שַׁבָּת". ומה קורה ללבוש הקדרות והשחרות של כנסת ישראל? הקדוש-ברוך-הוא מלביש אותם על ראשם של הגויים, שכל כך ציערו וביזו את עם ישראל אלפי שנים. זהו אויביו אלביש בושת.

 

לפי היסוד הנ"ל של רבנו ה"דגל מחנה אפרים" זצ"ל, נוכל לומר שהבזיונות שהגויים מבזים אותנו דומים ליריקות על בגדיה של כנסת ישראל, כי השכינה הקדושה בזויה בעיניהם. כשיבוא יום שכולו שבת ועם ישראל ייגאל, הקב"ה יאמר לשכינה הקדושה "לא תבושי ולא תכלמי" (פיוט לכה דודי של שבת, מאת החסיד רבי שלמה אלקבץ זצ"ל), כי מן הבושת והכלימה נעשה שבת כאמור. זהו "לבשי בגדי תפארתך עמי כו’, קרבה אל נפשי גאולה", שהקב"ה מורה לשכינה הקדושה להמיר את בגדי הבושת, אלה שהגויים ירקו עליהם כל השנים, בבגדי מלכות, כי עת הגאולה הגיע. ואז מידה כנגד מידה, הקב"ה מלביש את הבגדים הבזויים על ראשם של הגויים, שנאמר (תהלים קל"ב, י"ח) אויביו אלביש בושת.

 

דוד המלך ע"ה מבקש בפה מלא שהקב"ה ילביש את כל אלפי שנות הבזיונות חזרה על ראשם של הגויים, עם קנס ותשלום כפל (תהלים עט, יב), וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ. שנזכה לחזות בנקמה הזו במו עינינו, אמן.

 

 

רבי נחמן מברסלב זי"ע אומר (ספר המידות, ערך אמונה, מח), "כשאומות מחרפין אותנו ביותר, זה סימן על משיח".

 

אם הגוי ביזה ועשק גם אותך באומן, תשמח! רבינו הקדוש הכין עבורך שטיח אדום הישר אל הגאולה!

 

 

* * *

הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net

                      

[1] עיין זוהר הקדוש פרשת בראשית, דף לח, ע"ב, מאמר "בהיכלא רביעאה" המתאר את גורלם של קדושי ישראל.