השמחה – כלי שנמצא בידיים שלנו

 

 

בדרך הטבע עובר האדם מצבים שונים. ימי שמחה, ימים של עגמומיות.

 

רוב זמנו של האדם הוא מצוי יותר במצבי עצב מאשר במצבי שמחה. הדבר קורה משום שהעצב הבא על האדם מקורו בחוסר השלמה עם מצבו, וברצון להשיג דבר שאינו בהישג ידו.

 

אם אדם יחבור לרגשותיו, יבחין כי אין רגע שבו הוא אינו מבקש להשיג דבר-מה שאין לו. זה יכול להיות בנושא של רכוש, כסף, בית, בגד, הרבה מאוד בתחום המעמד החברתי, וזה יכול להיות כמובן בהיבטים רוחניים, שלמענם נטע הקב"ה את חוסר שביעות הרצון הטבעית מהתנהלותו, במטרה שיחפוץ ויתאמץ לשפר אותה. מתוך כך ברור כי השמחה בהישג מכריע, מקורה בהרגשה שהשיג את השלמות (עיין בדברי המהר"ל, שגם מסביר כי העצב הגדול הוא בפטירה מהעולם, כי זה החסר הגדול ביותר שבא על האדם).

 

למרבה הצער, רגע השלמות קצר. כי ברגע הבא לאחר שאדם מילא את רצונו, הוא חוזר אל הרצון להשיג עוד דבר-מה שאין לו, וכך הוא מתגלגל במעלה החיים.

 

בטעות אנשים סבורים כי הימצאות במצב של עצב ושמחה היא דבר נתון, שבא על האדם מבחוץ, ואין לו שליטה עליו, ואז או שהוא שמח (במיעוט הרגעים בהם הוא משיג מאוויים ומממש חלומות), או שהוא עצוב, במרבית הרגעים שבהם הוא רק משתוקק לדבר-מה לעשות כדי להשיג את השמחה ולנצח את העצב. לכן מצווה אותנו התורה: "והיית אך שמח". כשמהדברים אנחנו למדים כי בצד הקרבת "שלמי שמחה" (שהוקרבו בימי בית המקדש), אכילת בשר בחג, והענקת בגדי צבעונין לאישה, אדם חייב ויכול להביא את עצמו לידי שמחה.

 

גם מספר החינוך אנו למדים כי השמחה יכולה להיות בשליטה. הוא אומר כי מכיוון שלאדם יש עיתות שמחה, והוא זקוק לשמחה כשם שהוא זקוק למלא את צרכיו האחרים, הקב"ה ציווה לנו לעשות את השמחה שאנחנו נזקקים לה כמצוה. וכלשונו (ספר החינוך מצוה תנ"א): "לפי שהאדם נכון על עניין שצריך טבעו לשמוח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון ואל המנוחה ואל השינה, ורצה הא-ל לזכותנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו וציוה לנו לעשות המצוה לשמו, למען נזכה לפניו בכל מעשינו".

 

כלומר, השמחה היא צורך, בעצם מזון נפשי, וגם מעשה רצוני שנמצא בהישג ידינו, והיא תוצאה של פעולותינו וההחלטות שאנחנו מקבלים, כאשר כל יהודי יכול להביא – על ידי שירצה – את השמחה על עצמו ועל סביבותיו.

 

יש גם מהלכים שבאמצעותם אדם יכול לעשות פעולה כדי להשתחרר מהעצב ששורה עליו ולהביא שמחה על עצמו. העיקרון המנחה לדרך הבאה להסרת העצב והבאת השמחה, הוא דברי הרמב"ם – שאין שתי מחשבות שורות יחדיו בלב האדם.

 

לכן, כאשר אדם מרגיש שעוברות עליו מחשבות עצב, הדבר הנכון ביותר שהוא יכול לעשות, זה מעבר למחשבות אחרות, שמחות, שמצד אחד ישרו עליו שמחה, ומצד שני יגרשו את העצב, שהרי כאמור שתי מחשבות אינן שורות יחדיו.

 

ובאותו הקשר, בכתבי אבי רבי דב כהן זצ"ל מצאתי אמירה: "כאשר שורה עליך מחשבה שמעציבה את רוחך, החלט לעצמך באיזו שעה תקדיש לה זמן, ומתוך כך תשתחרר ממנה מההטרדה שהיא מטרידה אותך לאורך כל היום".

 

כלומר, לא להתעמת ישירות עם מחשבת העצב, אלא לתת לה מוצא של תקווה לזמן אחר.

 

כדי להביא את האדם לידי שמחה, יש מהלך ארוך אבל מעמיק, שבו אדם מפנים לתוך חשיבתו כי אמנם הוא נתון בעצב בשל התפתחות מסוימת – אמיתית, שאכן התרחשה. אבל כאשר הוא אומד את משקל התופעה הוא מגיע למסקנה כי זו ראיה מטעה, שכן כאשר הוא יבחן בפלס מדויק את מצבו, הוא ייווכח עד מהרה כי קורים לו הרבה מאוד דברים טובים, והם רבים על המעציבים, והעצב מקבל את כוחו רק מכך שהוא נענה לו, ואז, הוא מעצים במחשבתו את הנושאים שהם מקורות העצב, ומתמקד בהם. בעוד שהדברים הטובים שיש לו ברוך ה’ לרוב, נראים לו כמובנים מאליהם, והוא אינו מזהה בהם דבר-מה מיוחד.

 

מסתבר, כי על ידי הכניעה למחשבת העצב הוא מביס את עצמו תבוסה מיותרת, שאינה מגיעה לו, והוא נתון תחת רוח רעה של עצב, מבלי להבין כי הוא זה שהביא את רוח העצב על עצמו. מכיוון שהעצב הוא מעשה ידי אדם, אדם גם יכול להיפרד ממנו.

 

למשל, כאשר הוא יכנס למחשבה הנכונה כי בסך הכל הקב"ה מרעיף עליו הרבה מאוד טוב, ובכך יעביר את ההתמקדות ממה שאין לו למה שיש לו, ואז הוא יתמלא שמחה וגיל. ומי שניסו את המהלך הזה יודעים כי זה יכול להתרחש ברגע קצר אחד, של מעבר – על פניו קיצוני – מעצב לשמחה. כמובן שמהלך מסוג זה עשוי לחולל פלאים במצב רוחו, בתפקודו, ביכולת הויטלית החיונית שלו להשיג את מאווייו.

 

העובדה שאנשים לא משנים בהחלטה את מצב רוחם ותחושתם מעצב לשמחה, אינה נעוצה רק בכך שאינם יודעים על האפשרות הזאת, אלא גם בכך שבמעמקי האדם יש נטייה להתחפר בעצב השורה עליו. יש בו כוח מזוכיסטי, שגורם לו לרצות להישאר בעצב וליהנות ממנו.

 

הדרך הנוספת למעבר מעצב לשמחה, היא פשוט וקלה וכל אחד יכול לנסות אותה, לשיר בפה ובלב שירי שמחה. הדבר גורם למערכת המחשבתית והמנטאלית להתרענן, ולעבור על גבי צלילי השמחה מהמיקוד בעצב אל התמקדות בהרגשות השמחה.

 

בהקשר זה ידועים דברי רבי ישראל הבעל-שם-טוב זצ"ל: "כי בשמחה תצאו" – על ידי שמחה יכול יהודי לצאת מכל הצרות.

 

כלומר, לא רק מתחושות העצב שמתבררות כבועה שמתנפצת על ידי השמחה, אלא גם מהצרות שנראות מוחשיות, גם מהם מוציאה השמחה את האדם.

 

 

(מתוך "שעה טובה")